ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

****************************************

שיעורים בהלכה

****************

 

 

קדושת שביעית*

מאת הרב יוסף צבי רימון

 

 

הירושלמי קובע: "כי יובל היא קודש תהיה לכם - מה היא קודש, אף תבואתה קודש" (פ"ד ה"ז). דהיינו: ישנה קדושה בפירות שביעית.

 

אופי הקדושה

המשנה במגילה כו: כותבת שיש הבדל בין חפצי קדושה לתשמישי קדושה. בחפצי קדושה יש קדושה ממש (קדושת הגוף) - כגון: תפילין, מזוזות וספרי קודש - ואילו בתשמישי קדושה אין קדושה בגופם. אמנם, הרמ"א פסק שאין לנהוג בהם ביזיון, כיוון שנעשתה בהם מצווה (או"ח כ"א, א).

 

קדושה נוספת היא הקדש. בהקדש יש קדושת הגוף, ופרט לכך יש בו דין מעילה וכד'. גם בתרומה יש קדושה, האוסרת לטמאה: "ואני נתתי לך את משמרת תרומותי - אמר רחמנא: עשה לה שימור" (סוכה לה: ורש"י שם). לכן האוכל תרומה חייב מיתה בידי שמים.

 

להיכן נשייך את פירות השביעית? מצד אחד, פירות שביעית, בניגוד לתרומה,   מותרים באכילה גם לישראל וגם בטומאה, ככתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". מצד שני, מצאנו בפירות שביעית דיני קדושה חמורים אף יותר מהקדש: הקדש שנפדה - קדושתו פוקעת ועוברת אל הדמים, ואילו חליפי שביעית - דהיינו מעות שקנו בהם פירות שביעית - גם הם וגם הפירות נתפסים בקדושת שביעית[1]! וכך אומרת הגמרא בסוכה: "תניא כוותיה דרבי אלעזר: שביעית תופסת את דמיה, שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם, מה קדש תופס את דמיו ואסור - אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין? תלמוד לומר 'תהיה' - בהוייתה תהא. הא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר - אלו ואלו מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים - יצא בשר ונכנסו דגים, לקח בדגים יין - יצאו דגים ונכנס יין, לקח ביין שמן - יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד? אחרון אחרון נכנס בשביעית, ופרי עצמו אסור" (סוכה מ:).

 

מסתבר, שכיוון שפירות שביעית נולדו בקדושה - לכן לא פוקעת מהם הקדושה, בניגוד לתרומה, שקדושתה אינה מולדת[2] אלא נובעת ממעשיו של האדם, ולכן יש יכולת בידו להפקיעה. בכל אופן, למרות החומרה היתרה שבפירות שביעית, התורה התירה גם לישראל לאכלם, ולכן לא הצריכה לעשות זאת בטהרה[3].

 

ניתן לשלב כאן רעיון נוסף: ייתכן שהקדושה שבפירות שביעית איננה פוקעת על ידי מכירתם, כי אין כאן בעלים שיכול למכרם! אחד היסודות של השמיטה הוא שאנחנו לא בעלים על הפירות - "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". לכן אסור לאדם למכור את הפירות או לסחור בהם, וגם אם עשה כך (בין אם בדרך אסורה ובין אם בדרך מותרת) - הקדושה נשארת בפירות. כיוון שאין לאדם שליטה על הפירות ואין הקדושה נובעת ממנו (שלא כמו בהקדש, שהקדושה נובעת ממעשה האדם) - לכן אין לו יכולת להפקיע אותה קדושה.

 

רעיון זה מבאר גם את דין איסור הפסד פירות שביעית: רק בעלים של חפץ רשאי להרוס אותו (בניגוד לשימוש בחפץ, המותר גם לשואל או לשוכר), ולכן אוסרת התורה להרוס את פירות השביעית, ללמדנו שאין אנו בעלים על הפירות.

 

 

נטילת ידיים לפני אכילת פירות שביעית

התוספתא אוסרת שימוש בפירות שביעית בטומאה: "שמן של שביעית, אין סכין אותו בידים טמאות" (תוספתא שביעית, פ"ו ה"ו).

 

הרב קוק (שבת הארץ ה', ז) כותב שדין זה לא שייך היום, כיוון שאין לנו טהרות בזמן הזה. אולם - הוא מוסיף - גם כיום אסור לסוך בשמן של שביעית אלא לאחר נטילת ידיים. לדעתו, על אף שהגמרא מתנגדת לנטילת ידיים לפירות יבשים ("הנוטל ידיו לפירות [יבשים] הרי זה מגסי הרוח" [חולין קו.]) - בכל זאת מותר ליטול ידיים קודם אכילת פירות שביעית, משום שם הקודש הנקרא עליהם. בדומה לרב קוק, גם החיי אדם ("שערי צדק" י"ז, יז) כתב שראוי ליטול ידיים לפירות שביעית (וכן ב"משנת יוסף", שביעית, פ"ח עמ' קיח).

 

אמנם, בדרך כלל, הפוסקים לא הביאו דין זה, אך ניתן ללמוד ממנו שיש איזו קדושה גם בפירות עצמם, למרות האמור לעיל שאין בהם קדושה ממשית כמו בחפצי קדושה.

 

הלכה למעשה, קדושת פירות שביעית באה לידי ביטוי בעיקר בכך שאסור להפסידם ואסור לסחור בהם (כפי שיבואר בהמשך). פרט לכך, אין להוציא פירות שביעית לחוץ לארץ (רמב"ם ה', יג). אמנם, הפוסקים התירו זאת לעתים (כמו, למשל, לצורך ארבעת המינים כשאין אפשרות אחרת).

 

 

 

האם יש מצווה באכילת פירות שביעית?

הרמב"ן בהשמטות לספר המצוות כותב: "שאמרה תורה בפירות שביעית 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה', ודרשו 'לאכלה ולא לסחורה'... ונכפלה זו המצווה באמרו יתעלה 'ואכלו אביוני עמך', שלא אמר 'לאביוני עמך תעזוב אותם', כאומרו בלקט ושכחה, אבל לשון 'אכילה' מזכיר בהם הכתוב בכל מקום..." (מצווה ג').

 

בעל מגילת אסתר (שם) הבין שלדעת הרמב"ן יש מצווה באכילת פירות שביעית, ככתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". המגילת אסתר מבאר שהרמב"ם לא הזכיר מצווה זו כיוון שלדעתו אין כוונת התורה לצוות על אכילת פירות שביעית אלא רק להתיר לאכלם (ומתוך היתר האכילה אנו מבינים שהפסד נאסר). אם אכן נפרש כך את דברי הרמב"ן, הרי שדבריו מחודשים מאוד: בכל פעם שאדם אוכל פירות שביעית - הוא מקיים מצוות עשה.

 

ב"תורת הארץ" (ח', כו; ומעין זאת בחזון איש י"ד, י) כתב שגם לפי הרמב"ן אין מצווה חיובית באכילת פירות שביעית אלא רק מצווה קיומית (כמו לאכול בשר טהור). החזון איש ביאר (שם) שזהו לאו הבא מכלל עשה, דהיינו שהתורה ציוותה "לא לסחור" ו"לא להפסיד", ומתוך כך שהתורה כתבה זאת בלשון חיובית - "לאכלה" (ולא לסחורה וכו') - נמנה האיסור כמצוות עשה (על אף שאין מצווה באכילת הפירות)[4].

 

 

 

על מה חלה קדושת שביעית?

המשנה בתחילת ראש השנה כותבת שאחד בתשרי הוא ראש השנה לשמיטה. הגמרא שם (ח.) מבארת שלומדים זאת מגזרה שווה "שנה שנה": בשביעית נאמר "בשנה השביעית", ובפרשת עקב כתוב "תמיד עיני ה' א-לקיך בה, מרשית השנה..." (דברים י"א, יד). כלומר, מפסוק זה למדים שכוונת המילה "שנה" היא לשנה מראשיתה, דהיינו מא' בתשרי.

 

 

תבואה, קטניות, זיתים וענבים

הגמרא בראש השנה יג: כותבת שהתבואה והזיתים קדושים בקדושת שביעית אם הביאו שליש בשמיטה. הגמרא לומדת זאת מדרשה: "ועשת את התבואה לשלש השנים - אל תקרי לשלוש, אלא לשליש" (ראש השנה יג.-יג:).

 

דרשה נוספת מביאה הגמרא בדף הקודם: "התבואה והזיתים משיביאו שליש. מנא הני מילי? אמר רב אסי אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי יוסי הגלילי: אמר קרא 'מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות'. שנת השמטה - מאי עבידתיה בחג הסוכות? שמינית היא! אלא לומר לך: כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה - אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית"(ראש השנה יב:). כלומר, התורה קוראת לחג הסוכות של השנה השמינית בשם "מועד שנת השמיטה בחג הסוכות", כי התבואה שאוספים בו הביאה שליש בשביעית, ולכן קדושה בקדושת שביעית.

 

הרמב"ם סבור שקטניות דינן כתבואה, ואילו רש"י (ראש השנה יב:) סבור שדינן כאורז, שקדושת שביעית בו נקבעת על פי גמר גידולו (ראש השנה יג:)[5]. רש"י גם כותב שהוא הדין לענבים (ראש השנה יב: ד"ה תבואה), וכן כתב   החזון איש (ז', טז; ט', יז).

 

 

ירקות

הגמרא בראש השנה יד. לומדת שהזמן הקובע לירקות הוא הלקיטה: "רבי עקיבא אומר: 'באספך מגרנך ומיקבך' - מה גורן ויקב מיוחדין, שגדילין על רוב מים ומתעשרין לשנה שעברה, אף כל שגדילין על רוב מים מתעשרין לשנה שעברה. יצאו ירקות, שגדילין על כל מים ומתעשרין לשנה הבאה".

 

כלומר: גורן ויקב גדלים במי גשמים, ולכן הקובע בהם הוא שליש הגידול (כדלעיל). ירקות - הזקוקים גם להשקיה - מתעשרין לשנה הבאה, דהיינו לפי הלקיטה. רש"י מבאר שגורן ויקב ראויים להיקצר בדוחק לאחר שהביאו שליש, ולכן זוהי השעה בה הם נקבעים למעשרות ולשביעית. ירקות, לעומת זאת, אינם יכולים להתקיים אלא אם ישקו אותם כל הזמן. לכן אי אפשר לומר שהשנה שעברה היא שגידלה אותם, כי לא היה להם קיום ללא המים של השנה הנוכחית. זוהי הסיבה שבירקות הולכים אחר הקטיפה.

 

 

פירות

הגמרא במסכת ראש השנה (יג:) אומרת: "אמור רבנן: אילן - בתר חנטה, תבואה וזיתים - בתר שליש, ירק - בתר לקיטה".

 

מניין שהולכים אחר חנטה בפירות? רש"י (ראש השנה יד.) מבאר שבשעת החנטה עולה השרף באילנות, ועל ידי אותו שרף הם יוכלו להמשיך ולהתקיים. לכן החנטה היא הקובעת לגבי הפירות[6].

 

מהי חנטה? תוספות (ראש השנה יב: ד"ה התבואה) והר"ש (פ"ב מ"ז) כותבים שחנטה היא לאחר שנופל הפרח ונראית צורת הפרי. הרמב"ם (הל' שמיטה ד', ט) כותב שחנטה היא מאוחרת יותר, ומתרחשת לאחר תחילת הפרי, דהיינו כשהוא ראוי מעט לאכילה (כעונת המעשרות). השו"ע (יו"ד של"א, קכה) פסק להלכה כדעת הרמב"ם, ואילו דעת החזון איש אינה ברורה: במקום אחד(ז', יב) הוא כתב שכבר הכריע השו"ע כרמב"ם, אבל במקום אחר (כ"א, טז) כתב שניתן לסמוך על דעת התוספות והר"ש, שפירות שהפרח שלהם נפל בשישית - אין בהם קדושת שביעית, על אף שנעשו ראויים לאכילה רק בשנת השמיטה.

 

מתי צריך הפרי לחנוט כדי שיהיה קדוש בקדושת שביעית? המשנה בתחילת ראש השנה כותבת ש"אחד בתשרי ראש השנה לשמיטין", אבל היא גם כותבת ש"ט"ו בשבט ראש השנה לאילן". מה דינו של אילן בשמיטה - האם התאריך הקובע הוא א' בתשרי או ט"ו בשבט?

 

הרמב"ם (ד', ט) כתב שהזמן הקובע הוא א' בתשרי, אולם בתורת כוהנים מפורש שהזמן הוא ט"ו בשבט: "כיוון שיצאת שביעית, אף על פי שפירותיה שמיטה - מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן. אבל פירותיו אסורים עד ט"ו בשבט" (תורת כוהנים בהר א', ד).

 

גם רבנו חננאל (ראש השנה טו:) פסק כתורת כוהנים, שהזמן הקובע הוא ט"ו בשבט. הראב"ד (על התורת כהנים שם) כתב שיש לנהוג בשנה השמינית לחומרא עד ט"ו בשבט, אבל לא לקולא. לדעתו, פרי שחנט החל מתחילת שנת השמיטה ועד ט"ו בשבט של השנה השמינית - יש בו קדושת שביעית. בדומה לכך כתב גם הר"ש (ה', ה) על פי המכילתא.

 

כיצד מסביר הרמב"ם את התורת כוהנים? הגר"א אינו גורס בתורת כוהנים את המילים "עד ט"ו בשבט", וייתכן שכך גרס גם הרמב"ם (אמנם, החפץ חיים בפירושו לתורת כוהנים, כותב שגם לגירסת הגר"א, הזמן הקובע הוא ט"ו בשבט)[7].

 

להלכה, בספר השמיטה (פרק א' הערה 3) כתב בשם ר' חיים ברלין שיש לחוש לחומרא לשני הכיוונים - דהיינו לנהוג דיני שביעית בפירות שחנטו בין א' בתשרי של השביעית לט"ו בשבט של השמינית. מאידך, במנחת חינוך (מצווה שכ"ח, ד) ובפאת השולחן (כ"ב, ט) ובחזון איש (ז', יג) כתבו שניתן להקל ולנהוג דיני שביעית רק בפירות שחנטו בין שני ראשי השנה, וכך עולה גם מדברי הרב קוק (שבת הארץ ד', ט).

 

אם כן, כל פרי שחנט לפני ראש השנה של שנת השביעית - אין נוהגים בו קדושת שביעית, על אף שהוא גדל ונקטף בשנת השמיטה. בפרי שחנט לאחר ראש השנה של השביעית נוהגים קדושת שביעית, ובפרי שחנט לאחר ראש השנה של שמינית אין   נוהגים קדושה לדעת רוב האחרונים.

 

לפי פירוט זה, הבעיה של קניית פירות בשביעית, מתחילה רק בחציה השני של השנה, ונמשכת לתוך השנה השמינית[8].

 

 

אתרוג ופירות הדר

הגמרא בקידושין (ב:) אומרת שמחשבים את שנות המעשרות של אתרוג כירק, דהיינו לפי הקטיפה, שכן הוא צריך השקיה ולכן נחשב כירק. התוספתא (שביעית סוף פ"ג) מביאה את דעת "רבותינו שבאושא", שבאתרוג הולכים אחר הקטיפה גם לעניין שמיטה. מאידך, המשנה בביכורים (ב', ו) כותבת שהתאריך הקובע באתרוג לעניין שביעית הוא החנטה, כפרי. בבבלי דנו בשאלה זו אמוראים, והסיקו שלעניין שביעית הולכים באתרוג אחר החנטה, כפי שאומרת המשנה (ראש השנה טו:).

 

ואכן, רש"י ותוספות ורוב הראשונים פסקו שבאתרוג הולכים לפי החנטה לעניין שביעית. הרמב"ם, לעומתם, פסק שהולכים אחר הקטיפה (ה', יב), ולכן גם באתרוג שחנט בשישית יש לנהוג קדושת שביעית. אמנם, לדעת הרמב"ם באתרוג כזה יש גם חיוב מעשר, שכן לעניין מעשרות הולכים בו אחר החנטה[9]. פסיקת החזון איש אינה ברורה (ראה בחזון איש ז', י, הכותב שנהגו להחמיר כרמב"ם, וכן כ"א, טז, הכותב שיש לסמוך על הראשונים החולקים על הרמב"ם).

 

מה הדין של פירות הדר (תפוזים, קלמנטינות, לימון וכד')? פירות הדר זקוקים גם הם להרבה מים, והחזון איש הסביר שקרוב הדבר שדינם כמו אתרוג (ט', יז; ז', טז), ולפי הרמב"ם נצטרך לחוש לקדושת שביעית בפירות הדר שנקטפו בשביעית, גם אם חנטו בשישית. לפי גישה זו, כבר בתחילת שנת השמיטה תהיה בעיה של קדושת שביעית בפירות הדר.

