ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

***********************************

שיעורים בפרשת השבוע ע"י הרב מנחם ליבטאג

*****************************************

 

פרשת וארא

 

האם יציאת מצרים היא תהליך חד-סטרי שבו גואל ה' את בני ישראל ללא תנאים? מפסוקי הפתיחה של פרשתנו מתקבל הרושם שאלו אכן פני הדברים: ה' החליט להוציא את בני ישראל ממצרים כדי לקיים את בריתו עם האבות, והחלטה זו אינה מותנית ברצונם או במעשיהם של בני ישראל.

באמצעות ניתוח מדוקדק של הפסוקים נגיע בשיעורנו השבוע למסקנה שונה לחלוטין.

פתיחה

קודם שניגש לניתוח הפסוקים ניזכר ברקע לפרשה. כפי שלמדנו בשבוע שעבר, משה מקבל מה' משימה כפולה: לבשר לבני ישראל שהגיע זמן קיום ההבטחה בברית בין הבתרים ושה' עומד לגאול אותם משעבוד מצרים, ולצוות על פרעה לשלח את בני ישראל לזבוח לה' במדבר.

תגובתם הראשונית של בני ישראל לבשורתו של משה הייתה נלהבת - "ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עָנְיָם, ויקדו וישתחוו"   [ד; לא] - אך עד מהרה פינתה ההתלהבות את מקומה לאכזבה מרה, משהתברר כי השינוי היחיד במצב היה הכבדת העבודה.

בעקבות כישלונו פונה משה בתפילה לה':

"...א-דני למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"   [ה; כג].

פרשתנו פותחת בתגובת ה' לדבריו של משה. ה' מזכיר למשה פעם נוספת שבכוונתו לקיים את הבטחתו לאבות, ולכן הוא שב ומצווה את משה:

"לכן אמֹר לבני ישראל: אני ה'! והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים... ולקחתי אתכם לי לעם..."   [ו; ו-ז].

מה מטרת שליחות נוספת זו אל בני ישראל? לכאורה נראה שהיא נועדה לחזור ולאשר את מה שכבר נאמר להם על מנת לעודד אותם. אבל אם כך הם פני הדברים, הרי שהשליחות נחלה כישלון חרוץ:

"ולא שמעו אל משה מקֹצר רוח ומעבֹדה קשה"   [ו; ט].

בני ישראל היו שקועים בשעבוד ולא שעו לדברי הניחומים והעידוד של משה. השאלה חוזרת, אם כן: מה הייתה מטרת השליחות הזאת?

כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין את משמעות המילה "שמעו" שבפסוק ט.

"להאמין" או: "לקיים"?

בדרך כלל מקובל לפרש את הביטוי "ולא שמעו": "לא התייחסו", "לא שמו לב" וכדומה. ייתכן שהמפתח להבנת הפרשה טמון במתן פירוש שונה. לשם כך נבחן תחילה את האפשרויות השונות לפירוש הפסוק:

* בני ישראל לא שמעו (פיסית) את דברי משה: פירוש זה אינו מתיישב כל כך עם לשון הפסוק ("ולא שמעו אל משה" ולא "את משה") וכמובן גם איננו מסתבר.

* בני ישראל לא הבינו את דברי משה: גם פירוש זה איננו מסתבר, שכן לא היה בדבריו של משה שום דבר קשה להבנה.

* בני ישראל לא האמינו לדברי משה: פירוש זה עשוי להיות נכון, אלא שאם כן הייתה התורה צריכה להשתמש במילה "האמינו", כשם שעשתה בתיאור שליחותו הראשונה של משה ("ויאמן העם" - ד; לא).

* בני ישראל לא צייתו לדברי משה: זהו המובן השכיח ביותר של ביטוי זה בתורה (למשל: דברים כ"ח; טו, ויקרא כ"ו; יד), אך הוא אינו מתאים כל כך לפסוק שלנו מכיוון שאין מופיע בדברי משה ציווי כלשהו.

כדי להבין את משמעות דבריו של משה עלינו לעיין בפסוקים הבאים:

"וידבר ה' אל משה לאמר: בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וידבר משה לפני ה' לאמר: הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה..." [ו; י-יב].

משה משתמש כאן ב"קל וחומר", אך כדי שלקל וחומר תהיה משמעות יש לפרש את המילה "שמעו" שבשני חלקיו באופן זהה. פירוש הביטוי "ישמעני פרעה" הוא ללא ספק "יציית לי", מה שמחזיר אותנו לאפשרות לפרש כך גם את תגובת העם - "ולא שמעו אל משה". אך היכן מצאנו בדבריו של משה ציווי לעם?

אני ה'

נשוב ונתבונן בדברי ה' אל משה בפתיחת הפרשה:

"וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'... וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכֹּר את בריתי. לכן אמֹר לבני ישראל: אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים... ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים, וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"  [ו; ג-ז].

בפסוקים יש דגש ברור: בני ישראל צריכים להכיר בכך ש"אני ה' ": ה' לא בא כאן רק לבשר לבני ישראל על גאולתם אלא גם לדרוש מהם להכיר בו - "וידעתם כי אני ה' א-להיכם". ואין מדובר בהכרה עיונית-שכלית בלבד אלא במחויבות פנימית עמוקה לעשות את רצונו. הכרת בני ישראל בה' מהווה, אם כן, תנאי מקדים והכרחי ליציאת מצרים.

ראיה מספר יחזקאל

על אף שתכנים אלו מופיעים בפרשתנו רק ברמז, הם מפורשים בספר יחזקאל. בפרק כ בספר יחזקאל נוזף הנביא בקבוצת זקנים שבאו לבקרו, ובתוכחתו הוא מזכיר את התנהגותם של בני ישראל במצרים:

"... כה אמר א-דני א-להים: ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואִוָּדַע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' א-להיכם. ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות. ואֹמַר אלֵהם: איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו - אני ה' א-להיכם. וימרו בי ולא אבו לשמֹע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו..." [יחזקאל כ; ה-ח].

יחזקאל אומר כאן בפירוש מה שבפרשתנו נזכר רק ברמז: ה' מצווה על בני ישראל לחזור בתשובה על מנת שיהיו ראויים להיגאל ממצרים אך בני ישראל אינם שומעים בקולו (המשך הנבואה מספר כי בגלל התנהגותם רצה ה' לכלותם במצרים וגאלם רק בגלל החשש מחילול שמו).

שליחותו של משה לבני ישראל נועדה אפוא להחזירם בתשובה כדי שיהיו ראויים להיגאל ממצרים. כעת מובנת גם תשובתו של ה' ל"קל וחומר" של משה:

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים"  [ו; יג].

על משה מוטלת משימה כפולה: לצוות את פרעה (לשלח את בני ישראל) ולצוות את בני ישראל (לחזור בתשובה).

סיוע מספר ויקרא

מה הן העברות שעליהן נדרשים בני ישראל לחזור בתשובה? היכולה בכלל להיות חזרה בתשובה לפני מתן תורה?

תשובה אפשרית מצויה בפרשת "אחרי מות", שבה מצווה ה' את בני ישראל להיבדל מאורח החיים המצרי תוך חזרה מתמדת על הביטוי "אני ה' ":

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלֵהם אני ה' א-להיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחֻקֹּתיהם לא תלכו. את משפטי תעשו ואת חֻקֹּתי תשמרו ללכת בהם אני ה' א-להיכם. ושמרתם את חֻקֹּתי ואת משפטי אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם אני ה' "

  [ויקרא י"ח; א-ה].

לאחר הקדמה זו באה רשימה ארוכה של איסורים בתחום העריות, תחום שמן הסתם היה פרוץ למדיי במצרים ובכנען. אם כן, ה"תשובה" הנדרשת מבני ישראל בפרשתנו היא, ככל הנראה, היבדלות מאורח החיים המושחת של מצרים.

מבוא לספר שמות

פרשנות זו מסייעת בהבנת מהלך האירועים בספר שמות מיציאת מצרים ועד מעמד הר סיני.

כזכור, תכניתו המקורית של ה' הייתה להביא את בני ישראל להר סיני תוך שלושה ימים, אולם בפועל הם הגיעו להר סיני רק מקץ שישה שבועות לצאתם ממצרים. מה גרם לעיכוב?

הפסוקים ביחזקאל שופכים אור על מהלך האירועים: בני ישראל היו אמורים לקבל את התורה תוך שלשה ימים - בתנאי שהיו מקבלים עליהם את מלכות ה' עוד במצרים. אך מכיוון שלא שמעו אל משה ולא שינו את דרכיהם לא היו מוכנים לקבלת התורה כבר בצאתם, ועל מנת להכינם לקבלת התורה נדרש תהליך בן כמה שלבים:

* הקרבת קרבן הפסח.

* הניסיון במרה [ט"ו; כב-כה], שאחריו ניתנת להם הזדמנות נוספת לקבל עליהם את מלכות ה':

"ויאמר: אם שמוע תשמע לקול ה' א-להיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חֻקיו - כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רֹפאך"   [ט"ו; כו].

* ציווי נוסף לפני מעמד הר סיני:

"ועתה אם שמוע תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי..."   [י"ט; ה].

אין פלא ששתי הדיברות הראשונות במעמד הר סיני הן:

"אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים - לא יהיה לך אלהים אחרים על פני..."   [כ; ב-ג].

כפי שעולה מפרק כ ביחזקאל, שני הציוויים הללו הם שני צדדים של אותה מטבע: קבלת מלכות ה' מחייבת שלילה של אלוהים אחרים כלשהם.

אליהו הנביא וליל הסדר

הדברים שלמדנו יכולים לסייע בהבנת משמעות המנהג לפתוח את הדלת לאליהו הנביא בליל הסדר.

בליל הסדר אנו מציינים את יציאת מצרים ובסיומו אנו מתפללים ומצפים לגאולה העתידה ("הלל", "נרצה"). בשלב זה נוהגים לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, ככל הנראה בהשראת הפסוקים במלאכי:

"הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..."   [מלאכי ג; כג-כד].

גם כאן חוזר אותו הרעיון: התשובה היא תנאי הכרחי לגאולה.

 

כל הזכויות שמורות   2000   לישיבת הר עציון.

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm