!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

***********************************

שיעורים בפרשת השבוע ע"י הרב מנחם ליבטאג

*****************************************

 

פרשת בא

 

מתי נחוג לראשונה חג הפסח? לדעת רש"י היה זה בעיר סדום, כארבע מאות שנה לפני יציאת מצרים: רש"י מפרש שלוט אפה מצות למלאכים שבאו אליו מפני שבאותו זמן חל חג הפסח!

במבט ראשון מעורר הרעיון גיחוך: כיצד זה ייתכן לציין את חג הפסח, שהוא זכר ליציאת מצרים, עוד קודם התרחשותה?

בשיעורנו השבוע ננסה לעמוד על מטרתו של קרבן הפסח במצרים ועל משמעותו ונתוודע למשמעות הביטוי "יום ה' " במקרא. רקע זה גם יסייע לנו להבין את הקשר שבין יציאת מצרים והצלתו של לוט מסדום.

פתיחה/ חזרה

בשיעורינו עד כה הבחנו בין שתי שליחויות שונות שהוטלו על משה במסגרת יציאת מצרים: השליחות אל פרעה, שנועדה להביא את המצרים להכרה בה' (נושא שנדון בשיעור לפרשת שמות), והשליחות אל בני ישראל, שמטרותיה הן לבשר לבני ישראל שה' בא לגאול אותם ולקיים בכך את בריתו עם האבות ולהביא את בני ישראל להכרה "אני ה' ", כלומר: לנתק אותם מאורח החיים המצרי וליצור אצלם מחויבות לציווי ה' (נושא שנדון בשיעור לפרשת וארא).

תשע המכות הראשונות

במהלך תשע המכות הראשונות אין, למעשה, כל התייחסות לשליחותו של משה אל בני ישראל: מז; א ועד י; כט מספרת התורה אך ורק על המשא ומתן בין משה לפרעה על רקע המכות. בכך מהווים פרקים אלו יחידת משמעות אחת המתארת את ביצוע שליחותו של משה אל פרעה. מטרת השליחות מוצגת בפתיחה ל"יחידה" זו:

"וידעו מצרים כי אני ה' "   [ז; ה].

בנקודה זו - סיום המכה התשיעית - עובר מוקד הסיפור מפרעה והמצרים אל בני ישראל. משה צריך עתה להשלים את שליחותו לבני ישראל בכך שייתן להם תפקיד פעיל במהלך הגאולה. פרשת "החודש" [י"ב; א-כ], הכוללת את המצווה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל, פותחת את היחידה הזו של סיפור יציאת מצרים.

המכה העשירית

לפני מכת בכורות מצווה ה' את בני ישראל:

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזֹת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אֹתו בהם... והיה הדם לכם לאֹת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלֵכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכֹּתי בארץ מצרים"   [י"ב; ז, יג].

קשה לפרש את הדברים כפשוטם - שה' זקוק לסימן על מנת להבדיל בין המצרים לבין בני ישראל - וזאת במיוחד לאור העובדה שעוד במכות הקודמות ביצע ה' הפרדה כזו בלי לדרוש מבני ישראל סימן חיצוני כלשהו.

בהתבסס על הדברים שהקדמנו ניתן לפרש שנתינת הדם על המשקוף מהווה סימן לכך שבני ישראל מבינים את מטרת יציאת מצרים - להפוך ל"עם ה' ". רק בזכות הכרה זו ראויים בני ישראל להיגאל ממצרים.

כפי שלמדנו בשבוע שעבר, הדרישה המקורית של ה' מבני ישראל הייתה שיגיעו להכרה מלאה ש"אני ה' ". הייתה זו למעשה   דרישה לשינוי מקיף הן באורחות החיים והן בעולם האמונות והדעות. הגאולה המתוכננת הייתה אמורה להיות מהירה ותכליתית ולהוביל למעמד הר סיני תוך שלושה ימים בלבד. אך בני ישראל לא שמעו אל משה "מקוצר רוח ומעבודה קשה", ועל כן חלו כמה שינויים בתהליך יציאת מצרים, שעל אחד מהם - ההתארכות המשמעותית של פרק הזמן שחלף בין יציאת מצרים למתן תורה - עמדנו בשבוע שעבר. שינוי נוסף הוא קרבן הפסח.

משמעות שמו של הקרבן - "פסח" - היא:

"זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים - ואת בתינו הציל..."   [י"ב; כז].

במכות האחרות לא נאמר שה' "פסח" על בני ישראל או "הציל" אותם, וזאת מהסיבה הפשוטה שהם לא היו אמורים ללקות מלכתחילה. ה"פסיחה" על בתי בני ישראל במכת בכורות מרמזת כי בעצם הם לא היו אמורים להינצל - וזאת מפני שלא חזרו בתשובה כראוי. ה' חמל על בני ישראל והוציאם ממצרים למרות הכול, אך זה היה בחסד, ולא בזכות - כדי לקיים את הברית עם האבות ומתוך ציפייה שבעתיד אכן יהפכו בני ישראל ל"עם ה' ".

יש אפוא בקרבן הפסח שני היבטים:

א) הודאה לה' על הגאולה ממצרים.

ב) הכרה בכך שהגאולה ממצרים לא הייתה בזכות אלא רק על מנת לאפשר את קיום הברית עם האבות בהפיכת עם ישראל לעם סגולה בארץ כנען (פן זה מבוטא בנתינת הדם על המשקוף, המסמלת את ה"פסיחה" על בתי ישראל).

פסח בסדום

מצבו של לוט בסדום דומה היה למצבם של בני ישראל במצרים. סדום דמתה למצרים בכך שלא הייתה תלויה בגשמים (אלא הושקתה על ידי הירדן, כשם שמצרים מושקה על ידי הנילוס). הביטחון הכלכלי והעדר התלות בה' הובילו בשתי החברות להתהוות נורמות מוסריות ירודות ביותר (נושא זה יידון אי"ה בהרחבה בשיעורנו לפרשת עקב).

לוט היה אמנם צדיק בהשוואה לשאר אנשי סדום, אך לא היה זכאי כשלעצמו להינצל מהפיכתה, שהרי בבחירתו לחיות בה ביטא את העדפתו את אורח החיים בסדום על אורח החיים של משפחת אברהם.

בסופו של דבר לוט אמנם ניצל, אך היה זה רק בגלל רחמי ה' [בראשית י"ט; טז] ובזכותו של אברהם [שם; כט].

בפירושו שלוט אפה לאורחים מצות בגלל חג הפסח (הפשט הוא, ככל הנראה, שהגעתם הבלתי-צפויה של האורחים לא הותירה די זמן לאפיית לחם) רומז רש"י לדמיון בין הצלת לוט מסדום וגאולתם של ישראל ממצרים.

השקפתו זו של רש"י על אופייה של גאולת מצרים כפי שהיא עולה מההשוואה להצלת לוט מסדום מתקשרת לנושא כללי במקרא: "יום ה' ".

יום ה'

"יום ה' " הוא הכינוי המקראי ליום שבו יתגלה ה' לעיני כול, ייטיב לצדיקים ויעניש את הרשעים.

לדוגמה: בנבואתו על חורבן בבל [ישעיהו י"ג] מתאר אותו ישעיהו כ"יום ה' " ואף מדמה את בבל לסדום:

"הנה יום ה' בא, אכזרי ועברה וחרון אף, לשום הארץ לשמה וחטאיה ישמיד ממנה... והיתה בבל, צבי ממלכות, תפארת גאון כשדים, כמהפכת א-להים את סדֹם ואת עמֹרה..."   [ישעיהו י"ג; ט, יט].

דוגמה חשובה נוספת נמצאת בספר עמוס. בימי ירבעם בן יואש הייתה בעם ציפייה גדולה לגאולה על אף שלא היו ראויים לה. עמוס מזהיר את העם:

"הוי המתאוים את יום ה'! למה זה לכם יום ה' - הוא חשך ולא אור"

  [עמוס ה; יח].

לעם שאינו ראוי להתגלות ה' עלולה התגלות כזו להביא חורבן במקום גאולה.

תוכן דומה מצוי גם בנבואתו האחרונה של מלאכי (שהיא, למעשה, הנבואה האחרונה בכלל):

"הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם - פן אבוא והכיתי את הארץ חרם"   [מלאכי ג; כג-כד].

גם בנבואה זו יש ביטוי לכך שהתשובה היא תנאי הכרחי לגאולה.

כוס של אליהו

בליל הסדר, שבו אנו מודים לה' על גאולת מצרים ומתפללים על הגאולה העתידה, אנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא לא רק כדי שיטעם מן היין אלא בעיקר כדי להזכיר לעצמנו שגאולתנו תלויה בתשובה.

 

כל הזכויות שמורות   2000   לישיבת הר עציון.

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE