ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

****************************************

שיעורים בהלכה

****************

 

קיום מצוות משלוח מנות בפירות שיש בהם קדושת שביעית

הרב שלמה ברין

 

 

כתבו תוספות (סוכה לט. ד"ה שאין): "אין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית". ואמנם, הריב"צ ז'ולטי זצ"ל בספרו "משנת יעבץ" (חלק המועדים סימן פ') כתב שאסור לשלוח מנות איש לרעהו בפורים בפירות שיש בהן קדושת שביעית. ונימוקו עמו: הגמרא בעבודה זרה (סב.) אוסרת לשלם שכר לפועלים מפירות שביעית מכיוון ש"נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית, והתורה אמרה 'לאכלה' - ולא לסחורה"; והיות שבמשלוח מנות הוא פורע חוב שציווהו חכמים לתת לחברו, הרי זו "סחורה" האסורה. ברם, לעניות דעתי, ואף שאין בכוונתנו להשיב את הארי, יש מקום לדון במסקנה זו בכמה פנים. ועל זה נעיר כמה הערות בקיצור.

 

 

א. האיסור כחוב ממוני

האיסור לסחור בפירות שביעית, ובכלל זה פירעון חוב, חל כאשר חובת הפירעון מבוססת על שעבוד ממוני, דוגמת שכר פועלים. במצב כזה סילוק החוב הוא סילוק שעבוד ממון, הגורם רווח ממוני ומוגדר כפעולה עסקית. אך מי לידינו יתקע שמצוות משלוח מנות איש לרעהו היא ביסודה חובה ממונית ושקיומה מהווה סילוק חוב ושעבוד? והגם שמצינו כדבר הזה במתנות כהונה ובחלק ממתנות עניים, אין הכרח לומר כן במצוות צדקה ובמצוות הלוואה. וכל שכן במצוות משלוח מנות, שיסודה איננו חוב ממוני, שהרי אינו חייב ומשועבד למאן דהוא אלא למצוות חכמים בלבד.

 

 

ב. הגבלות באיסור סחורה

לדעת תוספות בכמה מקומות ועוד ראשונים, איסור סחורה בפירות שביעית מוגבל ומסויג לצורה מסוימת של "סחורה", ולא כל פעולת מכירה נאסרה. הבה נפרט מעט יותר:

 

1. רש"י (סוכה לט. ד"ה אין מוסרים דמי פירות וכו') סובר שהאיסור הוא "להצניע לאחר שביעית ולהעשיר". נמצא שלדעתו יש לאיסור שני תנאים: א. להצניע לאחר הביעור; ב. להעשיר.

 

2. תוספות (סוכה שם ד"ה וליתיב) מעלים אפשרות שהאיסור חל רק על מי שקונה מחברו בזול ומוכר ביוקר כדי להרוויח, כלומר: המכירה-"הסחורה" צריכה לשאת אופי עסקי-רווחי מובהק על מנת להיאסר.

 

3. לדעת הרמב"ם (ריש פ"ו מהלכות שמיטה ויובל) מותר למכור   מ ע ט   מפירות שביעית, ורק מכירה בהיקף גדול אסורה. וכך ניתן אולי להבין גם מסגנונם של תוספות בעבודה זרה דף סב. ד"ה נמצא [ומלשון הרמב"ם בפירושו למשנת שביעית (פ"ז מ"ג) אנו למדים שכל מה ש"נעשה בדרך מקרה" איננו כלול באיסור סחורה, וכן משמע אולי מתוספות בסנהדרין כו. ד"ה ימכרו].

 

הגבלות אלה יוצרות קושי בעצם איסור פירעון חוב המתחדש מן הגמרא בעבודה זרה: אם הגדרת "סחורה" אכן מצטמצמת לפעולות עסקיות מובהקות כמו "להעשיר", למכור בהיקף גדול וכדומה, מדוע כלול בה פירעון חוב, כגון תשלום שכר לפועלים, שסתמו איננו כזה?

 

כשהקשיתי קושי זה למו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א, הציע הרב להבחין בין פעולה שיוצרת רווח בפירות עצמם (כמו פירעון חוב) לבין פעולת מכירה, שבה הפירות משמשים כאובייקט שיוצר פערי מחירים והרווח ממנה הוא תוצאה ישירה של פער המחירים - אך לא של גוף הפירות.

 

אך ייתכן שניתן להציע פתרון אחר: איסור סחורה אכן קיים אך ורק במכירה שיש לה אופי מסחרי-כלכלי מובהק, אלא שתשלום שכר פועלים מהווה חלק ממערכת כלכלית של תשלומי שכר עבודה, ופירעון חוב שכזה, הנוגע לעסקת שוק מובהקת, כלול באיסור סחורה גם לפי ההגדרות הנ"ל.

 

אם כנים דברינו, הרי שמותר לקיים מצוות משלוח מנות בפירות שביעית. שהרי אפילו אם נניח שמצווה זו יוצרת חוב ושעבוד ממוני, אין היא שייכת למערכת כלכלית-עסקית טהורה אלא למערכת של קיום מצוות ודינים, ואין בכוחה של ההשלכה הממונית הנלווית לה כדי לשוות לה אופי של "סחורה" לפי ההגדרות הנ"ל.

 

 

ג. שיטת רמב"ן

בחידושיו לעבודה זרה (סב. ד"ה נמצא) מבאר רמב"ן את איסור סחורה ופירעון חוב בפירות שביעית: "דרחמנא אמר בפירות שביעית לאכלה ניתנו, ולא לדבר אחר, לפיכך אסור ליקח בפירות שביעית כל דבר שאינו נאכל, אבל דבר הראוי לאכילה ודאי לוקחין... וטעמא דמילתא, דדבר הראוי לאכילה, הואיל ונתפס בקדושת שביעית מותר ליקח בפירות שביעית, אבל דבר שאינו ראוי לאכילה... אסור, דמפקע להו מקדושתייהו ולא קרינא ביה 'לאכלה'. ולפרוע חובו בפירות שביעית נמי משום האי טעמא אסור, דכיון דדמי הפירות אינן נשארים בידו ואינן נתפסים, הויא לה סחורה". בביאור דבריו נראה שיסוד איסור סחורה הוא ביטול האכילה, וכל מאכל שבעליו מוציאו מקדושתו ומייעדו לצורך אחר, כמו דבר שאינו ראוי לאכילה, סחורה, פירעון חוב וכו' - כלול הוא באיסור. רמב"ן צועד כאן בבירור בדרכו הידועה בהשגותיו לספר המצוות (השמטות מצוות עשה ג), שם טוען הוא שיש מצוות עשה דאורייתא של "והיתה שבת הארץ לכם   ל א כ ל ה ", שנכפלה בציווי "ואכלו אביוני עמך". בקיצור: לשיטת רמב"ן סחורה, פירעון חוב וכד' בפירות שביעית הם ביטול עשה של אכילת פירות שביעית [ועיין סוכה מ: תד"ה אבקה שכתב דלאכלה ולא לסחורה הוא "עשה בעלמא"; וכן משמע באחד התירוצים בתוספות עבודה זרה סב. סד"ה נמצא].

 

לכאורה היה מקום לומר, לאור דברי רמב"ן, שבקיום מצוות משלוח מנות יש ביטול של מצוות עשה "לאכלה", כיוון שהפירות מיועדים לאכילה ולא לקיום מצווה או לפירעון חוב. אלא שכאן נזקקים אנו לאופיה של מצוות משלוח מנות בפורים.

 

תרומת הדשן (סימן קי"א) מביא שאלה אם יוצאים ידי מצוות משלוח מנות במשלוח חלוקים, סדינים וכיוצא בזה, והוא משיב: "יראה דאין יוצאים בהן, דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וסיפק לקיים הסעודה כדינא, כדמשמע בגמרא (מגילה ז:)... אלמא דטעמא משום סעודה היא... ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי, וכן דקדק הרמב"ם בלשונו...".

 

לדעת בעל תרומת הדשן משלוח מנות הוא, אם כן, חלק מקיום הסעודה, ולפי זה ברור לחלוטין שאין מעשה משלוח מנות גרוע ממצוות "לאכלה", ואדרבה: בעבור אכילה הוא. ואם כן אין כאן איסור ולא בית מיחוש [ואין מסתבר שמצוות "לאכלה" היא מצווה פרטית המוטלת על הבעלים המחזיק בפירות, ומשנתחייב בהם לאכלה שוב אסור לו לעשות מעשה שימנע ממנו אישית לאכלם. הגע בעצמך: וכי אסור לו לאדם להאכיל את חברו בפירות שביעית? ועוד, שבפסוק נאמר "והיתה שבת הארץ   ל כ ם   לאכלה" - לשון רבים, ואין זו מצוות אכילה המוטלת על היחיד דווקא].

 

 

ד. שיטת הרמב"ם

בשיטת הרמב"ם נראה להציע שפירעון חוב איננו כלול באיסור סחורה, ושאיסור סחורה ופירעון חוב הם שני עניינים החלוקים זה מזה. איסור סחורה בפירות שביעית הוא דין בסחר-מכר, שהתורה אסרתו כפעולת מסחר מובהקת, וייתכן שהוא חל אף על הקונה, כשותף למעשה המסחר (כך סובר בעל המקנה בקידושין נב.; ובנודע ביהודה הכריע שהאיסור על המוכר לבדו, עיין שם מהדורא קמא   אבן העזר סימן נ"ז). איסור פירעון חוב, לעומת זאת, הוא איסור אחר, שמהותו איננה הפעולה כשלעצמה אלא הסטת יעדם של הפירות ליעד שאיננו לאכילה, כהבנת רמב"ן הנ"ל באיסור סחורה. ואיסור זה, ייתכן שהוא מדרבנן בלבד, בניגוד לאיסור סחורה שהוא דאורייתא (הגם שאין מפורש ברמב"ם שאיסור סחורה הוא דאורייתא, ואף מקורו סתום בו). ואף על פי שגמרא ערוכה בעבודה זרה הנ"ל שאיסור פירעון חוב כלול באיסור סחורה, הרמב"ם תמך יתדותיו בירושלמי, כפי שיבואר להלן.

 

וכדי שלא ייראה הדבר תמוה נביא בקצרה כמה ראיות:

 

א. בירושלמי (דמאי ריש פ"ג) גרסינן: "אחד שביעית ואחד מעשר שני אין נפרעין מהן מלוה וחוב". משמע שבני מערבא כללו את איסור פירעון חוב בשביעית ובמעשר שני בחדא מחתא, ומשמע בפשטות שהאיסור בפירות שביעית וזה שבפירות מעשר שני עומדים על אותו יסוד. דא עקא, שבמעשר שני לא נאמר איסור סחורה, ולא דרשו חכמים "לאכלה ולא לסחורה" אלא בשביעית בלבד! ומוכח אפוא מהירושלמי שאיסור פירעון חוב בפירות שביעית איננו קשור עם איסור סחורה אלא עם איסור פירעון במעשר שני. ומהאי טעמא: הן בשביעית והן במעשר שני קיים יעד ברור ומוגדר לפירות - אכילה [אמנם בהבדלים מסוימים: במעשר שני אכילת מחיצות; ועוד, שקדושתו גבוהה מקדושת שביעית, ואפילו לדעת הסוברים שמעשר שני ממון הדיוט הוא]. פירעון חוב מסיג את יעדם של הפירות אחור, וזהו איסור משותף לשביעית ולמעשר שני, שאיננו קשור לאיסור סחורה, הנוגע למעשה מסחר דווקא.

 

ב. איסור סחורה מובא ברמב"ם בפ"ו מהלכות שמיטה ויובל ה"א, ואילו איסור פירעון חוב מובא שם בה"י, בתוך רשימת איסורים נוספים שאינם שייכים לסחורה: "דמי שביעית, אין פורעין מהן את החוב, ואין עושין מהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולים, ואין פוסקים מהן צדקה לעניים בבית הכנסת... וכן אין לוקחין מהן עבדים וקרקעות... ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות [מקור הדברים במשנה שביעית פ"ח מ"ח]... ואין סכין כלים ועורות בשמן של שביעית, ואם סך - יאכל כנגדן". רשימה דומה כתב הרמב"ם אף בהלכות מעשר שני (פ"ג הכ"א) ובהלכות מתנות עניים (סוף פ"ו), ומקור הדברים גם בתוספתא בפאה, במעשר שני, בדמאי ובתרומות. איסור פירעון חוב איננו קשור, אם כן, עם פעולת סחורה, אלא הוא חלק מאיסור כללי יותר הנוגע גם למעשר שני ולתחומים נוספים.

 

חזרנו אפוא למה שכתבנו למעלה, שאם מצוות משלוח מנות שייכת במהותה לסעודה ולאכילה אין לאסור לקיימה בפירות שביעית, שהרי אין בה משום פגיעה בייעוד הפירות ובקדושתם.

 

 

ה. אופייה וגדרה של מצוות משלוח מנות

כבר הוזכרה לעיל תשובת המהרי"א בתרומת הדשן. אלא שיש להוסיף עוד בדבר, ומקוצר היריעה נזכיר את הדברים על קצה המזלג.

 

הרמ"א בהלכות מגילה (סימן תרצ"ה סעיף ד) פוסק כי אם אדם שולח מנות לחברו והלה אינו רוצה לקבל (או שמוחל) - יצא ידי חובה. וכבר הקשה הפרי חדש שם, מניין לרמ"א דין זה, דשמא קיום המצוות הוא רק כשקיבלם המקבל.

 

בביאור מחלוקתם כתב החתם סופר (בסימן קצ"ו מתשובותיו) שלדעת הפרי חדש עיקר מצוות משלוח מנות הוא הכנה לסעודה והרווחתה, שמא לא תספיק לחבר סעודתו, ועל כן אינו יוצא ידי חובה אלא אם כן קיבל חברו, ואילו לדעת הרמ"א עיקר המצווה הוא להרבות שלום ורעות בין אדם לחברו, ועל כן די בכך שרצה לתת וגילה חיבתו לחברו, ויצא בכך ידי חובתו.

 

ובאוה"ל (סימן תרצ"ה) מובא בשם החיי אדם על פי הירושלמי, שאם שולח לאיש עשיר דבר פחות ערך אינו יוצא בזה ידי משלוח מנות. ובספר משנת יעבץ הנ"ל מובאים דברי ריטב"א במגילה ז. שהדבר תלוי בגרסות בסוגיה שם, אם אזלינן בתר נותן או בתר מקבל (עיין שם בפירוש הסוגייה, בהגהות הגר"א וברש"י), והעלה שאם הטעם הוא להרבות שלום ורעות, אזי כשהשולח עשיר אינו יוצא ידי חובה אם שלח דבר מועט ופחות, אף על פי שהמקבל עני, אך אם הטעם הוא הרווחת הסעודה למקבל, הרי שבתר מקבל אזלינן, ואם המקבל עני - יצא ידי חובה גם בדבר מועט.

 

*************************************

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון.