mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת בחקתי

שכרן של המצוות והעונש על הפרתן מהווים סיום נאות לספר ויקרא. ואכן, זהו בדיוק תוכנו של פרק כ"ו - התוכחה! מדוע, אם כן, אין ספר ויקרא מסתיים בתוכחה זו? מדוע מוסיף הכתוב את פרק כ"ז?

מבוא

פרשת בחקתי, הפרשה האחרונה בספר ויקרא, מכילה שני חלקים נפרדים:

1.  התוכחה (פרק כ"ו) - השכר על קיום מצוות ה' והעונש על אי-קיומן.

2.  דיני ערכין (פרק כ"ז) - ההערכה הכספית של אנשים או של ממון שהוקדשו לה'.

לכאורה ראוי היה ספר ויקרא, המכיל בעיקר מצוות, להיחתם בתוכחה, המתארת את השכר על קיום אותן מצוות ואת העונש על הפרתן. יתר על כן: גם מבחינה נושאית מהווה התוכחה חתימה נאותה לספר. כזכור, ספר ויקרא מתחלק לשניים:

1.  קדושת המשכן: פרקים א-י"ז, המתמקדים בדינים הקשורים למשכן, כגון קרבנות, טומאה וטהרה וכו'.

2.  קדושת העם והארץ: פרקים י"ח-כ"ה, המתמקדים במגוון רחב של דינים המשקפים את היות עם ישראל "גוי קדוש".

התוכחה משקפת בדיוק חלוקה זו:

·  אם יקיימו בני ישראל את המצוות: "ונתנה הארץ יבולה... ונתתי משכני בתוככם" (כ"ו; ד, יא).

·  ואם יעברו עליהן: "ולא תתן ארצכם את יבולה" (שם; כ, וראה גם פסוקים לד-לה); "והשמותי את מקדשיכם" (לא).

התוכחה מהווה אפוא סיום הולם לשני חלקי הספר!

בחלקו הראשון של השיעור נביא תמיכה טקסטואלית נוספת לכך שאכן ראוי להתייחס לתוכחה כאל סיום הספר. בחלק השני נציע כמה הסברים להוספת דיני ערכין.

הפסוק המסיים

הפסוק המסיים את התוכחה נראה במבט ראשון מובן לחלוטין, אך התבוננות קצרה תגלה בעיה קשה:

"אלה החֻקים והמשפטים והתורֹת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה"   (כ"ו; מו).

הפסוק מציין הן חוקים ומשפטים והן תורות, הווה אומר: הוא מסיים יחידה הכוללת גם חוקים ומשפטים וגם תורות, אשר ניתנו למשה בהר סיני. ברם, אין ברור איזו יחידה נחתמת בפסוק:

·  לא ייתכן שהוא מסכם את התוכחה, שהרי התוכחה אינה כוללת חוקים ומשפטים ואף לא תורות.

·  רשב"ם מציע שהפסוק מסכם את פרשיות בהר ובחקתי, דהיינו את פרקים כ"ה-כ"ו (שנאמרו בדיבור אחד בהר סיני). את דיני שמיטה ויובל אכן ניתן לתאר כחוקים ומשפטים, אולם דומה שאין ביחידה זו מצוות העשויות להיחשב תורות (כזכור משיעורנו לפרשת צו, פירוש המילה תורה הוא 'הליך', למשל: הביטוי "תורת החטאת", פירושו 'הליך הקרבת החטאת'].

·  אבן-עזרא טוען שהפסוק מסכם גם את פרשת משפטים שבספר שמות (כזכור, אבן-עזרא גם הסביר ש'ספר הברית' המוזכר בשמות כ"ד; ז הוא פרשת בחקתי, וראה גם פירושו לכ"ה; א)! הקושי בפירושו ברור: אין זה סביר שפסוק בסוף ספר ויקרא מסכם פרשה בספר שמות [יש לציין שגם רמב"ן - לקראת סוף פירושו הארוך לכ"ה; א - הבין שהפסוק מסכם מצוות הכתובות בספר שמות, אלא שלדעתו הפרשה ניתנה עם הלוחות השניים, כמתואר בפרשת כי-תשא (שמות כ"ד). זהו פירוש מדהים, אך הדיון בו חורג ממסגרת השיעור].

·  רש"י מרחיק לכת עוד יותר ומפרש שהפסוק מסכם לא רק את כלל המצוות שניתנו בכתב אלא גם את כל התורה שבעל פה! מעניין שרש"י הוא היחיד המנסה להתמודד עם משמעות המילה תורות, שאותה הוא מפרש - בעזרת המדרש - כמוסבת על התורה שבכתב והתורה שבע"פ. אך קשה לקבל הבנה זו, משום שהמילה "אלה" מסכמת, על פי פשוטה, את מה שנכתב ולא את מה שלא נכתב.

·  ספורנו מציע שהפסוק מסכם את המצוות שנכתבו לפני פרשת בחקתי, אך אין ברור אם כוונתו למצוות שבפרשת בהר או לכל המצוות שבספר ויקרא.

בשיעור זה נלך בעקבות ספורנו וננסה להראות כי ייתכן שהפסוק אכן מסכם את כל הספר. נבסס את דברינו על זיהוי ספציפי יותר של כוונת הכתוב במילים חוקים ומשפטים ותורות.

סיום הולם

חלקו השני של ספר ויקרא מתחיל בפרק י"ח, והוא פותח בחמישה פסוקי מבוא (ראה י"ח; א-ה), המקדימים סדרה של חוקים ומשפטים. למשל:

"את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' א-להיכם. ושמרתם את חקתי ואת משפטי..."   (י"ח; ד-ה).

ניתן אפוא לראות את הביטוי חוקים ומשפטים שבפסוק המסכם של התוכחה (כ"ו; מו) כחתימת חלקו השני של ספר ויקרא (פרקים י"ח-כ"ה), המתייחסת לחוקים ולמשפטים הרבים המוזכרים בחלק זה.

בדומה לכך, ייתכן שהמילה תורות מסכמת את מצוות החלק הראשון של הספר. כזכור, המילה תורה חוזרת פעמים רבות בתיאור סדרי הקרבת הקרבנות. הדוגמה הטובה ביותר היא הביטוי החוזר בפרשת צו - "זאת תורת ה" - המקדים כל קטגוריה חדשה של קרבנות (ראה ו; ב, ז, יח, ז; א, יא) ומסכם את היחידה (ז; לז). ביטוי זה חוזר גם בפרשות תזריע ומצורע (ראה י"ב; ז, י"ג; נט, י"ד; ב, לב, מה, ט"ו; לב).

יתר על כן: הגם שביטוי זה אינו מוזכר ביחס לשאר המצוות שבחלק הראשון, דנות רוב המצוות שבחלק זה בהליך כלשהו וראויות, על כן, לכינוי תורות. ניתן אפוא להתייחס למילה תורות שבפסוק המסכם כאל סיכום החלק הראשון של ספר ויקרא.

הפסוק האחרון בתוכחה מהווה, אם כן, סיום נאות לספר ויקרא: המילים חוקים ומשפטים מסכמות את חלקו השני, ואילו המילה תורות - את חלקו הראשון!

התוכחה וספר שמות

ואולם, יש בפסוק הנידון ביטוי המעיד שהוא מסכם גם את ספר שמות [ואם כנים הדברים, נוכל לכלול בהסברנו גם את פירושי אבן-עזרא ורמב"ן]:

"אלה החֻקים והמשפטים והתורֹת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה".

הביטוי "בינו ובין בני ישראל" מדגיש את פן הברית שבמצוות ספר ויקרא (שימוש דומה יש בשמות ל"א; טז-יז). עקרון הברית מודגש, למעשה, פעמים מספר בתוכחה עצמה: "והקימֹתי את בריתי אתכם" (ט); "להפרכם את בריתי" (טו); "וזכרתי את בריתי יעקוב..." (מב); "וזכרתי להם ברית ראשנים" (מה).

גם כאן [ראה השיעור לפרשת בהר] אנו מוצאים קשר נושאי בין ספר ויקרא וברית סיני ואת תפקיד מצוות ספר ויקרא במימוש תכליתה של ברית זו - "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט; ד-ו).

בסיכום מצוות ספר ויקרא מדגיש הכתוב את תפקידן במילוי ברית סיני, כשקיבל עליו עם ישראל להיות עמו של הקב"ה.

התוכחה וספר בראשית

לא זו בלבד שהתוכחה חותמת את ספר ויקרא ומקשרת אותנו להר סיני ולספר שמות - היא גם מחזירה אותנו לספר בראשית. כזכור, הסברנו שגן עדן מייצג סביבה אידאלית ליחסים קרובים בין האדם לקונו. בסביבה כזו שכרו של האדם על קיום מצוות ה' הוא חיי שגשוג בגן עדן, ואילו העונש על הפרתן הוא מוות, דהיינו: גירושו מגן עדן.

התוכחה יוצרת לעם ישראל סביבה דומה בארץ ישראל: אם ישמרו את התורה ("אם בחקתי תלכו"), ייהנו ישראל מחיי שגשוג וביטחון על אדמתם [השוו, למשל, "ואכלתם לחמכם לשבע" (כ"ו; ה) ל"בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג; יט); וכשם שה' "מתהלך" בגן עדן (בראשית ג; ח), כך מתהלך הוא עם עמו בארץ ישראל - "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם" (כ"ו; יב)]; אם לא ישמרוה ("ואם לא תשמעו לי") - יעמדו בפני מצבים קשים מאוד, ששיאם הוא גלות מארץ ישראל (כ"ו; לג), המקבילה לגירוש האדם מגן עדן [השוואה זו לגן עדן הוצגה כבר בתחילת החלק השני של ספר ויקרא - ראה י"ח; כד-ל; המדרשים המזהים את גן עדן עם ארץ ישראל אינם מתכוונים רק למקום הגאוגרפי אלא גם מדגישים נימה מקראית].

מה עניין פרשת ערכין לכאן?

כעת יכולים אנו לשוב לשאלתנו המקורית: אם הפסוק האחרון בתוכחה מסכם את ספר ויקרא, מדוע כתבה התורה את פרשת ערכין אחרי התוכחה, ולא לפניה? ואדרבה: דיני הערכין, ובמיוחד אלה המתקשרים ליובל (כ"ז; טז-כה), יכלו להשתלב היטב בפרשת בהר, יחד עם שאר דיני שנת היובל (ראה רמב"ן לכ"ז; א), ואילו דיני ההקדש יכולים היו לבוא בתחילת הספר, אולי בפרשת ויקרא, יחד עם דיני נדבה!

ההסבר הפשוט הוא שהתורה לא רצתה לחתום את ספר ויקרא בתוכחה והעדיפה לסיים בנימה חיובית.

אבן-עזרא מציע פירוש המבוסס על הסוד, המתקשר למשמעות עמוקה יותר של הבכור ושל המעשר, המופיעים בפרשת ערכין (ראה אבן-עזרא, דיבור אחרון בספר).

נראה שנוכל להציע גישה שונה על פי המבנה של ספר ויקרא. כזכור, גם פרשת ויקרא, הפרשה הראשונה בספר, איננה כתובה במקומה [המצוות שבפרשת ויקרא ניתנו למשה באוהל מועד (ראה א; א), כלומר, לאחר שהשכינה שבה למשכן ביום השמיני; פרשת ויקרא צריכה הייתה, אם כן, להיכתב רק לאחר תיאור שבעת ימי המילואים והיום השמיני. יתר על כן: בפרשת צו יש מצוות שנאמרו למשה בסיני, ועל כן צריכות היו להופיע לפני פרשת ויקרא].

'כריכות' מיוחדות

התורה בחרה אפוא לפתיחת הספר ולסיומו פרשיות שאמורות היו להיכתב באמצעו. מדוע נבחרו דווקא פרשות אלה ל'כריכות' הספר?

לפרשת ויקרא ולפרשת ערכין מכנה משותף: יחיד המקדיש את ממונו. שתיהן פותחות באדם המקדיש דבר מה מרצונו וחותמות בדברים שאדם חייב להקדישם: פרשת ויקרא פותחת בעולה ושלמים (נדבה) וחותמת בחטאת ואשם (חובה), ואילו פרשת ערכין פותחת בנדבת ערכם של אדם, בהמה ושדה ומסיימת בבכור ובמעשר [ההבדל בין הפרשות הוא שפרשת ויקרא עוסקת בקודשי מזבח בעוד שפרשת ערכין עוסקת בעיקר בקודשי בדק הבית - הקדשות שלא ניתן להקריבם על גבי המזבח וערכם מועבר לקופת המקדש].

ייתכן שהתורה בחרה בכוונה תחילה בפרשיות העוסקות במתנות היחיד - נדבה וחובה - להוות 'כריכות' לספר.

כאמור, ספר ויקרא מתמקד בקדושת המשכן והעם. מטרה נשגבה זו - השראת שכינה על כלל האומה - עלולה לפגוע בהערכה העצמית של היחיד. גם הפרטים הנוקשים של מצוות ספר ויקרא עלולים לגרום ליחיד לראות בחובות הברית חובות טכניות, המצרות את מרחב יחסיו עם הקב"ה.

על מנת למנוע רגשות שליליים כאלה הציבה התורה בתחילת הספר ובסופו את הפרשיות האלה, המדגישות שני עיקרים בעבודת ה': האחד - שלמרות מרכזיות הקהילה, אל ליחיד לאבד את ההכרה בתפקידו החשוב כחלק מהכלל; והשני - שההלכה הנוקשה אינה מונעת הבעה אישית, ולהפך: היא מהווה בסיס איתן, שעל גביו יכול היחיד לפתח מערכת יחסים שאפתנית, דינמית ואישית בינו לבין הקב"ה.

לעיון נוסף

  ·  קשרו את הנושא של פרקים כ"ה-כ"ו לפרק י"ח ולנושא חלקו השני של ספר ויקרא.

  ·  צִיינו בשיעור את הקשר בין תחילת ספר ויקרא לבין סופו. קשר זה מלמד על מבנה כיאסטי פנימי בספר. נסו למצוא מבנה זה. שימו לב לקשר בין פרקים: י"ח וכ, ה'מקיפים' את פרק י"ט; כ"א וט"ז, הדנים בכוהן הגדול; כ"ב וי"א-ט"ו, העוסקים בטומאה וטהרה; ט-י וכ"ג - שמשותפת להם המחזוריות 8-7; כ"ד וח, הנוגעים שניהם לכלי המשכן; ו-ז וכ"ה-כ"ו, בנוגע למצוות שניתנו בהר סיני (שימו לב לפסוקים המסיימים את שני הקטעים!).

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון.

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL