מציצה בברית מילה - חלק ב' / אלדד זמיר

בחלקו הראשון של המאמר הובאה סקירה קצרה של המקורות הבסיסיים בעניין מציצה במילה. ראינו שייתכנו שתי סיבות מרכזיות לביצוע המציצה:

1. דאגה לבריאותו של הנימול. לפי הסבר זה כל ההצדקה למציצה בשבת הנה מדין פיקוח נפש.

2. חלק אינטגרלי ממעשה המילה עצמו, המותר בשבת כמו שאר חלקי המילה שהותרו בה.

ראינו כי במהלך הדורות הדבר היה מקובל על כל הפוסקים, עד שהחלו נשמעים קולות הדורשים לבטל את המציצה, בעיקר מכיוונם של גורמים רפורמיים ודומיהם, אך גם בגלל גילויים חדשים בעולם הרפואה שקבעו שיש   סכנה בריאותית במציצה עצמה, בניגוד לדברי הגמרא. אף על פי כן לא הסכימו גדולי ישראל להתיר שימוש במטלית לחה וכד' כתחליף למציצה, אלא במקרים יוצאי דופן של חשש בריאותי ברור. צעקות רבנים בודדות אלו, לא היה בהן כדי לעצור את התהליך המתפשט והולך באירופה כולה. מאמצע המאה ה19- נשמעו יותר ויותר קולות לביטול המציצה כליל תוך עירוב, לעתים, של חוקי המדינה לטובתם.

השפופרת

תפנית מסוימת אירעה ב1887-, עת הועלה הרעיון לבצע מציצה בפה ללא נגיעה בחתך ממש אלא באמצעות שפופרת - מעין מבחנה קצרה מזכוכית הפתוחה משני צדיה, שצדה האחד מושם על האבר והשני - בפה המוהל[1].

בימינו נהוג לומר ששפופרת זו נתקבלה על דעת גדולי ישראל כגון הרש"ר הירש, ר' עזריאל הילדסהיימר, ר' יצחק אלחנן ספקטור ואחרים, אלא שעיון זהיר בדבריהם מעיד שהם התירו את השימוש בשפופרת אך ורק כצורך השעה ובדיעבד גדול. להלן מכתבו של ר' יצחק אלחנן ספקטור לרש"ר הירש: "יקרת מכתבו הגיעני, במה שדרש ממני על דבר הענין הנעשה בעוונותינו הרבים במדינתו כי אינם מניחים למוהלים למצוץ דם המילה בפיהם מחשש סכנה, ודרש כבוד תורתו ממני לחוות דעתי אם מותר למצוץ הדם על ידי קנה חלול, ודעת כבוד תורתו להתיר זה. והנה לדעתי גם כן יש להתיר זה, דהא על כל פנים נמצץ הדם על ידי זה ומקיימים גם כן על ידי זה את מצוות המציצה, וכמו שכתב כבוד תורתו בארוכה...". הרי שר' יצחק אלחנן כותב בפירוש שהתירו אינו אלא מפני גזרת המלכות. אבל, ממשיך הרב ספקטור, במקום שאפשר לבצע מציצה "צריך לעשות ולקיים הכל כפי דת קדשנו ולקיים 'אל תטוש תורת אמך' וכפי מה שנהגו אבותינו הקדושים, ויהיה זה לנו לזכות רב לכולנו ולראות רוב נחת מכלל אחינו כל בית ישראל ומן התורה הקדושה". ברוח דברים אלו כתבו גם הרב הילדסהיימר ורבנים אחרים.

בשנת תרס"א יצא בלונדון הספר "קובץ דם ברית" של המוהל ר' אלכסנדר טרטיס, שהמציא מכונה למציצת הדם בעזרת וקום. בקובץ מובאות דעות רבנים המהוות לכאורה הסכמה למכונה שלו, אך עיון מדוקדק מראה שוב שרבים מגדולי התורה המובאים שם, כגון ר' חיים ברלין, כותבים בעצם למוהל הנ"ל שהדבר מותר רק כשיש חשש סכנה, ואחרת - אין לשנות. הדעה החד-משמעית היחידה (גם היא מפי השמועה) היא דעתו של ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק, שציווה על מוהלי קהילתו שלא ימצצו עוד בפה. נראה שגם ר' אהרון קוטלר החזיק בדעה זו, אך בצורה פחות קיצונית[2].

מנגד, רבנים רבים אחרים לא התירו שלא למצוץ בפה אפילו בדיעבד. כך מסכם, לאחר שקילת כל הדעות, ר' חיים חזקיהו מדיני באנציקלופדיה ההלכתית שלו: "אף הרוצים לשנות מציצה בפה ולעשותה בכלי או בסמרטוטין, גם הם מודים שמימי עולם ומשנים קדמוניות הייתה המציצה בפה. והם הם שרוצים לחדש דבר מעתה על פי טענת חשש סכנה לפי דברי הרופאים. ואף אם היו כל הרופאים שבעולם שווים בדעה אחת לומר שיש סכנה בזמן הזה מה שלא היה בזמן הש"ס ושעל כן צריך לשנות עשייתה באופן אשר נאותה להם, מסופקני מאוד אם היינו רשאים לשנות. כי אחרי שהמתקנים כן לקדושים אשר בארץ, רוח ה' דיבר בקדשם וכל מעשיהם לשם שמיים, חלילה להעלות על הדעת אחת מני אלף שיהו נכשלים חס ושלום לתקן דבר שתהיה תקלה לדורות הבאים זרע זרעם, ואין הקב"ה מביא תקלה גדולה כזו ע"י הצדיקים עצמם... ודאי שאין לנו רשות לשנות זיז מהמנהג, וכבר כתבו דדיני וחוקי תורתינו הקדושה הן למעלה מן מהטבע ואין למו מכשול" (שדי חמד, חלק ט', מערכת מילה).

ב"שדי חמד" מובא גם "קול קורא" אשר   מ א ת י י ם   ו ש ל ו ש י ם   רבנים חתמו עליו, וכולם פה אחד אסרו לשנות ממה שנהגו מימי קדם.

דעת התורה בסוף המאה ה20-

לכאורה נראה שההתנגדות הנחרצת בסוף המאה ה19- ובתחילת המאה ה20- הושפעה בצורה חזקה מהעובדה שנושא המציצה הפך לאחד הוויכוחים העקרוניים שבין האורתודוקסים והרפורמים, וכדי להתרחק מ"ההם" - עובתה החומה, תוך התעלמות מטענות חזקות ביותר באובייקטיביות שלהן על כך שאולי באמת, עם התפתחות הרפואה, התגלה שיש סכנה במציצה. אמרתי 'לכאורה' משום שמתברר שגדולי פוסקי זמננו (גם לאחר גילוי האידס) יצאו בפרסומים גדולים אף הם כנגד המציצה הנעשית בכלי. כך אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה בתשמ"ח, וכך בקריאה נוספת כשנה לאחר מכן, ובה נאמר: "הנה בעת האחרונה ישנם שרוצים לבטל מציצה בפה אשר נהגו אבותינו ורבותינו מימות משה רבינו ע"ה, ונותנים טעם לדבריהם שחוששים למחלה הנקרא אייד"ס. לכן באנו בזה לגלות דעתנו דעת תורה, לבל ישנה שום מוהל ממה שנהגו מימות קדם, וצריך לעשות מציצה בפה בלי שום אמצעות כלי כלל (ובמקום שיש חשש מחלה על הילד ח"ו, אז המוהל או האב יעשו שאלת חכם אצל רב מובהק וכאשר יורו אותו כן יעשה)".

ועל זה באו על החתום מגדולי ראשי הישיבות והפוסקים בארה"ב (ביניהם הרב ראובן פיינשטיין, שהעיד שגם אביו, הרב משה פיינשטיין זצ"ל, הורה שלא לבטל המצווה), באירופה ובארה"ק (כרב שלמה זלמן אויערבאך, הרב בנימין יהושע זילבר, הרב שמואל הלוי ווזנר ועוד).

דעת הרופאים

בבסיס דברינו עמדה כל העת ההנחה שהרופאים תמימי דעים לגבי העובדה שאמנם יש חשש סכנה למוהל או לנימול בביצוע המציצה בפה. אולם מסתבר שאפילו בנושא זה נחלקו הדעות, וכבר רמז לכך המהר"ם שיק שאמר שדעת הרופאים היא רק בגדר אומדנא, מה גם שלא כל הרופאים מסכימים לזה. הטענה החזקה מכול היא שלא שמענו על מישהו שנפגע עקב המציצה. עוד מוסיף ה"אבני נזר": "ואין להשגיח במה שאומרים שפה המוהל יזיק, כי שלוחי מצווה אין נזוקין" (יורה דעה סימן של"ח).  

נקודה נוספת העיר לנו הרב קוק ב"דעת כהן": "אם כן, איך יתכן לומר שיודעים רופאי זמנינו ע"י ניסיון שאין סכנה בביטול מציצה? וכי מפני שיש ילדים שלא נמצצו והם קיימים - מי לידינו יתקע שלא יבאו לידי סכנה לימים הבאים? ומי יודע כמה מהם מתו ממחלות שהיתה עיקר סיבתם מניעת המציצה אלא שהרופאים נתנו להם סיבות אחרות לפי הדומה?" (סימן ק"מ).

עוד מעיר הרב קוק בתשובה אחרת (סימן מ"ה) על כך שהש"ס נקט בלשון "סכנה", והעובדה שלא פירטו לנו חכמים באיזו סכנה מדובר מרמזת לכך ש"אולי ישנם עוד טעמים כמוסים לאיסור זה?!"[3].

בדברי אחרונים ואחרוני אחרונים צוטטו רופאים רבים הטוענים שאין כלל סכנה במציצה. הגדיל לעשות ר' יונתן בנימין גולדברגר בספרו "ברית כרותה לשפתיים", שם ליקט דעות ומכתבי רופאים המעודכנים עד העשור האחרון. אלו מאשרים את דבריו שלא רק שאין חשש במציצה בפה אלא שמבחינה רפואית מציצה בפה ממש אפילו עדיפה מכמה סיבות:

א. המציצה בפה מוציאה את הדם מהמקומות הרחוקים בצורה טובה יותר מכל כלי, ובכך נמנע מדם שאולי נחשף יותר לחיידקים לחזור לגוף.

ב. ידוע שבין שאר המרכיבים שיש ברוק יש חומר אנטיספטי העוזר במניעת זיהומים, כמו גם חומר המאיץ את קרישת הדם.

ג. כבר בתחילת כל השערורייה סביב המציצה בפה העיד אחד המוהלים (מובא בשו"ת "שומר ציון הנאמן" תר"ז, מכתב י"ב) שמאז שהפסיק לעשות מציצה בפה הוא שם לב שאצל הרבה יותר ילדים היה מקום החתך   נפוח, תופעה שכמעט שלא אירעה כל עוד מצץ בפה ממש.

ד. עדות נוספת הובאה בספר "משיב נפש": "כי הדבר ידוע הוא, אם נכווה איש את אצבעו או הכה מכה על אצבעו, אז ישים תיכף ומיד את האצבע הפצוע אל פיו, יען כי ע"י זה יקל מכאובו ואיננו מרגיש שום כאב כל זמן אשר הוא מוצץ את אצבעו בפיו... טעם הדבר הוא זה, כי מעלת החום שבפה היא במידה יתרה כזאת שבכחה להקל את היסורים. ולא לבד החום כי אם גם הלחות והריר החם שבפה עוזרים הרבה להרגיע את המכאוב" (חלק "ברית שלום", עמ' 79).

עם כל זאת חשוב לשוב ולהדגיש שאם ידוע שהמוהל או התינוק חולים במחלה מסוימת לא נסתכן אפילו בכהוא זה ויש למצוץ בעזרת שפופרת, על אף שהסיכוי להידבקות הוא אפסי ביותר.

סיכום

פתחנו בשאלה כיצד יש לקיים את המציצה בימינו. תחילה הבאנו את המקור בגמרא, שבעקבותיו פסקו להלכה מורי ההלכה הגדולים שמטרת המציצה היא מניעת הסכנה, אך מיד הוכחנו מראשונים ואחרונים שהמציצה בפה מהותית הרבה יותר והנה חלק ממצוות המילה ממש עוד מימי משה רבנו[4]. למרות היות המציצה מקובעת ומעוגנת כל כך במקורות התנהל פולמוס גדול באירופה במאה ה19- סביב המשך קיומה במתכונתה המקורית. היו שניסו להוכיח שגם רבנים אורתודוקסים הסכימו לתחליפי המציצה, כגון שימוש בספוג, ושאחר כך אימצו רבים מהם את השימוש בשפופרת. לאחר עיון מדוקדק ראינו באופן חד-משמעי שרוב המסכימים לשנות מהמנהג המקובל אינם עושים זאת אלא כהוראת שעה ובדיעבד. ואכן, רובם המכריע של גדולי הרבנים בכל הדורות לא הסכימו לביטול המציצה בפה ממש, ומסתבר שיש סימוכין לכך גם בקרב הרופאים, ובהסתכלות פשוטה על המציאות במשך אלפי שנים לא שמענו שהוכח שמישהו (מוהל או תינוק) נפגע ישירות בגלל המציצה גרידא.

 

(המאמר התפרסם לראשונה בגיליון 744 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.)