ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

****************************************

שיעורים בהלכה

****************

 

על הצר הצורר אתכם

הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל[1]

 

לדעת הרמב"ם המחייב הכללי של תעניות הוא צרה. כך קובע הרמב"ם בנוגע לתענית ציבור: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר: כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו לפני והריעו... ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירחמו מן השמים" (רמב"ם הלכות תעניות פ"א הלכות א-ד). ובמקביל הוא פוסק גם בנוגע לתענית יחיד כי "כשם שהצבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו"   (שם ה"ט).

 

אולם בסוף הלכות תעניות מתייחס הרמב"ם לסוג נוסף של צום, המבוסס על אירועי העבר: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה..." (פ"ה ה"א). אם כנים אנחנו בהנחתנו שהמחייב של תעניות הוא 'צרה', מהו איפה המחייב של אותן תעניות היסטוריות המבוססות על צרות שמלפני כאלפיים שנה?[2] הראשונים לא התייחסו לשאלה זו באופן מפורש, מכל מקום ניתן לראות בדבריהם שני כיוונים עקרוניים לפתרון בעיה זו.

 

שנינו במסכת ראש השנה (דף יח.): "על ששה חודשים השליחין יוצאין [להודיע על יום קידוש החודש], על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית...". הגמרא שואלת: "וליפקו נמי אתמוז ואטבת" [כדי להודיע על מועד תעניות אלו]? ומשיבה: "דאמר רב הונא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מאי דכתיב 'כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה' - קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה... אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה; יש גזרת המלכות - צום; אין גזרת מלכות ואין שלום - רצו מתענין, לא רצו אין מתענין... אי הכי ט' באב נמי? אמר רב פפא: שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות...".

 

הראשונים חלקו בהגדרת תקופת "שלום", שבה הופכים ד' צומות הללו לששון ולשמחה. ר"ח ורמב"ן קבעו שכל זמן שבית המקדש קיים הוא עת שלום (ולפי זה כל ימי בית שני היו צומות אלו לששון ולשמחה[3]). על פי גישה זו בזמן הזה, אחרי חורבן הבית, כאשר יש גזרה או מלחמה יש חיוב צום מדברי קבלה ואילו בהעדר גזרה תלויה התענית ברצון: רצו - מתענין, לא רצו- אין מתענין. לפי שיטה זו החיוב להתענות בד' צומות אלו אינו בנוי אך ורק על מאורעות העבר אלא תלוי גם בצרות ההווה, ואם כן אין לראות צומות היסטוריים כחריגה מהחיוב הכללי של תעניות, דהיינו צרה: גם בצומות אלו המחייב הוא צרה, ותקנת הנביאים רק מוסיפה התמקדות מיוחדת בתאריכים מסוימים; כאשר יש גזרות וסכנות בהווה נזכרים אנו במקור כל צרותינו, הלוא הוא חורבן המקדש.

 

לרמב"ם גישה אחרת לסוגיה זו. בפירושו על המשנה בראש השנה הוא מסביר: "ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה, ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז... והיו מתענין תשעה באב אף על פי שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות...". לפי הרמב"ם תקופת בית שני מוגדרת כ"אין שלום ואין גזרת מלכות", וממילא לדעתו - בניגוד לדעת הראשונים האחרים - נהג תשעה באב בזמן בית שני הואיל והוכפלו בו הצרות וניהוג שאר הצומות היה תלוי ברצון;[4] "שעת גזרה", שבה חייבים להתענות מתקנת נביאים, היא, לדעתו, תקופת חורבן הבית והגלות; ורק בימות המשיח יהפכו ד' הצומות לששון ולשמחה, כפי שביאר בסוף הלכות תעניות (פ"ה הי"ט): "כל הצומות האלו עתידין ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה...".

 

גישה זו אמנם מפורשת בפירוש המשניות של הרמב"ם, אבל ב"יד החזקה" אין התייחסות ישירה לשיטתו. ואמנם, נושאי כליו הבינו שהוא פוסק כשיטת ר"ח ורמב"ן. בהלכות תעניות כותב הרמב"ם: "וארבע ימי הצומות האלו, הרי הן מפורשין בקבלה: צום הרביעי וצום החמישי...   ו נ ה ג ו   כל ישראל בזמנים אלו להתענות ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן..."(פ"ה הל' ד-ה), ומדייק ה'מגיד משנה': "תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא... אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל - רצו מתענין, לא רצו אין מתענין". אבל פירוש זה בדברי הרמב"ם דחוק, שהרי לפיו קשה: למה השמיט הרמב"ם את מסקנת הסוגיה שבשעת גזרה אין הצומות מנהג בלבד אלא מעיקר הדין? ועוד: ניסוח ההלכה שלפנינו מסורבל ואיננו אופייני לסגנונו הבהיר של הרמב"ם. היה לו לרמב"ם לכתוב הלכה זו בלשון מדויקת יותר: "ונהגו כל ישראל להתענות בימים אלו, וגם בי"ג באדר נהגו להתענות...".[5]

 

נראה שהגרסה הנכונה בדברי הרמב"ם היא זו המופיעה בכתבי היד: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בי"ג באדר זכר לתענית". על ידי השמטת ו' אחת נעלמות כל הבעיות שהעלינו: לפי ניסוח זה, שהוא בהיר ומדויק, פירוש ההלכה הוא שבתקופה זו נהגו ישראל להתענות בתענית אסתר; אבל אין היא דנה כלל בד' הצומות, שאינם תלויים במנהג ומקור חיובם הוא תקנת הנביאים, בהתאם ל"שעת גזרה" שלאחר החורבן, שבה עסקינן. שיטת הרמב"ם ביד החזקה עולה, אם כן, בקנה אחד עם שיטתו בפירוש המשניות: בזמן בית שני תלויים ד' הצומות ברצון, בזמן הזה יש חיוב להתענות מתקנת נביאים, ורק לימות המשיח יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה. ולשיטתו זו ברור מדוע אין מקום לפסוק ביד החזקה את דין 'אין גזרה ואין שלום', שאין לה כל השלכות מעשיות.

 

קבענו שהמחייב של תעניות הוא "צרה" והראינו שלדעת ר"ח ורמב"ן גם ד' הצומות ההיסטוריים מבוססים על מצב של גזרה וצרה. ברם, לפי הרמב"ם קשר זה אינו קיים. מהו, אם כן, המחייב של הצומות ההיסטוריים לשיטת הרמב"ם?

 

אפשר להסביר שהרמב"ם מסכים בעיקרון עם הראשונים האחרים שהמצב של צרה הוא המחייב של ד' הצומות, אלא שלדעתו - בניגוד לדעת ר"ח ורמב"ן - מעולם לא היו במשך הגלות שקט ושלווה מוחלטים. כנסת ישראל שרויה תמיד בגזרה ובצרה: פעמים שהצרה בולטת ופוגעת במרכזי היהדות ופעמים שהיא מתונה יותר ונוגעת רק ליהודים שבפריפריה, אבל תמיד המצב הנוכחי הוא מצב של צרה[6].

 

אולם קיים כיוון נוסף בהסבר שיטת הרמב"ם, ולפיו הרמב"ם חולק עקרונית על שאר הראשונים, ודומני שפתרון זה הוא הנכון במשנת הרמב"ם. הסבר זה מבוסס על המושג 'זיכרון'. 'זיכרון' איננו ההפך של 'שכחה': נאמר "כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד" (ירמיהו ל"א, יט) - אם מדבר הוא בו, וכי אפשר שישכחנו? זיכרון הוא קשר מהותי המגשר מעל חלל הזמן. זיכרון פירושו התנגדות למעבר הזמן המנתק קשרים והופך דברים לנחלת העבר, לעפר ואפר. זיכרון הוא מאמץ על-אנושי להתנגד לתגובת הכלל השוכחת כל אבל וכאב והמבטלת כל גיל ושמחה בעבור השנים. אי אפשר להבין את חגי ישראל מבלי להבין את המושג "זיכרון". אצל כנסת ישראל מאורעות משמעותיים אינם עוברים ונשכחים אלא נשארים חלק מן התודעה הלאומית-דתית. יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי; היא חלק מתודעתנו ומחווייתנו. תעיד על תופעה זו ההלכה כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אולם עיקרון זה אינו מצטמצם רק לחגים וימים טובים: כשם שבכל דור חייבים אנו לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים כך מובא בירושלמי (יומא פ"א ה"א) ביחס לצומות ולימי אבל כי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו". ברור, אם כן, שארבעת הצומות בכלל ותשעה באב בפרט מושרשים בזיכרון החי שלנו, אשר על פיו נשארים אירועים שרירים וקיימים בתודעתנו. ההלכה לקרוע על חורבות המקדש וירושלים מוכיחה את תפישתנו: הלוא נקוט בידנו כי "כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע" (מועד קטן כד.)? הזיכרון החי החרוט בתודעתנו הוא ההופך את אירועי העבר ל'שעת חימום' בהווה.

 

הנביאים תיקנו להתענות בד' צומות בשעת גזרה. לדעת ר"ח ורמב"ן "גזרה" זו היא עת צרה בהווה, ותקנת הנביאים אינה שונה מכל גזרת תענית ציבור המתחייבת כתגובה לעת צרה. הרמב"ם, לעומתם, סובר שהנביאים תיקנו להתענות לאחר חורבן הבית ללא קשר עם צרה בהווה: הזיכרון הלאומי, המשתרע על פני אלפי שנים ומאחד את עם ישראל לדורותיו, הוא המעלה את האירוע ההיסטורי של החורבן למציאות ממשית בתודעת כנסת ישראל, ותודעה זו היא עת הצרה המחייבת ד' צומות.

 

 

 

(התפרסם לראשונה בגיליון 473 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.)

 

 

הערות:

1] הקטע שלפניכם הוא חלק משיעור שהועבר לוועד הרבנים באמריקה בתמוז תשכ"ח. איכות ההקלטה שבה השתמשתי הייתה לקויה; נוסף על כך, אין ביכולתי להעביר בכתב את הכוח ואת העצמה של הדברים המקוריים. ניסיתי, מכל מקום, למסור בנאמנות את מה שהבנתי מהשיעור, בתקווה לשתף את הציבור - ולו בצורה חלקית - בתורתו ובגדולתו של מו"ר זצ"ל. הרב יאיר קאהן.

2] היה מקום לחלק בין סוגי התעניות ולומר שתעניות היסטוריות נובעות מתחושת האבלות על אירועי העבר ולא מהיותנו בצרה ובמצוקה. ועיין ב'תורת האדם' לרמב"ן בעניין אבלות ישנה, ובשיעורים לזכר אבא מארי לגרי"ד סולובייצ'יק בעניין תענית ציבור. מכל מקום, משנת הרמב"ם בהלכות תעניות קב ונקי בכך שעת צרה מהווה את הבריח התיכון המחייב הן בתענית ציבור, הן בתענית יחיד והן בד' צומות. י"ק.

3] פירוש זה, קצת קשה לקבלו לאור העובדה שאין ולו רמז בספרות ההלכתית וההיסטורית שאכן נהגו בימים אלו ששון ושמחה בזמן בית שני. איברא דלפי רש"י "ששון ושמחה" מתבטא באיסור הספד ותענית, ואם כן אין להתפלא על העדר תיעוד תופעה זו.

4] שיטת הראשונים הסוברים שתשעה באב לא נהג בזמן בית שני נסתרת לכאורה על ידי כמה מקורות. הברייתא המובאת בתענית דף יב. אומרת: "דאמר רבי אליעזר בר צדוק: אני מבני בניו של סנאב בן בנימין, ופעם חל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו הוא". וצריך עיון: הלוא ה"יום טוב שלנו" שמזכיר רבי אלעזר ברבי צדוק הוא היום שבו הקריבה משפחתו את קרבן העצים (כמבואר במשנה שם כו.), ואם כן בוודאי עסקינן בזמן שהבית קיים, ואם כן מדוע התענו שאר הציבור בט' באב? ועיין תוספות שם (ד"ה התם) שנדחקו בתירוץ קושיה זו. לשיטת הרמב"ם, לעומת זאת, הכול עולה כפתור ופרח, דגם בזמן בית שני התענו בט' באב. וכך מורה גם פשטות המשנה בראש השנה:"על ששה חודשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית... וכשהיה בית המקדש קיים יוצאים אף על אייר מפני פסח קטן", משמע שגם בזמן הבית יצאו "על אב מפני התענית".

5] 1. מילת "ימים" או "מועדים" מדויקת יותר מ"זמנים". 2. יש להקדים את הפועל "להתענות" למועד התענית. 3. המילים "ובי"ג באדר" 'תקועות' בסוף המשפט בצורה מסורבלת.

6] יש להביא סמך להבנה זאת מלשון הרמב"ם "עד שגרם להם ולנו אותן הצרות" (פ"ה ה"א). י"ק.

 

*************************************

כל הזכויות שמורות   2000   לישיבת הר עציון.