!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

דיני ערב פסח שחל להיות בשבת - מן המקורות ועד להלכה למעשה*(חלק א)

הרב יוסף צבי רימון

 

 

 

פתיחה

הברייתא בפסחים סו. מתארת את הקושי שבזכירת ההלכות של ערב פסח שחל להיות בשבת: "תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש, שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת... מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח...".

 

בני בתירא, שהיו הנשיאים באותה תקופה, שכחו ולא ידעו אם מקריבים את קרבן הפסח בזמנו כאשר י"ד בניסן חל בשבת. רק לאחר ששאלו: "כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?", הגיע הלל הזקן מבבל, והשיב להם שקרבן הפסח דוחה את השבת, ולכן מקריבים אותו גם בשבת.

 

אמנם, מסתבר שכאשר קידשו את החודש על פי הראייה היה מקרה כזה נדיר יותר, וייתכן היה שיעברו שנים רבות שלא חל בהן ערב פסח בשבת[1], אולם גם בימינו - כשמקדשים אנו את החודש על פי לוח השנה הקבוע - חל ערב פסח בשבת רק לעתים רחוקות. למעשה, אין שכיחות קבועה לחלות ערב פסח בשבת בימינו. לעתים עוברות עשרים שנה שבהן לא חל ערב פסח בשבת, לעתים תופעה זו שכיחה יותר, ולעתים מזדמן רצף די גדול של שנים שבהן חל ערב פסח בשבת. כך צפוי, למשל, בשנים הקרובות: השנים תשס"א, תשס"ה, תשס"ח, תשפ"א ותשפ"ה עתידות להיות, לפי הלוח הקבוע, שנים כאלו[2].

 

השכיחות הנמוכה של חלות ערב פסח בשבת נובעת מכללי קביעת ראש השנה. רק כאשר ראש השנה חל ביום שלישי, חל ערב פסח שלפניו להיות בשבת. כיוון שראש השנה חל ביום שלישי רק כאשר מולד הלבנה הוא בין יום שני בצהריים לבין יום שלישי בשעה 3 ו11- דקות (זמניות) - תופעה שהיא די נדירה - חל גם ערב פסח בשבת רק לעתים נדירות[3].

 

 

 

א. תענית בכורות

כאשר ערב פסח חל בשבת, חלה גם תענית הבכורות בשבת. לאור זאת, יש לבחון האם להקדים אותה, לאחר אותה או לבטלה לחלוטין. הגמרא בחגיגה (ה.) מסבירה שכאשר תשעה באב חל להיות בשבת - מאחרים אותו ואין מקדימים אותו, כיוון ש"אקדומי פורענות לא מקדמי". לאור זאת, נפסק להלכה שיש להקדים תעניות שאינן של פורענות - כמו תענית אסתר ותענית בכורות - אם הן חלות בשבת (עיין בשו"ת מהרי"ל סימן ק"י).

 

האם להקדים את התענית ליום חמישי או ליום שישי? הרמב"ם דן בשאלה זו ביחס לתענית אסתר, ופוסק (הלכות תעניות פ"ה ה"ה): "ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת - מקדימין ומתענין בחמישי, שהוא אחד עשר". לכאורה, אם מקדימים את תענית אסתר ליום חמישי, יש להקדים גם את תענית הבכורות לאותו יום.

 

אמנם, ייתכן שישנה סיבה מיוחדת לכך שמקדימים דווקא את תענית אסתר ליום חמישי. המגיד-משנה (שם) מסביר שאין מקדימים את תענית אסתר ליום שישי כיוון ש"אין מתענין בערב שבת מפני כבוד השבת". סיבה זו שייכת, כמובן, גם בתענית בכורות.

 

בניגוד למגיד-משנה, הטור (סימן תרפ"ו, וכ"כ הרא"ש והר"ן) נימק את הקדמת התענית ליום חמישי בריבוי הסליחות: "וכשחל פורים ביום א' - מקדימין התענית ליום ה' שלפניו, לפי שרגילין להרבות בו בסליחות ותחנונים, ולא יתכן לעשות כן בערב שבת, שלא יוכלו להכין צרכי שבת".

 

לכאורה קשה על שתי השיטות מכך שאם עשרה בטבת חל ביום שישי - צמים בו ביום, ואין חוששים לסליחות המרובות או לכך ש"אין מתענים בערב שבת"; אולם ייתכן שאם התאריך המקורי של התענית חל ביום שישי - אכן צמים באותו יום, אך כאשר ממילא הצום אינו בזמנו ואנו נאלצים להקדים אותו - אין אנו מקדימים ליום שישי, כדי שלא להיכנס לשבת בתענית (עיין במגיד-משנה שם).

 

הקדמת תענית הבכורות מהווה נפקא-מינה בין שני הטעמים: לפי טעמו של הטור יש להקדים את תענית הבכורות ליום שישי, שהרי אין אומרים בה סליחות, ואילו לפי הסברו של המגיד-משנה יש להקדימה ליום חמישי, שכן תענית ביום שישי פוגעת בכבוד השבת.

 

להלכה פסק המאירי (עיין ברכי-יוסף ת"ע, ד) שתענית הבכורות מוקדמת ליום שישי, אולם רוב הראשונים פסקו להקדימה ליום חמישי. כך מבואר במדרש תנחומא (בראשית, ג'), בשו"ת תרומת-הדשן (חלק א קכ"ו), במהרי"ל (סימן ק"י; קנ"ח) ובעוד מקומות.

 

בשו"ת תרומת-הדשן (חלק א קכ"ו, וכן דעת האגור בסימן תשע"א בשם אביו, הובאו דבריו בבית-יוסף סימן ת"ע) מביא שיטה שאין מתענים כלל כאשר תענית הבכורות חלה ביום שישי: "שמעתי דחד מרבוותא רצה להוכיח דלא מתענין כלל, מהא דמייתי מרדכי פרק מקום שנהגו, דפליגי אמוראי בירושלמי: איתא דרבי לא אכל בערב פסח, חד סבר משום דבוכרא הוא, וחד סבר דהוה מתענה משום דאיסטניס הוה. והשתא, אי סבירא לן דלמאן דאמר משום בוכרא מתענין צריכין להתענות אף כשחל בשבת לפני השבת - אם כן אמאי פליגי אמוראי משום מאי התענה רבי, תפשוט להו מהיכא דחל בשבת, אם התענה ביום שלפניו...". לדעת אחד מרבותיו של תרומת-הדשן, ניתן להוכיח מהירושלמי שאין צורך להתענות השנה כלל. בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) מובא שרבי לא אכל בערב פסח, ונחלקו שם האמוראים אם הוא נהג כך משום שהיה בכור, או משום שהיה איסטניס ורצה לאכול בליל הסדר מצה לתיאבון. לכאורה, ניתן היה לבדוק כיצד היה רבי נוהג בערב פסח שחל להיות בשבת, וכך להכריע במחלוקת: אם רבי צם בשל היותו איסטניס - ברור שהוא לא צם כאשר ערב פסח חל בשבת (שכן הצום ממילא אינו צמוד לליל הסדר). ממילא, אם רבי נהג לצום גם בשנה זו - הרי שצם בגלל היותו בכור, ואם לאו - הרי שצם בשנים רגילות בגלל היותו איסטניס. מכך שהירושלמי לא פשט את הספק כפי שהסברנו, הוכיח רבו של תרומת-הדשן שאין מתענים תענית בכורות כאשר ערב פסח חל בשבת.

 

במסקנתו, דוחה תרומת-הדשן את השיטה שהביא, ומסביר שייתכן שהאמוראים שכחו כיצד נהג רבי בערב פסח שחל בשבת, כשם שבני בתירא שכחו מה הדין במקרה דומה: "בני בתירה, שהיו נשיאים ונתעלמה מהן כשחל ערב פסח בשבת אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו - והיאך שכחו מה עשו בשנים הראשונים? אלא על כרחך, בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת, ונשתכח מהן הדבר אף על פי שהיתה מילתא דצבור כו'. כל שכן שנוכל לומר מילתא דיחידאי דנשתכח, גם בימיו לא חל כל כך בשנים מרובות".

 

להלכה פסק השו"ע (או"ח ת"ע, ב): "אם חל ערב פסח בשבת - יש אומרים שמתענים הבכורות ביום ה', ויש אומרים שאינם מתענים כלל. הגה: אבל יש לנהוג כסברא הראשונה". השו"ע מביא את שתי הדעות ואינו מכריע בפירוש, אך משמע מדבריו שהוא פוסק שאין צריך לצום, שכן "יש-אומרים ויש-אומרים - הלכה כיש-אומרים בתרא"[4]. בשו"ת יחוה-דעת (חלק א סימן צ"א) הוסיף שטוב להשתתף בסעודת מצווה כדי להיפטר מהתענית. מאידך, הרמ"א פסק שיש להתענות ביום חמישי, וכן פסקו אחרונים רבים: הרב טיקוצ'ינסקי (לוח א"י), ה"בן איש חי" (שנה א' צ"ו, א), ועוד.

 

 

סיום מסכת כדי להיפטר מהתענית

בין האחרונים נטושה מחלוקת האם בשנים רגילות ניתן להיפטר מתענית הבכורות על ידי סעודת מצווה: יש המחמירים וכותבים שסעודת מצווה אינה פוטרת מתענית הבכורות (נודע-ביהודה [מהדורא תניינא קונטרס אחרון סימן שנ"ד], החתם-סופר, הראי"ה קוק), ולעומתם יש המקלים ומתירים להיפטר כך מהתענית (משנה-ברורה [ת"ע, י], שו"ת אגרות-משה [או"ח ח"א קנ"ז], שו"ת מנחת-יצחק [ח"ג סימן צ"ג], שו"ת יביע-אומר [ח"ד או"ח, י"ג] ועוד).

 

כאשר ערב פסח חל בשבת - יש שראו בכך סיבה להחמיר, ויש שראו בכך סיבה דווקא להקל[5]. הרב פרנק (מקראי קודש, פסח, ח"ב סימן כ"ג) כתב שאלו שמקלים לעשות סעודה בכל שנה, סומכים על החשש שהתענית תפגום בליל הסדר, וכיוון שהתענית מוקדמת ליום חמישי ואין חשש כזה - יש להתענות[6]. בדומה לכך, יש אחרונים שכתבו שגם אם בכל שנה יש להקל כי בשל הסדר אי אפשר לאכול מיד בסיום הצום, השנה - כשניתן לאכול מיד בתחילת הלילה - יש להחמיר.

 

לעומת דעות אלו, דעת רוב הפוסקים היא שבשנה זו יש מקום להקל לפחות כבשנים רגילות, ואפשר שאפילו יותר מכך. פוסקים אלו מסתמכים על השיטות שלפיהן אין מתענים השנה תענית בכורות כלל, וכן כתבו להקל בשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סימן ס"ט), בשו"ת יחוה-דעת (חלק א סימן צ"א) וב"לוח ארץ ישראל" לרב טיקוצ'ינסקי. כך גם משמע מסתימת המשנה-ברורה, שלא חילק בין שנה זו לשנים רגילות לעניין סעודת מצווה[7]. בשו"ת יחוה-דעת כתב שגם אב המתענה עבור בנו פטור השנה לגמרי מהתענית.

 

להלכה: מתענים השנה תענית בכורות ביום חמישי, וניתן להקל ולהיפטר ממנה על ידי השתתפות בסעודת מצווה (אולי אף יותר מבשנים רגילות).

 

 

 

ב. בדיקת חמץ

הרמב"ם פסק שכאשר ערב פסח חל בשבת, מקדימים את בדיקת החמץ: "חל ארבעה עשר להיות בשבת, בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלושה עשר" (הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ג). אף השו"ע (תמ"ד, א) פסק כרמב"ם, ולכן השנה נבדוק את החמץ ביום חמישי בלילה (אור ליום שישי).

 

פרטי הבדיקה הם כבשאר השנים: קודם הבדיקה מברכים "על ביעור חמץ", ולאחריה מבטלים את החמץ כפי שמבטלים אותו בכל שנה לאחר הבדיקה בלילה (ט"ז תמ"ד, ז; משנ"ב שם, א).

 

מי שלא בדק את החמץ ביום חמישי - בודקו בברכה ביום שישי בבוקר (שכן רק על בדיקה שלאחר הפסח אין מברכים - עיין שו"ע סימן תל"ה). אם לא בדק גם ביום שישי - לא יבדוק בשבת[8], ונחלקו הפוסקים אם יבדוק בליל הסדר או במוצאי יו"ט ראשון. להלכה פסק המשנה-ברורה (תל"ה, ג; שער הציון שם) שמי שביטל את החמץ בשבת לפני סוף השעה החמישית - יבדוק רק במוצאי יו"ט, אך אם שכח וביטלו רק לאחר השעה החמישית - יבדוק את החמץ בליל הסדר.

 

 

 

ג. ביעור חמץ וביטולו

המשנה בפסחים דנה בשאלה מתי מבערים את החמץ כשערב פסח חל להיות בשבת: "ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מבערין את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנו. רבי אליעזר בר צדוק אומר: תרומה - מלפני השבת, וחולין - בזמנן" (משנה פסחים מט.). אם כך, לדעת ר' מאיר יש לבער את החמץ ביום שישי, ואילו חכמים ור' אלעזר בר צדוק סוברים שצריך לבערו "בזמנו", דהיינו בשבת עצמה.

 

לכאורה, שיטת חכמים תמוהה: כיצד מותר לשרוף את החמץ בשבת[9]? בעל-המאור מבאר: "רבי מאיר לטעמיה... משום דסבר לה כרבי יהודה, דאמר אין ביעור חמץ אלא בשריפה. וכיוון דמיקלע י"ד בשבת, דלאו זמן שריפה הוא, שאין שריפת חמץ דוחה את השבת... וחכמים אומרים בזמנו - רבנן לטעמייהו, דסבירא להו בביעור חמץ 'מפורר וזורה לרוח ומטיל לים', ואין בזה אב מלאכה..." (בעל-המאור שם). כלומר: לדעת ר' מאיר ניתן לבער את החמץ רק בשרפה, וממילא אי אפשר לבערו בשבת, ואילו לדעת חכמים ניתן לבטל את החמץ גם על ידי פירור וזרייה לרוח, וממילא ניתן לעשות זאת גם בשבת.

 

להלכה, פסק הרמב"ם שיש לבער את החמץ ביום שישי: "ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת. ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת" (הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ג).

 

לפי הסברו של בעל המאור היינו מצפים שהרמב"ם יפסוק שניתן לבער את החמץ רק בשריפה. אולם למעשה, הרמב"ם פוסק שניתן לעשות זאת בדרכים רבות: "כיצד ביעור חמץ? שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים" (שם הי"א). ייתכן שלדעת הרמב"ם יש איסור גם בפירור הלחם[10], אך לחילופין ניתן להסביר שהרמב"ם הבין בצורה שונה את מחלוקת התנאים.

 

המנחת-חינוך, במצווה ט', חוקר מהו אופי מצוות "תשביתו": האם יש לעשות פעולה אקטיבית ולבער את החמץ בידיים, או שמא די בכך שביום י"ד בניסן אין לאדם חמץ בביתו: "והנה, לכאורה יש ספק אם המצוַת עשה היא שיהא החמץ מושבת... או דילמא דמצווה עליו בקום ועשה דישבית החמץ". הנפקא-מינה בין שתי ההבנות היא השאלה האם אדם שאין בביתו חמץ חייב לקנות חמץ כדי לבער אותו. אם המצווה היא פעילה - רצוי שיקנה חמץ, כדי שיוכל לקיים את המצווה; אולם אם המצווה היא סבילה (פסיבית) - אין צורך לקנות חמץ.

 

ייתכן שהרמב"ם הבין שזהו פירושה של מחלוקת התנאים: ר' מאיר סובר שמצוות "תשביתו" היא פסיבית, וממילא גם אם יבער את החמץ ביום שישי - יקיים את המצווה ביום י"ד בניסן. חכמים, לעומתו, הבינו שהמצווה היא אקטיבית, ועל כן יש לקיימה ביום י"ד בניסן, שהוא זמן חיובה. לפי הבנה זו פסק הרמב"ם כר' מאיר, ולכן - על אף שלדעתו ניתן לבער את החמץ בשבת בהיתר על ידי פירורו וזריקתו לים - הוא העדיף לפסוק שיש לבער את החמץ ביום שישי, שכן גם בדרך זו מתקיימת המצווה לכתחילה[11].

 

גם לפי הבנתנו, עדיין תמוה: מדוע פסק הרמב"ם כר' מאיר נגד חכמים, ולא נקט בכלל "יחיד ורבים - הלכה כרבים"? ואכן, הראב"ד השיג על הרמב"ם, וכתב שיש לפסוק כחכמים ולבער את החמץ בשבת. הבית-יוסף (סימן תמ"ד) יישב את שיטת הרמב"ם, והסביר שלכל הדעות - הן לדעת חכמים והן לדעת ר' מאיר - יש לבער את החמץ ביום שישי, והמחלוקת היא רק אם מותר להשאיר מעט חמץ לשבת: לדעת ר' מאיר אסור לעשות כך, ואילו חכמים סבורים שמותר להשאיר מזון לסעודות השבת ולבער את הנותר בשבת. לפי הסבר זה, הרמב"ם פסק כחכמים[12].

 

להלכה פסק השו"ע (תמ"ד, א) כדעת הרמב"ם, שכשערב פסח חל להיות בשבת - מבערים את החמץ ביום שישי.

 

 

עד איזו שעה צריך לבער את החמץ?

בשנה רגילה יש לבער את החמץ עד סוף השעה החמישית. לכאורה, כאשר הביעור מוקדם ליום שישי ניתן לבער במשך כל היום, שכן אפילו בשבת מותר לאכול חמץ, וודאי שאין איסור להשהותו ביום שישי. למרות זאת, כתב המרדכי בשם רש"י (מרדכי פסחים, סוף פרק א') שגם כאשר ערב פסח חל להיות בשבת - יש לבער את החמץ עד סוף השעה החמישית, גזרה משום שנה רגילה. בעקבותיו, פסק גם השו"ע (סימן תמ"ד סעיף ב) שכך ראוי לעשות: "טוב לבער בערב שבת קודם חצות[13], כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות".

 

על פי פסיקה זו חידש הרוגוצ'ובר (צפנת-פענח, הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ג) ביאור במשנה, המיישב את שיטת הרמב"ם: הן לדעת חכמים והן לדעת ר' מאיר יש לבער את החמץ ביום שישי, אלא שלדעת ר' מאיר ניתן לעשות זאת במשך היום כולו, ואילו חכמים פוסקים שיש לבער את החמץ "בזמנו" - דהיינו, עד סוף השעה החמישית, כבכל שנה. לפי פירוש זה פסק הרמב"ם כחכמים, ואין כל קושי על שיטתו.

 

 

ביטול חמץ

כפי שכתבנו לעיל, את נוסח ביטול חמץ שלאחר בדיקת החמץ אומרים ביום חמישי בערב לאחר הבדיקה, כבכל שנה. לגבי ביטול החמץ בבוקר, כתב המהרי"ל (הלכות בדיקת חמץ) שכשערב פסח חל בשבת - אין צורך לבטל את החמץ לאחר ביעורו. המשנה-ברורה ביאר שכיוון שגם בשבת אוכלים חמץ - אין טעם לבטלו ביום שישי: "דסוף סוף יהיה צריך לבטל ביום מחר, שהרי חוזר וזוכה בפת שמשייר לצורך השבת" (סימן תמ"ד, י בשם הלבוש).

 

מסיבה זו יש לבטל את החמץ בשבת עצמה לפני סוף השעה החמישית (רמ"א תמ"ד, ב). יש לציין, כי על אף שאנו אוכלים חמץ גם לאחר הביעור (עיין ביאור הלכה תמ"ד, א ד"ה ומשיירין) ואפילו בשבת עצמה - יש להיזהר מאוד שלאחר בדיקת החמץ יישאר החמץ הנותר מרוכז במקום אחד, ולא יפוזר בבית. בייחוד אמורים הדברים בבית שיש בו ילדים קטנים, ויש סיכון שהחמץ יתפזר בבית כולו.

 

 

לסיכום: כשערב פסח חל בשבת מוקדמת בדיקת החמץ ליום חמישי בערב, אור ליום שישי, ולאחריה מבטלים את החמץ כרגיל. ביום שישי בבוקר שורפים את החמץ עד סוף השעה החמישית כבכל שנה, ואין מבטלים אותו. יש לבטל את החמץ בשבת, לפני סוף השעה החמישית.

 

 

 

ד. עשיית מלאכה ביום שישי

המשנה בפסחים (נ.) כותבת שאין עושים מלאכה בערב פסח לאחר חצות היום. בטעם הדבר נחלקו הראשונים. רש"י ביאר: "כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותִקון מצה לצורך הלילה" (רש"י, פסחים נ. ד"ה שלא לעשות).

 

בניגוד לרש"י, שהבין שטרדת עשיית המלאכה עשויה להשכיח את קיום מצוות היום, הסביר הירושלמי שאסור לעשות מלאכה בערב פסח כיוון ש"אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב" (פסחים פ"ד ה"א).

 

כאשר ערב פסח חל בשבת, נוצרת נפקא-מינה בין שני הטעמים: קרבן הפסח דוחה את השבת, ולכן גם כשערב פסח חל בשבת - קרב הקרבן בי"ד בניסן. ממילא, לפי הירושלמי צריך יום שישי להיות מותר בעשיית מלאכה, שכן אין מקריבים בו את קרבן הפסח. לפי הטעם שהביא רש"י, לעומת זאת, נראה שיש לאסור עשיית מלאכה ביום שישי, כיוון שבו ביום יש להכין את צורכי ליל הסדר ולבער את החמץ. וכך כתב הביאור-הלכה: "על פי הירושלמי שהביאוהו הפוסקים, דהטעם משום שחיטת הפסח, ולפי זה אם חל פסח במוצאי שבת [בביאור הלכה כתוב בטעות "ע"ש"] - מותר במלאכה מעיקר הדין עד המנחה... ורש"י פירש עוד טעם, כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו... ולפי טעם זה אפילו כשחל פסח במוצאי שבת - גם כן יש ליזהר שלא לעשות מלאכה מחצות, שהרי טרוד בביעור חמץ ותיקון המצה לצורך מחר. אלא דרוב הפוסקים תופסין טעם הירושלמי, ואם כן אפשר דאין להחמיר" (תס"ח ד"ה מחצות).

 

הביאור-הלכה מצדד, אם כן, להקל ולהתיר עשיית מלאכה ביום שישי, על אף שאינו כותב זאת בוודאות. אחרונים רבים כתבו בפשטות שהמנהג להקל, שכן רוב הראשונים הביאו את טעמו של הירושלמי (תוספות, רא"ש, ר"ן, רמב"ם הל' יו"ט פ"ח הי"ז), וכן מפני שייתכן שגם לפי טעמו של רש"י אין להחמיר כשערב פסח חל בשבת. כך כתבו המהרי"ל (מנהגי המהרי"ל הלכות ערב פסח), בעל ה"כנסת הגדולה" בספר "פסח מעובין" (אות צ"ג; הובאו דבריו בשערי-תשובה, סוף סימן תמ"ד), החיד"א (ברכי-יוסף תמ"ד), שו"ת יחוה-דעת (חלק א סימן צ"א) ועוד.

 

על פי פוסקים אלו, נוהגים להקל ולעשות מלאכה ביום שישי גם לאחר חצות, עד זמן מנחה קטנה (תשע שעות זמניות וחצי), כבכל ערב שבת[14], והרוצה - יכול להחמיר לעצמו (עיין במנהגי מהרי"ל שם).

 

 

אמירת "ויהי נועם" בשבוע שקודם הפסח

כשפסח חל להיות בשבת, נוהגים רבים שלא לומר "ויהי נועם" במוצאי שבת שקודם הפסח, כיוון שחלק מיום י"ד בניסן (יום שישי) אסור בעשיית מלאכה, ולכן השבוע אינו שבוע מלא של "מעשה ידינו". כשערב פסח חל בשבת, ומותר לעשות מלאכה במשך יום י"ד כולו - יש לומר במוצאי השבת שלפני פסח "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש".



* בימים אלו רואה מאמר זה אור בחוברת בהוצאת ישיבת הר-עציון ומכללת הרצוג. להזמנות ניתן לפנות ל:

ישיבת הר עציון, אלון שבות, גוש עציון 90433

טלפון: 02-9931456, שלוחה 0

פקס: 02-9931298

e-mail: office@etzion.org.il

[1]   עיין בשו"ת תרומת-הדשן חלק א סימן קכ"ו. אף על פי כן, עדיין תמוהה העובדה שבני בתירא לא ידעו אם מקריבים את קרבן הפסח בשבת. מסיבה זו ביאר הציון-לנפש-חיה (פסחים סו.) את הסוגיה בצורה שונה, ולדעתו נתעלמה מבני בתירא ההלכה שצריך לעבר את השנה או את חודש אדר כדי שערב פסח לא יחול בשבת. תירוץ נוסף מובא בירושלמי (פסחים פ"ו ה"א) ובתשב"ץ (חלק א סימן קל"ו), לפיו "כדי שיעלה הלל לגדולה גרמו להן מן השמים   שישכחו מה שראו בעיניהם".

[2]   דוגמה לרצף של עשרים שנה רצופות שלא חל בהן ערב פסח בשבת הן השנים תשי"ד עד תשל"ד, וכן (לפי חשבון הלוח) השנים תשפ"ה עד תת"ה. גם בין השנים תשמ"א לתשנ"ד עברו שלוש עשרה שנים שבהן לא חל ערב פסח בשבת. בע"ה, נזכה לקדש שוב חודשים על פי הראייה, ותאריכי הפסח יהיו שונים, כמובן.

[3]   כדי להרחיב בלימוד הנושא, כדאי ללמוד את הטור והבית-יוסף, וכן את השו"ע ונושאי כליו על סימן תמ"ד. בנוסף, ניתן לעיין בשו"ת יחוה-דעת חלק א סימן צ"א ובספר "ערב פסח שחל בשבת", המכיל מקורות רבים בנושא זה.

[4]     בעניין כלל זה, עיין בשו"ת יביע-אומר ח"ה או"ח סימן מ"ב אות ב'; מילואים שם עמ' סמט; ח"ו חו"מ סימן ב'. אמנם, יש המסתייגים מכלל זה.

[5]   תענית הבכורות מוזכרת כבר בראשונים (עיין למשל ברא"ש, פסחים פ"י, י"ט) בשם הירושלמי (פסחים פ"י ה"א), וכן גם במסכת סופרים (פכ"א ה"ג). אמנם, לפי גרסתנו בירושלמי, אין הוכחה לכך שבכורות לא מתענים, שכן ייתכן שרבי נהג להתענות כיוון שהיה איסטניס (עיין לעיל בדברי הירושלמי, ובקרבן-נתנאל על הרא"ש שם). ייתכן שהראשונים הבינו שהירושלמי העלה את האפשרות שרבי צם כי היה בכור כיוון שהיה מנהג שהבכורים מתענים בערב פסח; וכן ייתכן שהייתה להם גרסה שונה בירושלמי. בשו"ת מנחת-יצחק (ח"ב סימן צ"ג) הביא שיש הגורסים במסכת סופרים "הבכורים מתענגים", ולא "הבכורים מתענים". ועיין בכך בהרחבה בשו"ת יביע אומר ח"ד, או"ח סימן י"ג, ובשו"ת יחוה-דעת ח"ג סימן כ"ה (התשובה עוסקת בתענית לנשים בכורות).

[6]   אמנם, גם הרב פרנק מוסיף בשם הראי"ה קוק שלא ייתכן שהטפל (תענית מוקדמת) יהיה חמור יותר מן העיקר. למסקנה נראה שהוא סבור שניתן להקל ולהיפטר, שכן הוא כותב שנכון לאכול ביום שישי משיירי סעודת הסיום של יום חמישי - דהיינו, שלמעשה הוא מקבל את הפטור על ידי סעודת מצווה גם כשערב פסח חל בשבת.

[7]   לכאורה יש מקום לעשות סעודת מצווה גם ביום שישי, כיוון שמי שהיה פטור ביום חמישי ולא התענה - חייב להשלים את התענית ביום שישי (כפי שכתב הרמ"א [תרפ"ו, ב] בעניין ברית מילה ביום חמישי שחלה בו תענית אסתר מוקדמת, שיש לאכול בברית המילה ולהתענות ביום שישי). חלק מהאחרונים כתבו שראוי לחוש לכך (הגדת "מועדים וזמנים"), אולם הרבה אחרונים הקלו מסיבות שונות: ראשית, ניתן לצרף לספק את הדעות שאין צמים כלל בשנה זו. שנית, ייתכן שיסוד התענית הוא פרסום הנס שנעשה לבכורות, ואם כך - מטרת התענית מושגת גם על ידי סעודת סיום מסכת. פרט לכך, ייתכן שסעודת מצווה נמשכת גם ליום שאחריה (שו"ת חוות יאיר סימן ע'; הובאו דבריו בפתחי-תשובה יורה דעה רי"ז, טז). מסיבות אלו הקלו האיגרות-משה (או"ח, ח"ד סימן ס"ט) ו"כף החיים" (ת"ע, כ), ועיין בכך עוד ב"מקראי קודש" לרב פרנק (פסח, ח"ב סימן כ"ג) ובהערות הררי קודש שם.

[8]   מדוע אין בודקים את החמץ בשבת? בשו"ע הרב (תל"ה, ג) ביאר שאין בודקים חמץ בשבת כי אי אפשר לטלטל את הנר. לאור זאת, היה מקום להציע שגוי יחזיק את הנר (עיין בשו"ת אבני-צדק סימן נ' ובשו"ת בית-היוצר או"ח סימן י"ח). כמו כן, ניתן היה לטעון שמותר לטלטל את הנר כיוון שעַשֵׂה דרבנן של בדיקת חמץ דוחה לא תעשה דרבנן של טלטול מוקצה (ע"פ המגן-אברהם תמ"ו, ב בשם השל"ה, שגם בדרבנן אמרינן שעשה דוחה לא תעשה). השדה-חמד (מערכת חמץ ומצה ה', יד) דן בכך, והביא מספר תירוצים: ראשית, כשמטלטלים את הנר עדיין לא התחילה המצווה; שנית, הטלטול הנו לאו דרבנן חמור, ועשה דרבנן רגיל אינו דוחה אותו. יש אחרונים שכתבו שכיום אין לבדוק בשבת גם על ידי גוי, כיוון שמנקים את החדרים היטב והם נחשבים "מקום שאין מכניסים בו חמץ", שאין צריך לבדקו.

[9]   אמנם מילה דוחה שבת, אך ביחס אליה יש לימוד מיוחד: "ביום השמיני - אפילו בשבת". ועיין בנושא זה במאמרו של הרב שביב, "המעין" כ"א, וב"בציר אביעזר" עמ' 278.

[10]   רבנו מנוח (ג', ג) כתב שפירור הלחם אסור מדרבנן, ואילו המשנה-למלך (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ג) כתב שיש בכך איסור תורה: "לדעת הרמב"ם אסור לפרר הלחם בשבת, דהוי תולדה דטוחן".

[11]     ואכן, בפ"ב ה"א משמע שלדעת הרמב"ם ניתן לקיים את מצוות "תשביתו" גם לפני יום י"ד בניסן.

12   אמנם, קצת קשה על הסברו של הבית-יוסף מהמשך לשון הרמב"ם שם, שאם נשארו שאריות בשבת - מבער במוצאי יו"ט ראשון ולא ביו"ט עצמו. ואכמ"ל.

[13]   השו"ע כתב "קודם חצות", ולכאורה מובן מכך שניתן להקל בשעה נוספת. המהרש"ם (ב"דעת תורה") כותב שבשנים רגילות יש לבער בתחילת השעה השישית רק מגזרה דרבנן, ולכן לא גזרו אלא בשנים רגילות, שיש בהן חשש לאיסור דאורייתא, אבל כשערב פסח חל בשבת - ניתן לבער עד סוף השעה השישית. אמנם, המשנה-ברורה (ס"ק ט) כותב שכוונת השו"ע היא שניתן לבער עד תחילת השעה השישית (דהיינו, עד סוף חמש שעות, כמו בכל שנה), וכן דעת רוב האחרונים וכן כתב הרב טיקוצ'ינסקי בלוח א"י.

[14]     לגבי עשיית מלאכה בכל ערב שבת, ראה שו"ע רנ"א, א, משנ"ב שם ובאור-הלכה שם.