לארבע רוחות לכי הרוח - למשמעות הביטוי "רוח חכמים נוחה"

הרב יהודה שביב

פתח דבר: הסברי רש"י לביטוי "רוח חכמים נוחה הימנו"

הביטוי "רוח חכמים נוחה הימנו" בניסוח החיובי הלזה או בהיפוכו - "אין רוח חכמים..." - נזכר כמה פעמים במשנה ובתלמודים בהקשרים שונים. יש מן העניין במעקב אחר פירושיו השונים של רש"י לביטוי זה, שכן הביטוי האחיד הזה מוסבר על ידיו באופנים שונים, ופעמים אף שונים בתכלית. ננסה לעמוד על הפירושים ועל העומד מאחריהם: מה הביא את רש"י לפרש בצורה מגוונת ושונה במקומות השונים.

א. בין חסידים לחכמים

במסכת שבת קכא ע"ב מובא: "תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת - אין רוח חסידים נוחה הימנו[1]. אמר ליה [רבא בר רב הונא]: ואותן חסידים - אין רוח חכמים נוחה מהן".

פעמיים נשנה כאן הביטוי "רוח נוחה" - פעם ביחס לחסידים ופעם ביחס לחכמים.ואת שתיהן פירש רש"י באורח דומה: "אין רוח חסידים נוחה הימנו - דעתם של חסידים אינה מעורבת עמו, שאין הגון בעיניהם על מה שעשה", כלומר: אין רוח נוחה = הפגנת הסתייגות, אבל לא אקטיבית אלא פסיבית - הם מפגינים את מורת רוחם באי-התערבות עמו. ומעין זה פירש "אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין רוח חכמים עריבה עמהם [עם החסידים הללו] להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במידת החסידים הללו". כל זאת, שכן לדעתם ההורג נחשים עשה את שישר לעשות - "דשפיר עביד, דאי לא מזיקין השתא, סופן להזיק בשעת כעסן". הרי זה מעין מה שפירש לגבי "אין רוח חסידים" - אבל לא כמות שפירש, והתבוננות תחשוף את ההבדל. החסידים - "דעתם אינה   מ ע ו ר ב ת   עימו": יש כאן משמע של היבדלות, הגם שאין לה ביטוי מעשי[2] ודעתם היא שנבדלת; לא כן ביחס של החכמים לחסידים, שדעתם אינה " ע ר י ב ה   עמהם" - היא אינה מיושבת נוכח תגובת החסידים, אבל אין כאן משמע של היבדלות. ממוצא דבר נלמד לכאורה שרוחם של חכמים נוחה מן ההורג נחשים בשבת, אולם דבר זה לא נזכר בגמרא, שכן הביטוי "רוח חכמים נוחה", משמעו שביעות רצון והסכמה, וכזאת לא שמענו. שורת ההלכה היא שהדבר מותר[3], אבל לא שיש כאן צד של מצווה וזכות.

נמצא שהביטוי 'אין רוח נוחה' מתפרש כאן על ידי רש"י בשני מובנים: א. הסתייגות גמורה (עד כדי שנאה). ב. במובן מצומצם יותר של אי-נחת.

ב. המחזיר הלוואה לבני גר

במסכת קידושין יז ע"ב מובא: "לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו - לא יחזיר לבניו, ואם החזיר - אין רוח חכמים נוחה הימנו. והתניא[4]: 'רוח חכמים נוחה הימנו'? לא קשיא: כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה".

ופירש רש"י: "לא יחזיר לבניו - אם מת האב. אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין דעת חכמים נוחה עליהם במעשיו. כלומר: אין מחזיקין לו טובה, שלא הצריכוהו לכך".

כאן אין כל משמע של הסתייגות, ולו קלה; הביטוי מתפרש כאן כשלילת החיוב, המשאירה את הערכת הדבר בנקודת אמצע נייטרלית, שאינה חיובית ואינה שלילית.

ומסתבר הדבר, שכן מה מקום לביקורת על מי שמשלם את שאינו חייב מבחינה פורמלית?[5] אלא שסבורים היינו שיש לשבחו, ומחדשת המשנה שבמקרה זה, שהורתו ולידתו של הבן שלא בקדושה - אין מקום לשבח.

ואפשר שההסבר נובע גם מכך שכאן מוצגות זו לצד זו שתי עמדות של חכמים בעניינים דומים, שבאחד "אין רוח חכמים נוחה", ובאחר - נוחה. ואם הביטוי 'רוח נוחה' מתפרש כקורת רוח ותמיכה במעשה, סביר ש'אין נוחה' יתפרש כשלילת קורת הרוח, אבל לא במובן השלילי של מורת רוח.

ג. הפרט מול הכלל

למדנו במסכת בבא קמא צד ע"ב: "תנו רבנן: הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו - אין מקבלין מהן. והמקבל מהן - אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר רבי יוחנן: בימי רבי נשנית משנה זו, דתניא: מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה. אמרה לו אשתו: ריקה, אם אתה עושה תשובה - אפילו אבנט אינו שלך, ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו...".

ופירש רש"י: "אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין רוח חכמה וחסידות בקרבו". כאן הפירוש חורג לגמרי. אין הכוונה עוד לרוח חכמי ישראל כי אם לרוחו של העושה עצמו: "אין רוח חכמה וחסידות בקרבו"[6], שאף שוודאי רשאי הוא מן הדין לקבל בחזרה את שנגזל ממנו ואי אפשר לגנותו על שלא נמנע מלקבל, מגלה הוא שאין רוח חכמה וחסידות בקרבו, שאין הוא מתעלה לראות את שמעבר לעניינו כאן ועכשיו ולהבין שבמעשהו עשוי הוא לחסום דרכם של בעלי תשובה בעתיד. מבחינת חשבונו הפרטי אפשר שחישב נכון, אבל לו הייתה רוח חכמה וחסידות בקרבו היה עושה את חשבון הכלל ומוותר על ההחזר. אולם בכל זאת קשה לפרש כך את פשטו של הביטוי. וביותר שבכל המקורות שבהם מופיע הביטוי פירש רש"י "חכמים" במשמע של חכמי ישראל. ואפשר שלעיני רש"י הייתה גרסה אחרת בגמרא, זו המצויה בכתב יד מינכן - "אין רוח חכמה"[7].‎

ד. הישמעות לחוק הפורמלי ולמה שמעבר לו

במסכת בבא מציעא מח ע"א נאמר: "רבי שמעון אומר: אף על פי שאמרו 'טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית', מכל מקום כך הלכה. אבל אמרו: 'מי שפרע מאנשי דור המבול... הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'. והנושא והנותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמר רבא: אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו".

מתוך ההקשר והתוכן נראה כי הביטוי "אין רוח חכמים נוחה" בא לציין דרגה או רמה של שלילה של מעשה שאף שמבחינה פורמלית הוא מותר ואפשרי, בכל זאת העושה אותו נדון לשלילה - אם שלילה רבה שקללת 'מי שפרע' כרוכה בה, ואם שלילה מועטת המצוינת בביטוי "אין רוח חכמים נוחה". אשר על כן מבאר כאן רש"י: "אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה. אין דעתם נוחה עליהם הימנו על ידו... אינו הגון בעיני חכמים". חכמי ישראל מצפים מבני ישראל לרמת יושר גבוהה יותר מזו שמכתיב החוק הפורמלי, ומי שאינו עומד בציפיותיהם - אין להם נחת ממנו. ברם, אפשר שלא יאמרו לו דבר אלא יפנימו את מורת הרוח בקרבם: "אין דעתם נוחה   ע ל י ה ם   הימנו על ידו"[8].

ה. מעשה שלא ייעשה

במקום נוסף בש"ס מצאנו את הביטוי הזה, במשנה במסכת בבא בתרא (קלג ע"ב): "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב".

לא זכינו לפירושו של רש"י לחלק זה של מסכת בבא בתרא, ואת מקומו 'על הדף' תופס נכדו, רשב"ם, שכך פירש: "אין לחכמים נחת רוח ממעשיו, אלא חרון אף גורם להם, שכועסין עליו, דקא עקר נחלה דאורייתא". לא סתם נימה שלילית כאן, אלא שלילה חמורה - חכמים רועמים עליו.

מקרה זה שונה מן המקרים הקודמים, שבמקרים הקודמים לא התרומם האדם לעשות לפנים מן הנדרש, ועל כך אין נחת ממעשיו, אבל עדיין אין כועסים עליו. כאן, לעומת זאת, עושה הוא מעשה שלא ייעשה - עוקר הוא נחלה מן התורה. אשר על כן חורה אפם של חכמים בו.

 

גיוון זה בפירושי רש"י מלמד כי יש לבחון משמעות ביטוי לא רק על פי משמעו המילולי אלא גם על פי הקשרו והגיונו.

 

 

(התפרסם לראשונה בגיליון 475 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.)