 

למעשה, כיוון שמעיקר הדין אין הלכה כרמב"ם באתרוג (ואולי רק חוששים לו לחומרא), נראה שבודאי אין לחוש לקדושת שביעית בפירות הדר שחנטו בשישית. וכך דעת הרב קוק (הובא בספר השמיטה, עמ' יא הערה 5) והחזון איש (כ"א, טז; כ"ב, ב; ועוד).

 

 

למעשה

ירקות - מתחילת השמיטה יש לחשוש בהם לקדושת שביעית, כי הקטיפה היא הקובעת.

 

פירות (כולל פירות הדר) - בחודשים הראשונים של השנה לא תהיה בעיה כלל, כיוון שהולכים בהם אחר החנטה. יש פירות שחונטים כבר בסביבות ט"ו בשבט של שביעית, ויוצאים לשוק כבר כמה חודשים אחר כך, כגון: שקדים, שסק ותפוחים. יש להיזהר בפירות אלו החל מאמצע השנה השביעית ועד לאמצע השמינית. יש פירות הגדלים באטיות, כגון פירות הדר, שעוברת עליהם כשנה מהחנטה ועד הקטיף, ולכן רוב הבעיה בפירות אלו מתעוררת בשנה השמינית.

 

תבואה וקטניות - נוהגים בהם קדושת שביעית רק אם הביאו שליש בשמיטה, ולכן בתחילת השמיטה לא תהיה בעיה, אלא רק לאחר כמה חודשים.

 

מאכל בהמה - גם בו יש קדושת שביעית (רמב"ם ז', יג).

 

 

קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של נכרים

בשנת השמיטה ישנם כמה סוגי פירות וירקות שביעית שניתן לקנות: פירות אוצר בית דין, פירות וירקות של גויים, פירות וירקות של היתר המכירה או פירות וירקות שגדלו על מצע מנותק. על קדושת שביעית במצע מנותק נדון להלן, כאשר נתאר בפירוט את האופציות השונות.

 

בפירות של אוצר בי"ד בוודאי שיש קדושת שביעית, והוא הדין כמובן בפירות שגדלו בחצרו הפרטית של אדם.

 

פירות של גויים: נחלקו בכך הבית-יוסף, הטוען שאין בהם קדושת שביעית, והמבי"ט, הפוסק שיש בהם קדושה. למעשה, בירושלים וברוב ערי הארץ התקבלה דעת הבית-יוסף, ואין נוהגים קדושה בפירות נכרים. וכן פסקו: הרב קוק (שבת הארץ, מבוא פרק י"א; פ"ד הכ"ט; משפט כהן ע'), הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ, ב', ד"ה הנה), הרב פרנק (הר צבי, זרעים, ח"ב סימן ל"ט) והרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר, חג יו"ד סימן י"ט)[10], אך בבני ברק, עירו של החזון איש, התקבלה דעת המבי"ט, כהכרעת החזון איש (כ', ז; ט', יח) שיש קדושה בפירות נכרי.

 

פירות של היתר המכירה: לכאורה אין מקום לנהוג קדושה בפירות אלו, שהרי ההיתר מתבסס על כך שיש אפשרות לנכרי להפקיע מקדושת הארץ ושיהודי יכול לעבוד בקרקע של גוי בשביעית. ואכן, מצד הדין (לסומכים על ההיתר), אין צורך לנהוג קדושת שביעית בפירות היתר מכירה (שבת הארץ ח', ח אות ה). אף על פי כן כתב הרב קוק שראוי להחמיר ולנהוג גם בהם קדושת שביעית, שכן כל ההיתר לא נאמר אלא בשעת הדחק, וכשאין צורך אין לסמוך עליו (משפט כהן ס"ז, ע"ה, ע"ו; אגרות ראי"ה ח"א, ש"י; שי"ב; שי"ח; ועוד).

 

 

עצי סרק

בדרך כלל אין קדושת שביעית בעצי סרק. בגמרא בסוכה מ. (וכן ב"ק קא:-קב.) מבואר שצמחים העומדים לתשמיש האדם והנאתם וביעורם שווה - יש בהם קדושת שביעית, אך אם אין הנאתם וביעורם שווה - אין בהם קדושת שביעית. לדוגמה, עצים העומדים להסקה - האדם נהנה מהם רק לאחר שנעשו גחלים ונתכלו (ההנאה באה לאחר ביעורם), ולכן אין נוהגת בהם קדושת שביעית. מאידך, צמחים העומדים לצביעה יש בהם קדושת שביעית, כי בשעת הרתיחה כלה הצמח ובו-זמנית הוא נקלט בבגד. מאותה סיבה גם בצמחים העומדים למאור יש קדושת שביעית (רש"י סוכה מ.)[11].

 

לכאורה, בעצים המיועדים להכנת רהיטים או לבנייה צריכים היו לנהוג קדושת שביעית, שכן הנאתם איננה לאחר כילוים. החזון איש מחדש שכיוון שהאדם אינו מכלה את העצים אלא עושה מהם כלים - אין בהם קדושת שביעית (י"ג, ח).

 

צמחי מרפא (המיועדים לחולים) - אין בהם קדושת שביעית (ע"פ רש"י ותוספות סוכה מ.; מנחת יצחק ח"ח סי' ק"א; קהילות יעקב זרעים ה', ב)[12].

 

תבלינים - יש בהם קדושת שביעית (רמב"ם ה', כב).

 

פרחים העומדים לנוי ואין להם ריח אינם קדושים בקדושת שביעית, כיוון ששימוש לנוי איננו נחשב כשימוש (עיין בירושלמי פ"ז "בהדא נסורתא"; ספר השמיטה פ"ז אות ד' ס"ק ז; מנחת שלמה נ"א, י בסופו וס"ק כג; שבט הלוי ח"ב סי' ר"ב).

 

פרחים העומדים לנוי ויש להם ריח - ריח מוגדר כשימוש האדם, ולכן לכאורה יש בהם קדושת שביעית. כך כתבו כמה אחרונים (ספר השמיטה פ"ז, ד' ס"ק ה; הרב אלישיב, הובאו דבריו במשפטי ארץ עמ' 118 הע' 10), אולם הגרש"ז אוירבך פסק שאין בפרחים כאלו קדושת שביעית, כיוון שהם עומדים לנוי ולא לריח (הובאו דבריו במשפטי ארץ שם)[13]. בבשמים יש לנהוג קדושת שביעית לכל הדעות.

 

 

הערות:

* פרק מתוך הספר "שיעורי שביעית - מן המקורות ועד להלכה למעשה".

 להזמנת הספר ניתן לפנות ל:

ישיבת הר עציון, אלון שבות, גוש עציון 90433

טלפון: 02-9931456, שלוחה 0

פקס: 02-9931298

e-mail: office@etzion.org.il

 

[1]  א. אמנם, אם קונים שוב באותו כסף דברים נוספים - הקדושה עוברת מהכסף אל החפץ שקנו בו. תמיד נשארת קדושה בפירות ובחפץ האחרון שנקנה!

  ב. את דיני קדושת שביעית בכסף, בבשר, בדגים וכיוצא בזה נבאר בע"ה בשיעור על קניית פירות בשביעית.

[2]   זוהי גם הסיבה לכך שאיסורי ערלה וכלאי הכרם אינם יכולים לפקוע. אמנם, מובן שאסור להחליף את פירות הערלה או כלאי הכרם בדמים, שכן יש בהם איסורי הנאה, וגם אם החליפם בדמים - הדמים אינם נתפסים באיסור. בכל אופן, מדרבנן גזרו שאסור למי שמכר פירות ערלה או כלאי הכרם להשתמש בדמים אלו (עיין קידושין נח.; חולין ד: - רש"י ותוספות שם).

[3]   ייתכן ששני דיני הקדושה קשורים זה בזה: כיוון שהתורה התירה את אכילת הפירות לכל עם ישראל - היא לא הצריכה לאכלם בטהרה.

