!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ספיריטואליזם ויהדות - דרישה אל המתים בהלכה

יאיר מירון*

 

עניין דרישה אל המתים העסיק הרבה מההוגים ביהדות. במאמר זה אינני מתיימר להציג את כל קשת הדעות העוסקות בעניין. אציין רק דברים מועטים, וכל השאר יהא בבחינת ואידך זיל גמור.

 

 

המקור הרלוונטי בתורה לענייננו הוא בפרשת שופטים: "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' א-להיך נותן לך לא תלמד לעשות כתועבת הגויים ההם לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושאל אוב וידעני   ו ד ר ש   א ל   ה מ ת י ם   כי תועבת ה' כל עשה אלה ובגלל התועבת האלה ה' א-להיך מוריש אותם מפניך. תמים תהיה עם ה' א-להיך" (דברים י"ח, ט-יד). על פי פשט הכתובים יש לכאורה איסור ברור לדרוש אל המתים. מהות האיסור היא, בפשטות, שאין לבקש, בכל מיני דרכים, עצות ובקשות ממתים.

 

 

קשיים מהראשונים ומהאחרונים

 

למרות הציווי המפורש מצינו בגמרא מספר סיפורים שלכאורה סותרים את הציווי. כך למשל בגמרא בברכות (יח:): "מעשה   ב ח ס י ד   אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם... הלכה היא ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו. הלך הוא וזרע ברביעה שניה. של כל העולם כולו - לקה, שלו - לא לקה. לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם... הלכה ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו. הלך וזרע ברביעה ראשונה. של כל העולם כולו נשדף, ושלו לא נשדף.   ל ש נ ה   ה א ח ר ת   ה ל ך   ו ל ן   ב ב י ת   ה ק ב ר ו ת   ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, הניחיני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים. אלמא ידעי! - דילמא איניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו". מהסיפור בגמרא משמע שמישהו אכן לן בבית הקברות, והגמרא אף מציינת שחסיד היה. לא משמע מהגמרא שהיה איזה איסור במעשיו, אלא רק שהרוחות הצטערו מגילוי סודן. רש"י על אתר מציין שהרוחות האלו לא היו סתם רוחות ערטילאיות אלא רוחותיהן של שתי ילדות מתות, ואם כן קשה כיצד מתיישב הסיפור הזה עם ציווי התורה[1].

 

דברים ישירים יותר מוצאים אנו בגמרא בתענית (כג:): "ותו, רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה. אישתטח על קברא דאבוה, אמר ליה: אבא, אבא, הני מצערו לי. יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו, עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה. ותו, רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב. אמר ליה: עתירי דבי חמי קא מצערו לי. - אמר: ליענו, ואיענו. - אמר: קא דחקו לי. - אמר: ליעתרו, ואיעתרו. - אמר: לא מיקבלי עלי אינשי ביתי. - אמר ליה: מה שמה? - חנה. - תתייפי חנה, ונתייפת. - אמר ליה: קא מגנדרא עלי. - אמר ליה: אי הכי - תחזור חנה לשחרוריתה. וחזרה חנה לשחרוריתה. הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב, אמרו ליה: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא! - אמר להו: עמי היתה ושלחתיה". כאן ודאי הייתה פנייה יזומה וחד-משמעית אל המת, ושוב אין ברור היחס בין הגמרא לבין הציווי בתורה.

 

בספר מעשי האר"י מסופר "שהעידו על האר"י ז"ל שהיה מתקשר עם נשמות צדיקים והיו מתגלים לו ומדברים עמו בתורה ומודיעין לו סודותיה, וכנמצא כעין זה לרב גם בספר הזהר" (מובא בספר תמים תהיה, עמוד סד). גם כאן אנו רואים פער בין מעשיו של האר"י לבין הציווי המפורש.

 

 

פסיקת ההלכה

 

השולחן ערוך (יו"ד סימן קע"ט סעיף יג) פוסק: "דורש אל המתים, זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה". ומוסיף הרמ"א (סעיף יד): "להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר. ויש מתירין אפילו לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם דלא כבית יוסף)". דעת המחבר היא שאכן יש איסור מוחלט. אך הרמ"א מחלק בין פנייה לגוף, שאסורה, לבין פנייה לרוח - שמותרת. על פי דעת הרמ"א מסביר בעל "תמים תהיה" את מעשי האר"י, וכך גם ניתן להסביר את הגמרות לעיל.

 

ד"ר אברהם ויינרוט[2] טוען בהסברו לפסק הרמ"א שיש בתורה בכלל, ובמקרה דידן בפרט, דרך ביניים אידאלית. הוא טוען כי כשם שעל פי התורה אין אנו מתנזרים מחיי אישות אלא משלבים אותם עם החיים הרוחניים, ומאידך אין אנו מתנתקים לגמרי מהרוח אלא מאזנים אותו עם חיינו, כך יש צורך לאזן את כמיהתנו אל המתים, וכך הוא מסביר את פסק הרמ"א כדרך אשר תאפשר לנו לחזור אל מתינו: "קיים צורך נפשי שמחמתו פונים אנשים לקבר יקיריהם מתוך סנטימנט עז ותחושה כי מתחת למצבה קיים עדיין יקירם... אינסטינקט זה ככל אינסטינקט אינו ניתן לדיכוי בדרך ההגיון... ההבדל בין דיכוי מוחלט של אינסטינקטים לבין עידודם הוא לעיתים דק ביותר והוא בא לידי ביטוי חד בסוגיה מוכרעת זאת אל הקשר עם המתים" (ספיריטואליזם ויהדות – האוניברסיטה המשודרת, עמודים: 121-122).

 

 

דעת הרב קוק זצ"ל

 

הרב קוק, אולי במפתיע, חולק על גישת ד"ר ויינרוט. הרב קוק ידוע כמיסטיקן וכאיש סוד[3]. בשו"ת דעת כהן (סימן ס"ט) נשאל הרב קוק בנוגע לדרישה אל המתים. הרב קוק בוחן שם את הדברים באריכות, ולבסוף מסכם את דעתו: "אם כן יש כאן ספק ספקא לאיסורא. שמא כהרמב"ם, והוי הכל בכלל דורש אל המתים, ואם תמצי כהרא"ם, שמא מין זה הוא מכלל אוב הנקרא זכורו, כיון שאין אנו יודעים את תוכן ענינו. ולא עוד אלא שיש להסתפק על פי המבואר בספרי קבלה, שיש חלק הנפש שנקרא שיתופא דגופא שהוא שורה בעצמות, ויש לחשוש שכשמעלים אותו החלק הוי בכלל דורש אל המתים אליבא דכולי עלמא, ומנא לן שאין מין זה אותו החלק של שיתופא דגופא.   ו ל ע נ י ו ת   ד ע ת י   א י ן   כ ד א י   ל ח ז ק   א ת   ה א מ ו נ ה   ע ל   י ד י   ת ח ב ו ל ו ת   כ א ל ה ,   ה ק ר ו ב ו ת   ל מ כ ש ו ל   א י ס ו ר .   ויותר טוב לקיים תמים תהיה עם ד' א-להיך". הרב קוק קובע שיש כאן ספק ספקא לאיסור, ומוסיף לפסיקתו ההלכתית גם נימוק קבלי, שלפיו ברור שאסור לפנות אל המת. בסופו של דבר קובע הרב קוק שאף בשביל לחזק את האמונה אין לפנות אל המת.

בסימן ר"ל שם מתייחס הרב קוק למקרה חמור יותר, שמקטרין ממש קטור, ושם כותב: "...שתבערו את הרע הזה ואת הטומאה הזאת מקרבכם... ואקוה שכל ישראל קדושים ישמעו לאזהרתנו ותבערו את מה שיש לו קשר עם התועבה הזאת...".

 

 

מסקנה

 

רואים אנו, אם כן, שהרב קוק חולק על דעתו של ד"ר ויינרוט ואינו רואה את הפנייה אל המת כחיובית גם אם היא בשביל לחזק את האמונה ואפילו כלפי הרוח בלבד. לעניות דעתי, גם הסיפור על האר"י ז"ל לא היה מטעמים של חיזוק באמונה אלא מטעמים רוחנים סודיים אחרים, שמותרים רק לבעל מדרגה כזו של האר"י. לנו לא נותר אלא לשמוע לעצתו של הרב קוק, ולקיים "תמים תהיה עם ה' א-להיך".



* תודתי נתונה לרב נריה גוטל על הפניותיו למקורות הרלבנטיים. כמו כן, תודה לחבריי על עצותיהם ותמיכתם. המאמר מוקדש לאחותי.

[1]   ניתן אולי לתרץ תירוץ מקומי ולומר שכאן הוא לא ממש קרא אל הרוחות אלא רק האזין לשיחתן, וממילא אין זה כלול באיסור.

[2]   אברהם ויינרוט הוא ד"ר למשפטים ובעל השכלה תורנית רחבה אשר החליט לבחון את הנושא בעיקר מחמת סקרנות אינטלקטואלית. הנ"ל לקוח מתוך החוברת על ספיריטואליזם ויהדות בהוצאת האוניברסיטה המשודרת.

[3]   מקורות רבים מעידים על כך. עיין למשל בערפילי טוהר בפסקה הראשונה, באורות ארץ ישראל ב', ועוד.