"בקהלם אל תחד כבודי"

שיחה לפרשת קרח

מאת הרב יהודה עמיטל שליט"א

 

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" - "ולא הזכיר 'בן יעקב', שביקש רחמים על עצמו שאל ייזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר 'בקהלם אל תחד כבודי' (בראשית מ"ט, ו). והיכן נזכר שמו על קרח? בהתייחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר 'בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל' (דבה"א ו', כב-כג)" (רש"י על אתר). שאלת רש"י תמוהה: מדוע היה צריך שם יעקב להיזכר כאן, ומה הקושי בכך שאינו נזכר? ויתרה מזאת: הלוא הכול יודעים שלוי הוא בנו של יעקב, ומה בכך שלא נזכר בפסוק?

 

דברים דומים אומר רש"י בפירושו לפרשת ויחי (מ"ט, ו): "בסודם אל תבוא נפשי - זה מעשה זמרי. כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדייניות לפני משה ואמרו לו: 'זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך?', אל ייזכר שמי בדברו, שנאמר 'זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני' (במדבר כ"ה, ד), ולא כתב 'בן יעקב' ". וגם כאן דבריו תמוהים: וכי מה עניין יעקב לתואר "נשיא בית אב לשמעוני", שהיה ראוי שייזכר שמו שם?!

 

דומה שרש"י רומז לסתירה מהותית בין מה שמייצגים קרח וזמרי לבין מה שמייצג יעקב. הזוהר מסביר שקרח נחלק על השבת ועל השלום. ומאידך, מסביר הזוהר, מתקשר יעקב למידת תפארת מצד אחד ולאמת מצד שני.

 

בהיסטוריה של הדורות האחרונים ניתן למצוא שתי תופעות סותרות. מצד אחד עלה הקומוניזם, שלפיו קיימת חובה של אחידות גמורה וחל איסור מוחלט לחלוק על הקו שמסרטטת המדינה ולהציע אפשרויות אחרות. מצד שני עולה בתקופה האחרונה תפיסה הפוכה של ליברליות ופלורליזם מוחלטים: שום ערך אינו מחייב, וכל אחד רשאי לצעוד בכיוון שהתווה לעצמו. היהדות מתנגדת לעמדות קיצוניות אלו ודוגלת בשיטת ביניים: יש מקום לתפיסות שונות ומגוונות - ובלבד שיתרמו לכלל וישתלבו בו.

 

אברהם מסמל את החסד, את השפע הבלתי-פוסק. יצחק מסמל את הגבורה, את העצירה. יעקב מסמל את התפארת - שהיא הרמוניה של שני הדברים. יעקב אמנם מבטא אמת, אולם אין זו אמת חד-גונית אלא אמת מורכבת יותר, הרמונית. בדומה לכך מבטא גם השלום הרמוניה בין שני יריבים, והשבת, שגם עליה בא קרח לחלוק, כוללת את הצדדים השונים של ששת ימי המעשה.

 

מחלוקת עשויה להתגלע בגלל סיבות שונות. יש מי שבא לחלוק בשם האמת: הוא סבור שיש אמת אחת, ומתקיף כל מי שמנסה ללכת בכיוון אחר. ומאידך יש מי שבא לחלוק בשם ההרמוניה ומנסה להתנגד לזיופים ולחריגות ממנה.

 

קרח בא לחלוק בשם האמת.   הוא ראה בקדושתה של כל העדה עובדה חד-משמעית, ועל כן היה לו ברור שלא ייתכן שאדם כלשהו יתנשא על כל העדה: טלית שכולה תכלת בוודאי אינה צריכה ציצית. גם זמרי בן סלוא חלק בשם האמת: הוא לא יכול לתפוס את האפשרות המורכבת שהמדינית אסורה ואילו ציפורה מותרת.

 

יעקב לא רצה ששמו ייזכר על מחלוקת קרח ועל מחלוקת זמרי. הוא, שהנחיל לעם ישראל את יסוד האמת, לא רצה שיקשרו אליו דמויות אלה, שעיוותו את היסוד הזה ופירשוהו בצורה מסולפת כאמת חד-גונית ולא עמדו על חשיבות המורכבות וההרמוניה. רק בהתייחסם על הדוכן בדברי הימים, מקום נגינת הלוויים יחדיו בתזמורת - הביטוי המושלם לשילוב ולהרמוניה שקולות צורמים אך פוגמים בהם - רק שם נזכר שם יעקב עליהם.

 

 

(השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת קרח תשנ"ו וסוכמה על ידי מתן גלידאי.)