!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

 

+ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

***********************************

שיעורים בפרשת השבוע מאת הרב מנחם ליבטאג

******************************************

פרשת צו

במילה תורה אנו מתכוונים בדרך כלל לחמשת חומשי התורה. אלא שפירוש מילה זו בכתובים שונה, והבנתו תסייע לנו בהבנת פרשת צו.

בין צו לויקרא

במבט ראשון נראה שפרשת צו חוזרת על הנאמר בפרשת ויקרא. בשתי הפרשות אנו מוצאים תיאור מפורט של דיני חמשת הסוגים הבסיסיים של הקרבנות: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים. ברם, עיון זהיר בפרשה יגלה הבדלים לא רק בסדר הופעת הקרבנות אלא אף בפרטי דיניהם.

האין זה הגיוני יותר לכתוב את כל דיני הקרבנות בפרשה אחת? מדוע מחולקים הם לשתי פרשות נפרדות?

המפתח להבנת פרשת צו טמון בביטוי החוזר בפתיחת כל קטגוריה של קרבנות - "זאת תורת ה" (ו; ב - עולה, ו; ז - מנחה, ו; יח - חטאת, ז; א - אשם, ז; יא - שלמים) - שגם מסכם את הקרבנות בסופה של הפרשה: "זאת התורה לעולה, למנחה..." (ז; לז). ביטוי זה, הפותח כל חלק בפרשה ומסכם את הפרשה, קובע, למעשה, את המסגרת שלה, ועל כן תסייע לנו הבנת המילה "תורה" בהבנת המסר של פרשת צו [שימו לב שביטוי זה אינו מופיע כלל בפרשת ויקרא].

"תורה" היא רק אחד מסוגי המצוות המופיעים בכתוב, לצד ביטויים כמו "חוקים", "משפטים", "מצוות" וכו'. הגדרה מדויקת של כל אחד מסוגים אלו חורגת מהיקף השיעור, ואנו נסתפק בכך שהמשמעות הספציפית של "תורה" היא חוק פרוצדורלי - סדרת פעולות הנדרשות להשלמת תהליך מסוים. למשל, משמעות המילים "זאת תורת המנחה..." (ו; ז-י) שבפרשתנו היא 'זהו תהליך הקרבת קרבן המנחה', שהרי היא מפרטת כיצד הכוהנים מקריבים אותה: א. הבאה למזבח; ב. לקיחת קומץ מהסולת ומהשמן; ג. אכילת השאריות (לא חמץ) בחצר. בדומה לכך מפרטת פרשת צו כיצד מקריבים כל אחד מסוגי הקרבנות. פירוט זה שונה לחלוטין מזה שבפרשת ויקרא, הדנה איזה סוג קרבן יש להקריב: כאמור בשיעור הקודם, פרשת ויקרא מפרטת את הקרבנות שהיחיד רשאי להביא (נדבה) ואת אלו שחייב הוא להביא (חובה). מוקד פרשת ויקרא אינו אופן הקרבת הקרבן אלא איזה סוג קרבן יש להקריב: אם היחיד רוצה להקריב קרבן נדבה - פרשת ויקרא קובעת מה יכול הוא להקריב; ואם חטא - היא קובעת את סוג הבהמה שעליו להביא.

פרשת ויקרא משמשת, אם כן, מעין 'קטלוג הלכתי' המורה ליחיד איזה קרבן עליו להביא, בעוד שפרשת צו משמשת 'חוברת הוראות', המלמדת את הכוהן כיצד יש להקריב כל סוג קרבן. אין אפוא כל פלא שכל אחת מ'החוברות' הנ"ל מוצגת בנפרד, שהרי לכל אחת מהן תפקיד שונה. פרטי הדינים של כל סוג קרבן מחולקים אפוא לשתי פרשות. למעשה, הפסוק הפותח כל אחת מהפרשות משקף הבחנה זו. פרשת ויקרא פותחת:

"...דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..."           (א; ב).

ואילו פרשת צו פותחת:

"צו את אהרֹן ואת בניו לאמֹר: זאת תורת העולה..."   (ו; ב).

בעוד שפרשת צו מופנית בראש ובראשונה לכוהנים, הצריכים ללמוד כיצד יש להקריב כל קרבן, מיועדת פרשת ויקרא לכל העם, שכן הכול צריכים לדעת איזה קרבן רשאי אדם להביא ואיזה קרבן חייב הוא להביא [אמנם מכיוון שחלק גדול מדיני הקרבנות צריך להיות ידוע הן לכוהנים והן ליחיד, אנו מוצאים בפרשת צו חזרה על חלק מהדינים שבפרשת ויקרא].

על רקע זה ניתן להבין את ההבדל בין סדרה של פרשת ויקרא לבין זה של פרשת צו. פרשת ויקרא פותחת בקרבנות הנדבה - עולה ושלמים - וממשיכה בקרבנות החובה - חטאת ואשם. פרשת צו, לעומתה, אינה מבחינה בין קרבן חובה לקרבן נדבה: מרגע שהגיע קרבן למקדש, אין הכוהן צריך לדעת אלא את סוגו - ולא את הסיבה להקרבתו. לפיכך מסודרות פרשיות צו לפי רמת קדושת הקרבן: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים (קדושת השלמים היא בדרגה הנמוכה ביותר - "קודשים קלים"). רמת קדושת הקרבן נקבעת על פי החלק המוקרב על גבי המזבח ("אכילת מזבח"):

·  עולה מוקרבת כליל על המזבח.

·  מנחה: מנחת כוהן מוקרבת כליל (ו; טז), ומן המנחות האחרות קרב 'קומץ', ו'הנותרת' (מה שנשאר לאחר הקמיצה) נאכלת על ידי הכוהנים בלבד.

·  חטאת ואשם - חלבם קרב על גבי המזבח, ובשרם נאכל בחצר אוהל מועד על ידי הכוהנים בלבד ("קודשי קודשים").

·  שלמים - חלבם קרב על גבי המזבח, והמקריב אוכל את הבשר בכל מקום במחנה ("קודשים קלים").

להלן רשימה המסכמת את המבנה הכללי של פרשת צו על בסיס העקרונות שנידונו לעיל. יש לציין שמכיוון שפרשת צו מיועדת בייחוד לכוהנים היא מכילה כמה דינים נלווים, כגון: הפיצוי שמקבלים הכוהנים על שירותם בקודש.

עולה (ו; א-ו)

  א.  הקרבת קרבן יומי - "עולת תמיד".

  ב.  "תרומת הדשן" - הסרת הדשן מעל המזבח מדי יום.

  ג.  הכנת האש ("האִשֶּה") והעצים על המזבח.

  ד.  "אש תמיד" - הקפדה שהאש תבער תמיד.

מנחה (ו; ז-טז)

  א.  הקמיצה.

  ב.  "הנותרת" (החלק שנשאר לאחר הקמיצה) נאכלת על ידי הכוהן.

  ג.  (דינים נלווים) "מנחת חינוך" - מנחה המוקרבת על ידי הכוהן ביום הראשון לעבודתו במקדש.

  ד.  "מנחת חביתין" - מנחתו היומית של הכוהן הגדול.

חטאת (ו; יז-כג)

  א.  אופן הקרבת החטאת.

  ב.  החלק הנאכל על ידי הכוהן.

  ג.  מקום האכילה (בעזרה).

  ד.  דינים נלווים הנוגעים למקרה שנגע דם בבגד או בכלי.

אשם (ז; א-ז)

  א.  אופן הקרבת האשם.

  ב.  החלק הנאכל על ידי הכוהן.

  ג.  מקום אכילתו.

[מכיוון שהאשם חותם את קודשי הקודשים נוספו כאן כמה דינים הקשורים לפיצוי הכוהנים, כגון שהכוהן מקבל את עורות העולה ואוכל את "הנותרת" מסוגי המנחות השונים].

שלמים (ז; יא-לד)

  א.  דיני קרבן תודה.

  ב.  דיני קרבן שלמים.

  ג.  דינים הנוגעים לבשר שנטמא.

  ד.  איסור כללי של אכילת חלב ודם.

  ה.  החזה והשוק הניתנים לכוהן כמתנה מבעל הקרבן.

סיכום (החותם את היחידה - ז; לה-לח)

"זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה'... זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים"   (לה-לז).

חוקת התורה

הבנה זו של המילה 'תורה' תוכל לעזור לנו להבין גם את פרשת פרה (במדבר י"ט; א-כב) ואת הביטוי הפותח אותה - "זֹאת חֻקַּת התורה".

המילה "תורה" שבביטוי זה מובנת לעתים כמתייחסת לחמשת חומשי התורה, בעוד שדין זה עצמו קרוי "חוקה" משום שנראה שאין בו היגיון. אולם על פי הסברנו למילה "תורה" נוכל להציע הבנה אחרת.

הסברנו לעיל שהמילה "תורה" מורה על תהליך מסוים. בפרשת פרה אנו מוצאים, למעשה, שני תהליכים: הכנת אפר הפרה האדומה והתחטאות האדם הטמא (ב"מי חטאת" - מים עם אפר הפרה).

התהליך הראשון מתואר בפסוקים ב-ט:

  א.  לקיחת פרה אדומה (שאין בה מום).

  ב.  אלעזר שוחט את הפרה מחוץ למחנה.

  ג.  הזאת דם הפרה אל נוכח פני אוהל מועד.

  ד.  שרפת הפרה לאפר יחד עם עץ ארז, אזוב ושני תולעת.

  ה.  לקיחת האפר ושמירתו מחוץ למחנה.

תהליך זה, העומד בוודאות בקריטריונים להיקרא "תורה", מלווה בכמה חוקים:

·  הכוהן המבצע את התהליך נטמא.

·  הכוהן השורף את הבהמה נטמא.

·  הכוהן האוסף את האפר נטמא.

חוקים אלה אמנם אינם חלק אינטגרלי של התהליך, אך הם תוצרים שלו, והתורה מכנה אותם "חוקים" על שום היותם קבועים, שכן המילה "חוק" עשויה לתאר כל דין שיש לו מעמד של קבע. למשל: כשיוסף קונה את אדמת מצרים בזמן הרעב הוא איננו נוגע באדמה השייכת לכוהנים בגלל החוק המצרי הקובע שהכוהנים מקבלים את האדמה כתמורה לשירותם (ראה בראשית ל"ז; כב); ירמיהו מכנה את התנועה התמידית של השמש והירח סביב כדור הארץ בשם "חֻקּות שמים וארץ" (ירמיהו ל"ג; כה). מסיבה דומה מתייחס הכתוב לחגיגה השנתית של הפסח ושל חג המצות כאל חוק (ראה שמות י"ב; יד). ובדומה לאלה גם הטומאה היא חוק, שכן היא תוצאה ישירה וקבועה של נגיעה במת: אדם שנגע במת - טמא שבעת ימים [על פי הבנה זו עשוי חוק להיות דין הגיוני ביותר, ועל כן אנו מוצאים חוקים מובנים וחוקים שאינם מובנים].

עתה נוכל להסביר את התהליך השני בפרשת פרה - הזאת מי חטאת על האדם הטמא או על החפץ הטמא (י"ט; יז-יט):

 א.  שימת האפר במים.

  ב.  טבילת ענף אזוב במים והזאת המים על האדם או על החפץ הטמא.

  ג.  חזרה על תהליך זה ביום השלישי וביום השביעי.

גם לתהליך זה נלווים חוקים: המזה את מי החטאת והנוגע בהם - טמאים.

על פי הגדרתנו צריך הכתוב לכנות תהליך זה "תורה". אולם בי"ט; יד נראה שההפך הוא הנכון: "זאת התורה: אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים". דומה שהכתוב מכנה בשם תורה רק את הצורות השונות של היטמאות במת, ולא את תהליך ההיטהרות!

התשובה פשוטה. הביטוי "זאת התורה" שבפסוק יד מתייחס, למעשה, לתהליך המתואר בפסוקים יז-יט, והפסוק צריך להיקרא כך:

'זאת התורה המיועדת ל:

  ·  טומאה הנוצרת כשאדם מת באוהל (יד).

  ·  טומאת כל כלי פתוח באוהל (טו).

  ·  טומאת הנוגע במת בשדה או בעצם אדם או בקבר (טז).

על כל אלה יש לבצע את תהליך ההיטהרות המתואר ביז-יט.'

על פי הסבר זה מורה הביטוי "חֻקַּת התורה" על החוק המיוחד הקשור לתורת (תהליך) הטהרה מטומאת מת, דהיינו: לעשיית האפר ולהזאת מי חטאת. לכל אחד מתהליכים אלה נלווים חוקים מיוחדים, שהמשותף לכולם הוא שהאדם המבצע את התהליך המטהר נטמא בעצמו. חוק זה מכונה בכתוב: "חֻקַּת התורה".

לעיון נוסף

א. מהו 'משפט'?

מה ההבדל בין 'חוק' לבין 'משפט'? היעזרו במשמעות השורש שפ"ט וקשרו את התשובה לפרשת משפטים ולמילת המפתח שבה.

ב. עוד קצת "תורה"

שימו לב לשימוש במילה "תורה" - תהליך - במשמע דומה בפרשיות תזריע-מצורע, ראו ויקרא י"ב; ז, י"ג; נט, י"ד; ב, לב, נד. ראו גם במדבר ה; כט-ל, ו; כא, ובראשית כ"ו; ה והמפרשים שם. כמו כן, שימו לב כיצד מקבלת המילה "תורה" משמעות רחבה יותר בספר דברים - ראו שם א; ה, ד; מד. מדוע?

ג. סיום בעייתי

פסוק ז; לז מהווה סיכום מצוין לפרשה מלבד פרט אחד קטן: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים". מה עושים המילואים בפסוק זה? הם אינם קשורים!

