"ישימך א-להים כאפרים וכמנשה"

שיחה לפרשת ויחי

מאת הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

 

"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (מ"ח, ה) - יעקב משווה את מעמדם של אפרים ומנשה למעמדם של השבטים ומעניק להם בארץ ישראל חלק כחלקיהם של ראובן ושל שמעון. מדוע זכו אפרים ומנשה לפריבילגיה מיוחדת זו, שלא ניתנה לשאר הנכדים? התמיהה גדלה בפסוק כ: "בך יברך ישראל לאמר: ישמך א-להים כאפרים וכמנשה". כאן כבר מקבלים אפרים ומנשה מעמד גבוה מזה שלשבטים. את הבנות אנו מברכים "ישימך א-להים כרחל וכלאה"; הברכה לבנים צריכה הייתה לכאורה להיות "ישימך א-להים כאברהם, כיצחק וכיעקב" או "כראובן וכשמעון", ובמה זכו אפרים ומנשה שדווקא בהם יברכו בני ישראל את בניהם? תמיהתנו הראשונה תתורץ בהעברת הבכורה מראובן ליוסף (המוסברת בגמרא בבא בתרא קכג ע"א) - כבכור מקבל יוסף שני חלקים; אולם בזאת לא יוסבר עדיין מעמדם המיוחד של אפרים ומנשה שעליו תמהנו בשאלתנו השנייה!

"הא-להים אשר התהלכו אבתי לפניו, אברהם ויצחק, הא-להים הרעה אתי מעודי עד היום הזה" (מ"ח, טו). מדברי יעקב משתמע שיש הבדל בין יחסם של אברהם ויצחק לקב"ה לבין יחסו הוא לקב"ה. מדוע הוא מחלק בינו לבין אבותיו? מה היה ההבדל ביניהם? הכלי יקר מסביר: "לא רצה לכלול את עצמו עמהם ולומר 'הא-להים אשר התהלכתי אני ואבותי לפניו', כי לא רצה להחזיק את עצמו לצדיק גמור", כלומר: מתוך ענוותנותו הבדיל יעקב בינו לבין אבותיו.

אולם נראה שאפשר להסביר גם אחרת: אכן היה הבדל בין יעקב לבין אבותיו. הפסוק שבו אנו דנים מזכיר את דברי הקב"ה לאברהם: "התהלך לפני והיה תמים" (י"ז, א). את המילים "התהלך לפני" מתרגם אונקלוס "פלח קדמי", וכן פירש רש"י: "הדבק בעבודתי". אנו נוסיף על דבריהם. יש הבדל בין 'ללכת' לבין 'להתהלך': כאשר הולכים למקום מסוים - התכלית היא ההגעה לאותו מקום; כאשר מתהלכים - התכלית היא עצם ההתהלכות. יעיד על הבדל זה הפסוק "וישמעו את קול ה' א-להים מתהלך בגן" (ג', ח) - ברור שהקב"ה לא רצה להגיע לאיזה מקום. "התהלך", פירושו אפוא 'לך באופן אינטנסיבי לאורו של ה' והידבק בו'. ומה פירוש "לפני"? רמב"ן על אתר מסביר את ההבדל בין הליכה לפני ה' לבין הליכה אחריו (כבפסוק "אחרי ה' א-להיכם תלכו", דברים י"ג, ה): "כי המצוה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר 'התהלך לפני', והבא אחרי הצוואה יאמר 'אחרי ה'… תלכו', והעניין בשניהם ללכת אחרי ה', לירא ממנו ולעשות מה שיצוה". נראה שההבדל אינו רק בשעת הצוואה אלא אף יותר מזה: הליכה לפני ה' היא ראיית ה' כיעד שיש לחתור אליו, עבודת ה' שבאה ביזמת האדם, שאיפה להתקרב אל ה' ולהידבק בו, ולא רק מילוי אחר ציווייו המפורשים.

כזו הייתה דרכם של אברהם ויצחק. הם ראו בקב"ה יעד - ולאורו הלכו. חייהם היו בסך הכול שלווים (אברהם נולד אמנם בחו"ל ואף נאלץ לרדת למצרים, אך בסך הכול לא היה נתון רוב ימיו בסכנה; יצחק היה "עולה תמימה" ואפילו לא נזקק לרדת מהארץ), הם לא נזקקו לקב"ה כמגן וכמחסה - ואף על פי כן תמיד עבדוהו ושאפו לקרבתו. אצל יעקב היה המצב שונה לחלוטין - במשך כל ימיו היה נתון בצרות ובסכנות: כבר ברחם אמו התקוטט עם אחיו, בהמשך נאבק על הברכות ונאלץ לברוח לחרן, חי בארץ זרה ובסביבה עוינת, עמד מול עשו וארבע מאות אנשיו, היה נתון בסכנת מלחמה לאחר הריגת אנשי שכם, וכשסוף סוף דימה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה החלו הצרות מבית - "קפץ עליו רוגזו של יוסף" ובהמשך נאלץ לרדת מצרימה. וכך הוא מעיד בעצמו: "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם" (מ"ז, ט). יעקב לא היה זקוק לקב"ה כפנס ללכת לאורו אלא כליווי וכמחסה יומיומיים, ואלמלא סיועו היה נפגע פיזית ורוחנית. ובידעו שכזה יהיה המצב הבטיחו הקב"ה מראש: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך…" (כ"ח, טו), וכך גם לפני ירידתו למצרים: "אל תירא מרדה מצרימה" (מ"ו, ג). הקב"ה היה אפוא "רועה" ליעקב.

בעמדו לפגוש את יוסף ובניו חרד יעקב חרדה גדולה: 'עד עתה היה ה' בעזרי והעניק לי מגן ומחסה, ועל כן יכולתי לשמור תרי"ג מצוות ולא להיות מושפע מסביבתי; אך מה על מנשה ואפרים? איזה חינוך קיבלו במצרים? האם גם בעזרם היה הקב"ה?'. ומה רבה הייתה רווחתו כשגילה שמנשה ואפרים נראו בדיוק כפי שרצה שייראו, התחנכו ברוח ישראל סבא ולא הושפעו מתרבות מצרים. למרות הניתוק מבית יעקב בסביבה הזרה ולמרות העובדה שאפילו אמם הייתה בתו של אחד מראשי החברה המצרית הצליחו מנשה ואפרים ללכת בדרכי אביהם ולהיות יהודים למופת, וזאת, כמובן, בעזרתו של הקב"ה. "ועתה שני בניך ה נ ו ל ד י ם ל ך ב א ר ץ מ צ ר י ם ע ד ב א י א ל י ך מ צ ר י מ ה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" - אפרים ומנשה זכו למעמדם בזכות העובדה שנולדו והתחנכו במצרים.

כנסת ישראל זקוקה לקב"ה הן כמלווה וכמחסה מפני הצרות הרבות הפוקדות אותה והן כיעד וכמטרה שאליהם יש לשאוף ושלאורם יש ללכת. הפן הראשון ניכר היטב ביהדות רוסיה, שלמרות הסכנות הקיומיות הרבות והסביבה העוינת לא נכחדה וכיום היא עולה סוף סוף לארץ ישראל. מבחינתה מגיע כעת השלב השני - ההליכה לאור ה' וההידבקות בו.

 

(השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת ויחי תשנ"ג וסוכמה על ידי מתן גלידאי.)