מציצה בברית מילה - חלק א' / אלדד זמיר

רקע

כשנולד בני בכורי אופיר יצרתי קשר עם מוהל ידוע מהאזור, שהוא גם רופא ילדים וגם בקיא בהלכה, וביקשתיו שישמש לי לעזר לעת אקיים את המצווה הגדולה של מילת בני בעצמי. המוהל הסכים עקרונית, אלא שקצת נרתע מרצוני לעשות גם את המציצה בפה ממש: "עדיף שלא כך תעשה, ובכלל - שיטת בריסק שאין עושים מציצה כלל. על כן עדיף שאני אעשה זאת בצורה המקובלת". לאחר בירור קצר עם הרב ליכטנשטיין נאמר לי כי אמנם בזמנו של ר' חיים היה מקרה של תינוק שחששו שנפטר משום שקיבל זיהום מהמוהל, ועל כן נהגו בבריסק שלא לעשות מציצה כלל. אמרתי לרב: "הלוא לימדתנו שעדיין אין זו הדעה הרווחת אצל כל הפוסקים?", ועל כך נעניתי בהנהון מסופק, ומיד גם הוסיף הרב ואמר שאל לי להתווכח עם המוהל ובכל אשר יאמר לי עליי לשמוע בקולו.

בעקבות דיונים אלו החלטתי להיכנס לעובי הקורה בשאלה האם בימינו, עידן המודעות לזיהומים מחד ועידן הזהירות מחידושים מאידך, עלינו להמשיך במסורת המציצה בפה, כנהוג מזה דורות רבים בכל קהילות ישראל, או שמא יש להסתפק בדרכים חלופיות ואולי אף להפסיק נוהג זה כליל?

הקדמה

תיאור תהליך המילה מובא לראשונה במשנה בשבת: "עושין כל צרכי מילה בשבת: מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון" (קלג.).

הרמב"ם בהלכות מילה מפרט יותר: "כיצד מוהלין? חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה, ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה. ואחר כך מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה, וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו. ואחר שמוצץ נותן עליה איספלנית או רטייה וכיוצא בהן" (רמב"ם הלכות מילה פ"ב ה"ב).

מקור דברי הרמב"ם "וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו" הוא בגמרא (שבת קלג:): "אמר רב פפא: האי אומנא דלא מייץ - סכנה הוא ועברינן ליה". כך כתב שם הרי"ף על אתר וכן כתב, כאמור, גם הרמב"ם, וכן פסקו השולחן ערוך (יורה דעה סימן רס"ד סעיף ג) ועוד הרבה פוסקים.

המציצה כחלק ממצוות מילה

עד עתה ראינו שהמציצה נעשית משום סכנה. עדיין יש לדון האם היא חלק ממצוות המילה[1]. מסתבר שכבר הר"ן (שבת קלג:) נסתפק בשאלה זו ודן לגבי דין זה בכל הנוגע להיתר לחזור ולחתוך או לפרוע ציצין שאינן מעכבין את המילה בשבת: "ומסתברא דכל זמן שהוא מתעסק בצרכי מילה, כגון חתיכתה ופריעתה ומציצתה, לא מקרי פירש, דכולהו צורך מילה נינהו, אבל אם סילק ידיו אחר מיכן היינו פירש, אף על פי שעדיין יש לו ליתן איספלנית וכמון וחלוק, דהני צרכי רפואה נינהו. ואפילו במציצה עצמה יש לעיין, דכל שפרע הרי סיים צרכי מילה. ודלמא המציצה מקריא רפואה ולא צורך מילה היא, וצריך עיון".

אבל מלשון הרמב"ם משמע שכל זמן שלא גמר המציצה מקרי "לא סילק ידיו", וחוזר על ציצין שאין מעכבים את המילה. וזה לשונו: "עושין כל צרכי מילה בשבת, מלין ופורעין ומוצצין, וחוזר על ציצין המעכבין אף על פי שפירש, ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא פירש. ונותן עליהם איספלנית. אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת" (הלכות מילה פ"ב ה"ו). ובביאור דבריו כתב ה"שדי חמד" (קונטרס מציצה חלק א') כי מכך שהביא את דין חזרה על ציצין שאין מעכבין בין מציצה לנתינת איספלנית ניתן לדייק שעד אחר המציצה עדיין חוזר עליהן.

וכך מובא בקונטרס "זכרון מרדכי" לר' יצחק פיגנבוים[2]: "המציצה היא בכלל מצות מילה, ואינה מטעם סכנה לחוד, כן משמע במהרי"ל - הובא ב'דרכי משה' - דבמציצה איכא מצוה לבד מסכנתא, דכתב דיש נוהגים לזרוק דם המציצה בחול כמו הערלה, ויש נוהגין לזרוק מפיו דם המציצה לתוך היין. הרמ"א בשולחן ערוך (סימן רס"ה סעיף י') הכריע כמנהג הראשון, שכתב: 'וכן רוקקין דם המציצה אל העפר'. ואי אמרינן דכל המציצה הוא רק מטעם סכנתא, האיך שייך מנהגים בהאי מילתא, הא יכול לזרוק הדם לאשפה".

הפולמוס הגדול לפני כ150- שנה

מזמן הרמב"ם ועד הדורות האחרונים כמעט שלא הייתה התייחסות מפורשת למעמדה של המציצה, וזאת משום שאיש לא חלק על חשיבותה. המשבר הגיע עם הופעת מחלות רציניות שהדגישו את סכנת המילה.

עוד לפני שיאו של הפולמוס בעניין אנו מוצאים לפני קרוב ל300- שנה דברים ברורים של "אור החיים" בפירושו לתורה: "צריך לעשות שלושה דברים בברית המילה והם: מילה, פריעה, מציצה. מילה - היא כריתת הערלה, והוא אומרו 'ימול', פירוש: יכרות; הפריעה - היא מה שפורע העור הדק לשניים, ואין צריך לכרות; והמציצה - היא דם המזוהם... וציוה ה' למצוץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה" (ויקרא י"ב, ג).

וכן ייסד הפייטן (בפיוט שאנו אומרים עד היום בסוף ברכת המזון של סעודת ברית המילה): "הרחמן הוא יברך את המל בשר הערלה / ופרע ומצץ דמי המילה / איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה / אם שלוש אלה לא יעשה לה". ומזה נראה ששלושת הדברים שקולים ומהווים חלק ממצוות המילה.

עוד לפני הצורך להתייחס לתנועה הרפורמית, ולכן אולי בצורה העניינית ביותר, מתייחס לנושא הרב ישראל ליפשיץ בפירושו למשניות "תפארת ישראל" (שבת פי"ט מ"ב), והוא מונה את המציצה בין צורכי המילה המותרים גם בשבת. כאן הוא חורג מתפקידו כפרשן ונזקק לעניין מצדו האקטואלי, אך שלא כרבנים אורתודוקסים מאוחרים יותר (אשר להלן יבואר כיצד ביטלו את דעת הרופאים בטענה שמגמתם לחתור תחת אושיות המסורת) הוא כותב שלכאורה נראה היה לשמוע בקול הרופאים, כפי שעשו הרבנים מאז ומעולם. מכיוון שכך הוא נדרש להסביר כיצד ייתכן שחז"ל יטעו בעניין זה, ועל כן נזקק לתשובה (שהשתמשו בה כבר בימי הביניים) "נשתנו הטבעים". אלא שלפי זה יוצא שכעת אמנם יש לחדול מהמציצה - מסקנה שהרב ליפשיץ נרתע מלקבל. הוא יוצא אפוא לבקש טעם שעל פיו לא יגרור שינוי הטבע - היינו קיומה של הסכנה בימינו - את ביטולה של המציצה. לדבריו המציצה מועילה במידה מסוימת גם לדעת הרופאים, אלא שלדעתם יש בידיהם אמצעים אחרים (מטלית לחה וכדו') למניעת הסכנה: "על כל פנים כיוון דגם לפי דבריהם גם מציצה מהני, אין לנו אלא דברי חז"ל". מסתבר שהרב ליפשיץ עצמו שם לב לדוחק שבפירושו, והוא כותב למסקנה את ההלכה הלא-מוגדרת "ואף על פי כן נראה לי שלא ימצוץ כל כך בחוזק מאד בשבת".

בראשית המאה ה19- גבר ועלה כוחם של הרפורמים, ועמם גם הקולות לביטול ברית המילה בכלל ומציצה בפרט. האמת היא שאותם מלומדים הביאו טענות חזקות למדיי: רב פפא והרמב"ם[3] הנהיגו למצוץ רק כדי למנוע סכנה, אך מאז התפתח הידע הרפואי שלנו לגבי זיהומים ומחלות מידבקות וברור שלא רק שאין במציצה צורך אלא שהיא אף עלולה להזיק למוהל או לנימול. בנוסף הם העלו גם טיעון אסתטי - זהו מעשה מאוס (כהגדרתם). הרבנים לא הצליחו להתעלם מדעות אלו לאורך זמן. בשנת תקצ"ז (1837) פנה רבי אלעזר הורביץ, בעודו משמש בקודש בווינה, לרבו החת"ם סופר מפרשבורג בעקבות מעשה שהיה, שפרחה צרעת אצל מספר תינוקות שנימולו אצל מוהל מסוים. הרופאים באותו מקום קבעו שכל זה אירע מחמת המציצה, ועל כן ביקש הרב הורביץ להתיר את החלפת המציצה בלחיצה בספוג, מאחר שרופאים מומחים העידו שגם הספוג מסוגל לאותה פעולה של הוצאת הדם מהמקומות הרחוקים. לאור נתונים אלו של פיקוח נפש מחד ושל הצגת תחליף מתאים מאידך אישר לו מיד החת"ס להימנע ממציצה, תוך הדגשת הצורך שהמומחים אכן יעידו על יעילות התחליף[4].

בדיעבד מסתבר מעל לכל ספק מאותה התכתבות שהרופא שדחף לכל העניין הטעה את ר' אלעזר הורביץ - שממילא הטעה את רבו החת"ס - וזאת משתי סיבות: א. המוהל נבדק ולא נמצאו בו סימני המחלה שנתגלו אצל התינוקות. ב. ברור מדברי אותו רופא שהמניע לבקשתו היה הגורם האסתטי.

למרבה הפלא הרב הורביץ המשיך לנהוג על פי אותו הפסק על אף שכנראה ידע על כך, כפי שהוא מעיד בספרו "יד אליעזר" (סימן נ"ה). לחת"ס, לעומתו, לא נודעו כנראה מעולם הנסיבות המפוקפקות שהובילו לשאלה, ובעקבותיה לפסק. רבים מתלמידי החת"ס עומדים על נקודה זאת, ונביא לדוגמה את דברי המהר"ם שיק בתשובותיו, הפוסק בעניין בצורה נחרצת ביותר: "...מי שאומר במציצה בפה הוא סכנה או מזיק לוולד הוא אומר שקר מוחלט... ואני מוהל זה יותר מארבעים שנה ומעולם לא היה שום מקרה או חולשה על ידי זה, ועל זה יכולים להעיד כל המוהלין שבדורותינו... (ורופאים שניתן לסמוך עליהם) היינו ישראלים כשרים כמו שהיו בימי קדם, שהלכו בדרכי התורה. אבל הרופאים דהשתא... חמדו להם לבטל ענייני התורה, אם כן איש כזה ודאי לא עדיף מרופא גוי ואין להם נאמנות לעניין איסור והיתר אלא משום ספק נפשות... אבל כאן גילה לן הש"ס ד ה ל כ ה ל מ ש ה מ ס י נ י הוא... אם כן מאי מועיל אם הרופאים יעידו שהספוג מועיל כמו מציצה בפה, הרי דבריהם אינו אלא כרוב, ובפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב" (אורח חיים תשובה קנ"ב).

לגבי הפסק המסוים של החת"ס כותב המהר"ם שיק שם שהייתה זו הוראת שעה, שעת הדחק לגבי קהילה ומוהל מסוימים מאוד, ועל כן אין ללמוד מזה, מה גם שהחת"ס בעצמו נמנע מלכלול את פסקו זה בפנקס תשובותיו והיא לא באה לדפוס. בסימן רמ"ד מתייחס המהר"ם שיק גם לטענה שנשתנו הטבעים ואומר שזו "הרמת יד בדבר המפורש בש"ס ובפוסקים".

בעקבות החת"ס כתב גם המהר"י אסאד בעניין זה, ואף הוא התייחס לכך בצורה חד-משמעית[5]: "כי הנה המציצה מפרק הדם והיא אב מלאכה ודוחה לשבת החמורה וליום הכיפורים, ואי לאו דמעכב המציצה לגוף המצוה לא היה דוחה שבת ויוה"כ ויו"ט. אלא ודאי כך ניתנה הלכה למשה מסיני מלבד טעם הסכנה כנאמר בגמרא, ומכל שכן לדעת המורה בסוף פרק מ"ט משלישי, שטעם המצוה במילה להשלים חסרון המידות, להחליש זה האבר בשפיכת דמו דווקא, וכמו שכתוב 'גם את בדם בריתך' (זכריה ט', יא). לפי זה הכרח גדול הוא המציצה להמשיך הדם מכל גידי האברים שנקשרים בו בראש הגויה, להחליש כח התאוה היתירה מכל הגוף" (שו"ת יהודה יעלה, יורה דעה סימן רנ"ח). בהמשך דבריו הוא מוכיח שהטעם "נשתנו הטבעים" אינו רלוונטי. ומסקנתו היא שחייב במציצה כחלק מהמצווה, אף אם יימצא שבהעדרה אין סכנה.

במקביל למהר"ם שיק ולר' יהודה אסאד התייחס לנושא גם ר' יעקב עטלינגר - בעל ה"ערוך לנר" (שמצוטט אחר כך אצל אחרונים רבים המתייחסים לנושא). גם לדעתו, כמו גם לדעת רבים אחרים, המציצה היא ממש מחלקי המצווה והיא הלכה למשה מסיני.

[עד כאן חלקו הראשון של המאמר. בשבוע הבא יובא חלקו השני, ובו ההתייחסות ההלכתית לשימוש בשפופרת המציצה ופסיקת ההלכה למעשה בדורנו.]

 

(המאמר התפרסם לראשונה בגיליון 743 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.)