!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

דעת האישה בקידושין*

הרב דניאל וולף

הגמרא ביבמות דף יט ע"ב אומרת:

דתניא: העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה - רבי אומר: קנה, וחכמים אומרים: לא קנה. מאי טעמא דרבי? גמר מביאה דיבמה - מה ביאה דיבמה בעל כרחה, אף קדושין דיבמה בעל כרחה. ורבנן גמרי מקדושין דעלמא - מה קדושין דעלמא מדעתה, אף קדושין דיבמה מדעתה.

וברש"י שם ד"ה קדושין דעלמא:

'והלכה והיתה לאיש אחר' (דברים כ"ד, ב) - מדעתה משמע.

משמע מדברי רש"י שהצורך בדעת האישה בקידושין הוא חידוש מיוחד הנלמד מגזרת הכתוב.

ואולם, רש"י על הגמרא בקידושין דף מד ע"א (ד"ה קידושין דמדעתה) מסביר, שהצורך בדעת האישה בקידושין הוא משום "דבעינן דעת מקנה".

שיטת רש"י בקידושין המצריכה דעת מקנה מובנת, שהרי ברור שלא ניתן לקדש את האישה ללא הסכמתה ורצונה. לעומת זאת, שיטת רש"י ביבמות תמוהה: לשם מה יש צורך בגזרת כתוב מיוחדת כדי ללמדנו שצריך את דעת האישה? כמו כן יש קושי בעצם הסתירה שבין שתי השיטות של רש"י ביבמות ובקידושין.

דומה שההבדל בין פירושי רש"י בשני המקומות נובע מן ההבדל בין הנושאים הנידונים בסוגיות השונות. עלינו לבחון אפוא כל סוגיה לגופה. נתחיל בסוגיית יבמות.

הסוגיה ביבמות דנה ב'מאמר'. מדאורייתא היבמה נקנית ליבם בביאה. ואולם, חכמים תיקנו ביבמה מעשה קידושין מדרבנן. קניינה של היבמה מן התורה - בביאה - חל אפילו אם הביאה הייתה בעל כורחה. ואילו במאמר נחלקים רבי וחכמים: רבי סובר שמאמר חל אף בניגוד לרצונה של היבמה, כייבום עצמו, ואילו חכמים סוברים שהוא חל רק ברצונה, ככל קידושין.

בפשטות נראה שדעת מקנה נצרכת דווקא כאשר יש למקנה שליטה מלאה על הדבר שאותו הוא מקנה. על פי זה ייתכן לומר, שהדעת הדרושה במאמר שונה מזו הדרושה בקידושין רגילים. בקידושין רגילים יש לאישה שליטה מלאה על מצב האישות שלה, ולכן יש צורך בדעת מקנה כדי שמעשה הקידושין יחול. לעומת זאת, במאמר אין לאישה שליטה על מצב האישות שלה, שהרי היבם יכול לייבמה אפילו בעל כורחה, ואם כן לא ייתכן שנצריך את הסכמתה מדין דעת מקנה. הצורך בדעת במאמר איננו, אם כן, מדין דעת מקנה אלא מדין ייחודי, הנלמד מפסוק שאומר כי מעשה הקידושין עצמו טעון דעת.

אם כן, קיימים שני דינים ב'דעת אישה' בקידושין:

א. דעת מקנה - דין כללי בכל דיני התורה.

ב. דין ייחודי במעשה הקידושין.

הדין הראשון אינו קיים במאמר, שהרי הוא תלוי בבעלות ובשליטה של המקנה על הדבר שאותו הוא מקנה - תנאי שאיננו מתקיים במקרה של יבמה; אולם הדין השני קיים אף במאמר. לכן נזקק רש"י ביבמות לגזרת הכתוב המחדשת דין ייחודי זה, ולא הביא את הטעם של דעת מקנה.

על פי יסוד זה, שקיימים שני דינים בדעת אישה בקידושין, נוכל להבין עתה את דברי רש"י בסוגיה בקידושין.

הסוגיה בקידושין (דף מג ע"ב - דף מד ע"א) אומרת:

תנן התם: נערה המאורסה - היא ואביה מקבלין את גיטה. אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחד, אלא אביה מקבל את גיטה... אמר ריש לקיש: כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין; ורבי יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין, אבל לקידושין - דברי הכל אביה ולא היא. ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמא דרבי יוחנן אליבא דרבנן?... אלא אי איתמר הכי איתמר: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמיה דרבי יוחנן אליבא דרבנן? קידושין דמדעתה - אביה ולא היא, גירושין דבעל כרחה - בין היא בין אביה.

מה פשר אבחנתו של רבי יוחנן בין "קידושין דמדעתה" לבין "גירושין דבעל כרחה"?

נראה שרבי יוחנן מבין כי לדעת חכמים אין הנערה עומדת ברשות עצמה כלל לעניין אישות: זכות ההחלטה לגבי מצבה של הנערה מבחינת אישות - 'הבעלות' על אישותה של הנערה - נתונה באופן בלעדי לאביה.[1]

לעובדה זו אין כל משמעות לגבי קבלת גט. בקבלת גט אין האישה מקנה את עצמה כי אם קונה את עצמה; וממילא אין דרושה מצדה דעת כלשהי (ואדרבה, הגט כשר גם אם ניתן בעל כורחה). יכולתו של האב לקבל את גטה של בתו אינה נובעת אפוא מזכותו ובעלותו על מצבה מבחינת אישות כי אם ממעמדו המשפטי כנציגה. מעמדו זה אינו סותר, כמובן, את יכולתה של הבת לקבל את גטה בעצמה, שהרי מבחינה משפטית היא כבר עומדת ברשות עצמה. על כן פוסקים חכמים כי "היא ואביה מקבלין את גיטה".

בקידושין, לעומת זאת, באה בעלותו של האב על האישות של בתו לידי ביטוי במלוא היקפה. כיוון שזכותו בתחום זה היא בלעדית, אין הנערה יכולה להיחשב למקנה במעשה הקידושין - וממילא מופקעת ממנה הזכות לקבל את קידושיה.

אלא שכל זה נכון רק אם הצורך בדעת האישה בקידושין מבוסס על הדין הכללי של דעת מקנה; אך אם הדרישה של דעת נובעת ממקור אחר, כגון דין ייחודי במעשה הקידושין, אין כל סיבה להפקיע את 'ידה' של הנערה - את יכולתה לייצג את עצמה - שהרי היא בת דעת בכל התורה כולה. על כן הוכרח רש"י לפרש בסוגיית קידושין כי הצורך בדעת נובע מן הדין הכללי של דעת מקנה - התלויה בבעלות ובשליטה, שאינם ברשות הנערה ביחס למעמדה מבחינת אישות.

בהמשך הסוגיה שם מקשה הגמרא:

הרי מאמר דמדעתה, וקתני 'בין היא ובין אביה'?

והיא מתרצת לבסוף:

שאני מאמר הואיל וזקוקה ועומדת.[2]

דומה שההווה אמינא והמסקנה תלויים אף הם ביסוד שהעלינו. בהווה אמינא מבינה הגמרא שהצורך בדעת במאמר מבוסס על הצורך בדעת מקנה בכל התורה כולה, וממילא ישנה סתירה בין דברי הברייתא - שבמאמר בין היא ובין אביה מקבלים את הקידושין - לבין דעת רבי יוחנן כי הכול מודים שרק אביה יכול לקבל קידושיה. מסקנת הגמרא היא "שאני מאמר, הואיל וזקוקה ועומדת", כלומר: מצב האישות שלה אינו בידיה ובשליטתה, והצורך בדעת אינו נובע שם מדין דעת מקנה, התלויה בבעלות הבת על עצמה, כי אם מדין צדדי במעשה הקידושין, שאין לו דבר עם השאלה מיהו המוסמך לקבל קידושיה.

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL



* המאמר הופיע לראשונה בגיליון 137 של דף הקשר לחיילי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.

[1]  נראה כי נקודה זו היא שעומדת ביסוד דעת רש"י כי לא נחלקו אלא בנערה, אבל בקטנה - העומדת ברשות אביה לכל מילי -

[2]  אמנם תירוץ זה נאמר בגמרא ביחס ללישנא קמא דרבי יוסי ברבי חנינא ("מאי טעמיה דרבי יוחנן אליבא דרבנן? גירושין, דמכנסת עצמה לרשות אביה - בין היא ובין אביה; קידושין, דמפקעת עצמה מרשות אביה - אביה ולא היא"), אך הוא יכול לתרץ גם את הלישנא בתרא של דבריו.