[4]   סיוע לדברי הרמב"ן כהבנת המגילת אסתר ניתן להביא מהתוספתא: "אין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ולא תבשיל שנתקלקל צורתו". הרא"ש (פ"ח, מ"ב) מביא תוספתא זו, ולומד ממנה שכיוון שאין דרך בני אדם לאכלם כך - אין חשש שהפירות ילכו לאיבוד. מכך משמע שיש חובה על האדם לאכול פירות טובים כדי שלא יגיעו לידי הפסד, ושיטה זו מתאימה לרמב"ן. לפי שאר השיטות יש איסור להפסיד את הפירות, אבל אין חובה לאכול כדי שלא ייפסדו.

  אמנם, ייתכן שכוונת התוספתא היא שמותר לקלקל פת שעיפשה, וזו כוונתה במילים "אין מחייבין לאכול", שמותר לקלקלה. וכך ביאר בתורת הארץ ח', כו.

[5]   הגדרת קטניות: גידול חד-שנתי שהחלק העיקרי שנאכל בו הוא הזרע (רמב"ם, הל' כלאיים א', ח; חזון איש כ"ז, ז ד"ה וא"כ), כגון תירס וחמניות.

[6]   הר"ש (פ"ב מ"ז) מבאר אחרת, שכן הטעם שנתן רש"י הוא לפי ר' יוסי הגלילי, והר"ש סבור שהמשנה היא אליבא דרבי עקיבא, שחולק על ר' יוסי הגלילי. לדעת הר"ש, רוב האילנות חונטים בבת אחת עד ט"ו בשבט, ולכן זהו התאריך המאחד אותם והקובע לגביהם.

[7]   סברת המחלוקת: מדוע ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן? בירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ב) הובאו שתי אפשרויות: א. בט"ו בשבט יצאו רוב גשמי השנה, עלה השרף באילנות, וזוהי העת בה הפירות חונטים - ולכן זוהי תחילת השנה החקלאית והטבעית של האילן. ב. פירות החונטים עד ט"ו בשבט חונטים משרף שנכנס בהם לפני תשרי, ולכן נחשבים כאלו חנטו לפני תשרי (דעה שנייה בירושלמי, ודעת תוספות ראש השנה יד. ד"ה באחד). ועיין בטורי אבן (ראש השנה יד.), שכותב שזו מחלוקת בין רש"י לתוספות, ועיין ב"תורת זרעים" שביעית ה', א.

  לפי סברה א', ט"ו בשבט הוא הזמן שבו מתחילה העונה החקלאית באילן. לפי סברה ב', ט"ו בשבט הוא רק סימן לכך שהפירות שחנטו עד לו נוצרו כבר בשנה שעברה (לפני א' בתשרי). לכאורה, לפי סברה ב' ט"ו בשבט צריך להיות ראש השנה לאילנות גם לעניין שמיטה, שהרי כל מה שחנט קודם לו שייך לשנה שעברה. לפי סברה א' ייתכן שאין השפעה לראש השנה החקלאי של האילן   - החל בט"ו בשבט - שכן השמיטה נקבעת על פי שבת הארץ, הנוהגת לפי זמני שנה שונים.

[8]   יפורסמו לוחות שיפרטו את הזמנים בהם יש לחוש לקדושת שביעית בכל פרי.

[9]   ועיין בכסף משנה שם, שהסביר שהרמב"ם הסתפק ופסק לחומרא לשתי הכיוונים.

[10]   הרב עובדיה יוסף פוסק שאסור לנהוג קדושה בפירות שגדלו בשדות נכרים, שכן הב"י הטיל חרם על מי שלא ינהג כמותו (שו"ת אבקת רוכל, סוף סימן כ"ה; אמנם שם נכתבו הדברים לחומרה, שצריך להפריד תו"מ). מעין זאת ראה בשו"ת משפט כהן סימן ע'.

[11]   בתוספות שם כתבו שאם העצים מיועדים להסקה - אין קדושת שביעית גם אם משתמשים בהם למאור.

[12]   אמנם, אם הצמחים מיועדים לבריאים - ייתכן שיש בהם קדושת שביעית, כמו לעניין שבת (ראה מגן-אברהם שכ"ח, מג).

[13]   א. לשאלה זו יש השלכה מעשית בקניית פרחים בשמיטה.

  ב. הגרשז"א הסביר שייתכן שבזמן "ספר השמיטה" הפרחים שימשו בעיקר לריח, ולכן הוא פסק שיש בהם קדושת שביעית.

 

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון.

*************************************