א.  עבור על הפרשה וודא שאתה מבין את השאלה.

ב.  שים לב לשתי הדרכים שבהן מתמודדים המפרשים עם שאלה זו (ראה רש"י וראב"ע).

ג.  קשר תשובות אלה לו; יב-טז ולפרק הבא (ח; א-לו).

ד.  היזכר בשמות כ"ט. שים לב שמפסוק ז; לח משמע שמצוות פרשת צו ניתנו בהר סיני ולא באוהל מועד - שבו נאמרו מצוות פרשת ויקרא (ראה גם רמב"ן). כיצד מסייעת עובדה זו להסביר למה מתייחסת המילה "המלואים"?

ה.  מדוע נכתבו דיני המילואים בספר שמות (פרק כ"ט) בעוד ששאר התורות נכתבו בספר ויקרא?

ו.  כיצד מתקשר כל זה לשמות כ"ד; יב ולפרשות תרומה ותצוה? למה מתייחסת המילה "תורה" בפסוק זה?

ד. בסוף פרשת צו אנו מוצאים פרשייה המתארת את ימי המילואים - טקס הקדשת אהרן ובניו לכוהנים. הוכח מסגנון פרשייה זו שהיא שייכת לפרשת פקודי (היעזר בביטוי החוזר). לאיזה מקום בפרשת פקודי שייך דיבור זה? ומדוע הוא מופיע בפרשתנו?

כיצד מתקשרת פרשה זו לפרשת שמיני?

מדוע נאמר דיבור זה בספר ויקרא ולא בספר שמות?

ה. עוד דיבור שאינו במקום?

בתוך הקטגוריה של קרבן השלמים אנו מוצאים דיבור אל בני ישראל (ז; כח-לד). מדוע נאמר דיבור זה לבני ישראל ולא לכוהנים? ומדוע אין דינים אלה נמצאים בפרשת ויקרא? דיבור זה מפרט דינים הדורשים מבעלי השלמים לתת חזה ושוק לכוהן: הם כתובים בפרשת צו מכיוון שהם דנים בחלק הנאכל על ידי הכוהנים, אך מאידך צריך להדגיש שזוהי מתנת בעל הקרבן לכוהן, ועל כן ממוען הדיבור לבני ישראל.

ו. קרבן תודה וקרבן פסח

כשמשווים בין דיניהם של שני קרבנות אלו ניתן להציע שקרבן פסח הוא פשוט קרבן תודה מיוחד. השאלות הבאות יעזרו (במקום שיעור) להבין את הקשר (קרא ויקרא ז; יא-טו ושמות י"ב; ג-יב):

א.  מהו הזמן שבו ניתן לאכול את הקרבנות?

ב.  איזה סוג לחם ניתן לאכול עם כל אחד מהקרבנות? היש קרבן אחר שיש בו לחם או מצה?

ג.  האם סביר לומר שאדם חייב להזמין אנשים להצטרף עמו לאכילת קרבן התודה? האם חייב אדם להזמין אנשים להצטרף לקרבן פסח?

ד.  מה קורה בזמן 'סעודת תודה' זו? קשר לתהילים ק', ובעיקר לפסוק כב. במה דומה הדבר לליל הסדר?

ה.  כיצד קושרת אמירת הלל את שני הקרבנות? קשר לתהילים ק', "מזמור לתודה".

ו.  לפי השוואה זו, מדוע אוכלים מצה עם קרבן פסח? היש קשר למצה שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים (ראה שמות י"ב; לט)?

ז. קרבנות אז - כשרות היום

בין פרשיות השלמים שבפרשת צו אנו מוצאים דיבור אל בני ישראל, ולא רק לכוהנים, המפרט את איסור אכילת חלב ודם של כל חיה - ואפילו אינה קרבן. על אף שדינים אלה אינם מיוחדים למקדש, שהרי הם דיני כשרות כלליים, יש להתייחס אליהם כאל הוספה לדיני הקרבנות.

הכתוב מפרט את דיני החלב והדם דווקא בפרשת צו משום שאלה החלקים העולים על גבי המזבח. חלב ודם אסורים באכילת חולין מכיוון שהאוכל חייב לזכור מהי הצורה האידאלית לאכילת בשר - כקרבן שלמים, שחלבו ודמו קרבים על גבי המזבח (ראה דברים י"ג; א-יב).

בהימנעות מאכילת החלב ובהמלחת הבשר ושטיפת דם הבהמה אנו מגיעים לדרגה מסוימת של קדושה גם בימינו, בהעדר מקדש.

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2000   לישיבת הר עציון.

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL