mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

************************************

שיעורים בפרשת השבוע מאת הרב מנחם ליבטאג

******************************************

פרשת ויקרא

שימושה הרווח של המילה 'קרבן' בשפה המודרנית - במשמע של ויתור או הפסד - מטעה. השורש של המילה הוא קר"ב, כלומר: היא מורה על התקרבות. אין הכוונה רק להתקרבותה של הבהמה למזבח, אלא בעיקר להתקרבותו של היחיד לקב"ה, שהקרבן הוא מכשיר לה. הקרבת הקרבנות איננה, אם כן, טקס טכני בלבד; היא מקדמת את המטרה העיקרית של המשכן, דהיינו: חיזוק יחסיו של האדם עם הקב"ה.

בשיעור זה ננסה להסביר כיצד מסייעים לנו הקרבנות להשיג מטרה זו על ידי ניתוח המבנה של פרשת ויקרא ומיקומה בתחילת הספר.

הקדמה

הסיבה לכך שספר ויקרא פותח בדיני הקרבנות פשוטה מאוד. כזכור, ספר שמות הסתיים בבניית המשכן. כעת, לאחר שכל 'הציוד' מוכן - הגיע הזמן להשתמש בו. ספר ויקרא הוא, אם כן, מעין 'מדריך למשתמש', המסביר כיצד יש להשתמש במשכן!

על מנת לקבל את מלוא ההערכה של הצגה זו של דיני הקרבנות עלינו להציג את רצף הפרשיות שבפרשה.

פרשת ויקרא - קרבן יחיד

*קרבן נדבה (פרקים א-ג)

 א.  עולה - נשרפת כליל על המזבח

  .1.  בקר

  .2.  צאן

  .3.  עוף

 ב.  מנחה - סולת

  .1.  עם שמן ולבונה

  .2.  מאפה תנור

  .3.  על מחבת

  .4.  מנחת מרחשת

  .5.  מנחת ביכורים

  ג.  שלמים

  .1.  בקר

  .2.  צאן

  .3.  עז

[שימו לב לביטוי החוזר "אִשֵּה ריח ניחֹחַ לה' "]

קרבן חובה (פרקים ד-ה)

 א.  *חטאת (ד; א - ה; יג)

  .1  על עברה כללית

  א.  פר כוהן משיח (כוהן גדול)

  ב.  פר העלם דבר (בית דין)

  ג.  שעיר נשיא

  ד.  נפש (הדיוט)

  .2  על עברה ספציפית ("עולה ויורד")

  א.  עשיר - כִּשְׂבָּה או שעירת עזים

  ב.  עני - שתי תורים או שני בני יונה

  ג.  עני מאוד - סולת

 ב.  *אשם (ה; יד-כו) - תמיד איל

  .1  אשם מעילות - על לקיחה מהקדש

  .2  אשם תלוי - על עברה המוטלת בספק

[שימו לב ל'דיבור' החדש - ראו 'לעיון נוסף']

  .3  *אשם גזלות - "כִחֵש בעמיתו"

[שימו לב לביטוי החוזר "וכִפֵר עליו... ונסלח לו"]

בחנו את המבנה הנ"ל. נסו לעקוב אחריו בתנ"ך - כל שורה בו מייצגת פרשייה. כמו כן, שימו לב שהסימן * מציין דיבור חדש.

הכותרות - יחיד / נדבה וחובה

נתנו לטבלת המבנה שלנו את הכותרת 'קרבן יחיד', משום שהוא מפרט את דיני הסוגים השונים של הקרבנות המובאים על ידי יחיד. הבחירה בכותרת זו משקפת את הפסוק הפותח את הפרשה: "אדם כי יקריב...". קרבנות הציבור אינם מוזכרים בפרשת ויקרא אלא בפרשות אמור ופינחס. שימו לב שהמבנה מחלק את הפרשה לשני חלקים נפרדים:

1) א; א - ג; יז - נדבה: אדם יכול להביא עולה, מנחה ושלמים בכל עת שלבו חפץ בכך.

2) ד; א - ה; כו - חובה: את החטאת והאשם חייב אדם להביא אם עבר על אחת ממצוות ה'.

הבחנה זו נתמכת לא רק בפתיחה ב'דיבור' חדש אלא גם בחזרת ביטוי חותם בסופן של כמעט כל הפרשיות שבכל חלק: בנדבה - "אִשֵּה ריח ניחֹח לה' ", ובחובה - "וכִפֶּר עליו הכהן... ונסלח לו".

הבחנה זו מסבירה גם את ההבדל בין הסדר הפנימי שבשני החלקים: פרשיות הנדבה מסודרות לפי סוג הקרבן ואחר כך לפי סוג הבהמה המוקרבת, בעוד שפרשיות החובה מסודרות לפי סוג העברה שעליה בא הקרבן.

יחיד המעוניין להקריב קרבן נדבה צריך לבחור ראשית כול את הקטגוריה שאליה ישתייך הקרבן, ואחר כך עליו לבחור את סוג הבהמה שיקריב: אם בחר להקריב עולה - קרבן המוקרב כליל על המזבח - עליו לבחור בין בקר, צאן ועוף, וכאן מפרט הכתוב כיצד להביא כל קרבן; בחר להקריב מנחה - קרבן סולת - עליו לבחור בין חמש דרכי הכנה אפשריות של המנחה לפני הקרבתה; ואף הבוחר להקריב שלמים - קרבן שהמביא אותו אוכל מבשרו - נדרש לבחור בין בקר, צאן ועזים.

בפרשיות קרבנות הנדבה אנו מוצאים פירוט כיצד צריך בעל הקרבן להקריבו. למשל: לפני הקרבת עולה או שלמים חייב הבעלים לסמוך על הקרבן (ראה א; ד, ג; ב, ח; יג) - להישען עליו - פעולה שבאמצעותה מעביר המקריב את זהותו לבהמה ומבטא בכך את הרגשתו שהוא מקריב את הבהמה במקום עצמו (ראה רמב"ן) [אפשר שהתפישה כי הקרבן הוא תחליף לבעליו נלמדת מהעולה שהקריב אברהם אבינו בעקדה - איל "לעֹלה תחת בנו" (בראשית כ"ב; יג)].

חלק זה גם מתאר את התהליכים השונים שלאחר הסמיכה. חלק מתהליכים אלה מתבצע דווקא על ידי הבעלים. אולם יש גם פעולות הכשרות רק בכוהן, ופרשת ויקרא מונה אותן על אף שהבעלים איננו יכול לעשותן משום שהכוהן משמש כשליח הבעלים. מבחינה אידאלית ראוי היה שהבעלים גם יקריב את הקרבן, אך לאחר אירועי חטא העגל התברר שיש סיכון רב בהענקת האפשרות לכל יחיד להקריב במקדש, ובמקום זאת נבחרו הכוהנים ושבט לוי לשרת במקדש (ראה דברים י; ח).

בניגוד לקרבן נדבה, מקריב אדם קרבן חובה רק בעקבות אירוע מסוים, דהיינו: אם עבר עברה. לפיכך מסודר חלק זה על פי העברה שעליה מובא הקרבן.

סוג הבהמה המוקרבת לחטאת תלוי בזהות החוטא: אם הכוהן הגדול חטא - עליו להביא פר; אם הנשיא הוא החוטא - עליו להביא שעיר; ואילו אדם מן השורה שחטא מביא שעירת עזים [ישנו גם מקרה שבו 'הזקנים' - חברי הסנהדרין - גרמו לכל העם לחטוא, ואז צריכים הם להביא קרבן חטאת מיוחד (ד; יג-כא)].

סוג זה של קרבן חטאת, הידוע בשם 'חטאת קבועה' (ד; א-לה), מכפר על עברה על "אחת ממצות ה' אשר לא תֵעשינה" (ראה ד; ב) [חז"ל מבארים שבדין זה כלולה כל עברה בשוגג על איסור שעשייתו בזדון מחייבת כרת].

ברם, ישנן עברות מסוימות (ראה פרק ה) שעליהן חייב החוטא להביא 'חטאת עולה ויורד' או 'אשם'.

קרבן 'עולה ויורד' הוא קרבן יחיד במינו, שכן הקרבן שחייב החוטא להביא תלוי במעמדו הכלכלי. אדם שעבר על אחת מהמצוות המוזכרות בפרשה זו (ראה ה; א-ד), אם הוא עשיר - עליו להביא כשבה או שעירת עזים; אם הוא מ'מעמד הביניים' - הוא יכול להביא שתי תורים או שני בני יונה; ואם הוא עני - מותר לו להביא מנחת סולת בלבד.

ייתכן שהסיבה שבגללה אפשרה התורה הדרגתיות בקרבן זה היא שהעברות המחייבות אותו (ראה פירוט בה; א-ד) שכיחות, ועל כן עלול חיוב קבוע בקרבן מן הבהמה ליצור נטל כלכלי כבד [רשימת העברות כוללת כניסה למקדש בטומאה (ה; ב) והפרת שבועה (שבועת ביטוי - ה; ד). מעניין שעל אף שהקרבן הוא בעצם חטאת (ראה ה; ו, י, יג), מתייחסת אליו התורה כאל אשם (ה; ה). העובדה שקרבן זה הוא בעצם חטאת ברורה מכך שהבהמות המוקרבות לשמו - כשבה או שעירת עזים - הן אותן בהמות שמקריבים לחטאת. שימו לב למקום שבו מתחיל הדיבור (בה; יד ולא בה; א)!].

בסופו של חלק זה מובאים המקרים המחייבים את החוטא להביא אשם:

א.  לקיחה מן ההקדש - "אשם מעילות" (ה; יד-טז).

ב.  ספק אם החוטא חייב חטאת - "אשם תלוי".

ג.  כפירה בפיקדון - "אשם גזלות" (ה; כ-כו).

מי ראשון?

עתה, לאחר שהסברנו את הסדר הפנימי שבכל חלק, עלינו להסביר מדוע קודמים דיני קרבן נדבה לדיני קרבן חובה. ככלות הכול, ניתן היה להעדיף דווקא סדר הפוך: ראשית כול יש לדון בקרבנות שחייב אדם להביא, ורק אחר כך באלה התלויים ברצונו.

ניתן להציע שפרשת ויקרא פותחת בקרבן נדבה משום שקרבן זה משקף את רצונו של היחיד לשפר את יחסיו עם הקב"ה. רק אחר כך מפורטים דיני קרבן חובה, שנועד לתקן יחסים אלו לאחר שהורעו כתוצאה מחטא. יתר על כן: קרבן נדבה מוקדם על שום שהוא מתאר מציאות אידאלית יותר. שימו לב שהחיוב בקרבן חובה על עברה בשוגג משקף את הצורך להיות תמיד זהירים במעשינו - החוטא בשוגג נתבע על כך שלא נזהר דיו.

'שידור חוזר' של מעמד הר סיני

אולם ניתן להציע הסבר משמעותי יותר על ידי קישור לנושא הכפול של חציו השני של ספר שמות. כאמור (בשיעורים הקודמים), הייתה למשכן מטרה כפולה: התמדת מעמד הר סיני (כפי שהטעים רמב"ן) וכפרה על חטא העגל (כפי שהדגיש רש"י).

כזכור, בני ישראל הקריבו בהר סיני עולות ושלמים (במהלך הטקס שבו הכריזו "נעשה ונשמע" - שמות כ"ד; ד-ז). בטקס זה נמצא, למעשה, האזכור הראשון בתורה של קרבן השלמים - מה שמעיד על קשר בין קרבן זה להר סיני [שימו לב גם שהכתוב מתייחס לקרבן שלמים כאל זבח (ראה ג; א וז; יא). המילה זבח מורה לעתים על חגיגה, לרוב כשמדובר באיחוד של שני צדדים. למשל: לאחר שכרתו ברית שלא לפגוע זה בזה לרעה זבחו יעקב ולבן זבח (ראה בראשית ל"א; מד-נה). עד היום מקובל שלאחר חתימת הסכם מקיימים חגיגה (סעודות מדיניות, חתונות וכדומה). אפשר אפוא שבזבח השלמים מבטא היחיד את רצונו ליטול חלק בחגיגה משותפת עם הקב"ה].

גם לקרבן עולה יש קשר מיוחד עם מעמד הר סיני. הביטוי החוזר בפרשיות קרבן העולה, "אִשֵּה ריח ניחֹחַ לה' ", מוזכר גם בתיאור עולת התמיד - קרבן התמיד:

"עֹלת תמיד העשויה בהר סיני, לריח ניחֹח אשה לה' "   (במדבר כ"ח; ו).

וביטוי דומה אנו מוצאים גם באזכור הראשון של עולת התמיד:

"...לריח ניחֹחַ אִשֶּה לה'... עֹלת תמיד לדֹרֹתיכם, פתח אהל מועד..."        (שמות כ"ט; מא-מב).

פסוקים אלה מלמדים על הקשר שבין עולת התמיד, ריח ניחוח והר סיני.

על ידי הקרבת עולה או שלמים, המזכירים את מעמד הר סיני, מאשר, אם כן, היחיד מחדש את ברית "נעשה ונשמע", שהיא הבסיס לקשר שלנו עם הקב"ה [ניתן גם להציע ששני סוגי קרבנות הנדבה משקפים בחינות שונות של הקשר עם הקב"ה: העולה משקפת את פן 'היראה', בעוד שהשלמים משקפים את 'האהבה'].

יש לזכור גם כי הפעם האחרונה שבה הקריבו בני ישראל עולות ושלמים הייתה לפני חטא העגל, בהר סיני. לאחר חטא העגל גלתה השכינה, ובני ישראל לא יכלו עוד להקריב קרבנות. על כן המסר הראשון של הקב"ה לאחר ששלמה בניית המשכן וחזרה שכינה למחנה הוא שניתן לשוב ולהקריב עולות ושלמים, בדיוק כפי שעשו בהר סיני.

כך ניתן להסביר לא רק מדוע פותחים קרבנות הנדבה את פרשת ויקרא אלא גם מדוע פרשה זו היא הראשונה בספר.

קרבן חובה - חזרה לחטא העגל

כמו לביטוי החוזר בסופן של פרשיות קרבנות הנדבה, "אשה ריח ניחֹח", גם לביטוי החותם את פרשיות החובה, "וכפר עליו... ונסלח לו", יש הקבלה באירועי הר סיני.

כזכור, מעשיו של אהרן בחטא העגל נבעו מכוונות טובות אך גרמו לאסון. בנוכחות השכינה דורשת כל עברה - ואפילו נעשתה בשוגג - עונש מידי (ראה שמות כ"ג; כ-כב)! אף על פי כן מעניקות לאדם מידות הרחמים של הקב"ה - שהן מהות הלוחות השניים - 'הזדמנות שנייה' להוכיח לקב"ה שהוא אכן ישר ושיהיה זהיר יותר בפעם הבאה. כשעלה משה רבנו להר סיני לבקש כפרה על חטא העגל אמר לבני ישראל:

"אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה', אולי אכפרה בעד חטאתכם"   (שמות ל"ב; ל; וראה גם ל"ב; לא-לג!).

מאוחר יותר, כשקיבל משה בהר סיני את שלוש עשרה מידות הרחמים ועמם את הלוחות השניים, הוא מבקש:

"...וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו"   (שמות ל"ד; ט).

הביטוי החוזר בקרבנות החובה - "וכפר עליו... ונסלח לו" - מתקשר לתקדים זה, לסליחת הקב"ה לישראל על חטאם. קרבן החובה משמש מכשיר שבעזרתו יכול האדם לבקש מחילה על מעשה שעשה בשוגג ולהתחנן לקב"ה שידון אותו במידות הרחמים.

ניתן אפוא לסכם כי קרבנות הנדבה מדגישים את תכלית המשכן כמכשיר להתמדת חוויית מעמד הר סיני, בעוד שקרבנות החובה מדגישים את תפקידו לכפר על חטא העגל.

תפילה כנגד קרבנות

בחסרונו של בית המקדש, מתייחסים חז"ל לתפילה כאל תחליף לקרבנות. בדומה לקרבנות, משמשת גם התפילה מכשיר שבאמצעותו יכול האדם לפתח את יחסיו עם הקב"ה.

לדיון שלנו בקרבנות יש, אם כן, משמעות גם בימינו. תפילת היחיד צריכה לכלול את שני המרכיבים של קרבנות היחיד: נדבה וחובה. בעיקרה צריכה התפילה לבטא את רצון האדם להתקרב לקב"ה, אולם כאשר האדם חוטא הופכת התפילה לאמצעי תיקון ליחסים שהורעו.

לסיום נאמר עוד כי כמו הקרבנות במשכן, גם התפילה היא הרבה יותר מדרך למילוי רצונו של האדם ואף הרבה יותר מחובה גרידא שעליו למלא. בדומה למידות הרחמים, התפילה היא זכות מיוחדת שהוענקה לעמו המיוחד של הקב"ה אשר קיבל תורה בהר סיני, ובהתאם לכך יש להתייחס אליה.

לעיון נוסף

א. קרבן המנחה אמנם איננו מוזכר בהר סיני, אך נראה שיש להתייחס אליו כאל סעיף של קרבן העולה, שכן הוא מוקרב על ידי העני, שאינו יכול להביא בהמה. שימו לב שעולת העוף - שאף היא מובאת על ידי מי שאיננו מסוגל להביא קרבן מן הצאן - מקושרת לקרבן המנחה על ידי פרשה סתומה.

ב. קרבנות הנדבה מסודרים על פי רמת הקדושה - ככל שחלק גדול יותר מן הקרבן מוקרב על המזבח כך עולה רמת הקדושה: ראשית מופיעה העולה, המוקרבת כליל על המזבח; אחריה המנחה, שקומץ ממנה מוקטר על גבי המזבח והיתר ניתן לכוהן; ולבסוף באים השלמים, שבשרם לבעלים ורק החלב קרב על המזבח.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון.

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL