!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

שיחות ראשי הישיבה

****************

 

"בינו שנות דר ודר"

שיחה לפרשת דברים

מאת הרב יהודה עמיטל שליט"א

 

 

"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (א', ה). רש"י כותב כי משה ביאר לישראל את התורה בשבעים לשון. פירוש זה תמוה ביותר: עם ישראל בוודאי לא ידע שבעים לשון, ואף אם ידע - מה הטעם בתרגום התורה לשבעים לשון? וכי עם ישראל לא יבין את התורה באופן הטוב ביותר בעברית?

 

דברי רש"י באים לבטא רעיון חשוב. שבעים הלשונות מייצגות שבעים תרבויות. משה רצה לומר לעם ישראל שלתורה יש מה להגיד לכל תרבות ותרבות. במהלך ההיסטוריה קמו תרבויות שונות. כל אחת מהן התווכחה עם היהדות בנקודה אחרת, ותשובת היהדות לכל אחת הייתה שונה. המסר של משה הוא שלתורה יש תשובה לכל אומה ולכל תרבות.

 

תרבות המערב, למשל, טענה כי אין כל סמכות או גורם המחייבים את היחיד וכי כל אדם רשאי לעשות כרצונו; לשיטתה, הדבר היחיד שיש לשמור עליו הוא זכויות היחיד. כנגד זאת טוענת היהדות שיש גורם בעל סמכות הדורש מן האדם דרישות שונות. עם הקומוניזם היה הוויכוח הפוך: הקומוניזם מודה בכך שיש סמכות ובכך שאין היחיד רשאי לעשות כרצונו, ומחלוקתו עם היהדות היא בשאלה מיהו בעל הסמכות. מדי כמה דורות קמה בעולם תרבות חדשה, והיהדות צריכה למצוא בתוכה את התשובה לאותה תרבות.

 

על הפסוק "בינו שנות דר ודר" (דברים ל"ב, ז) נהג בעל חידושי הרי"ם לומר שכל דור צריך להתאים את התורה לתקופה שלו - להוציא ממנה את היסודות החשובים והנחוצים להתמודדויות השונות של אותו דור - וכי זהו תפקידו של הצדיק שבכל דור. בתורה יש כל שצריך עבור כל התמודדות שהיא - צריך רק לדעת להוציא זאת ממנה.

 

הנביא ישעיהו אומר: "כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו ה' צב-אות, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין א-להים... אל תפחדו ואל תרהו, הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי, היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי" (ישעיהו מ"ד, ו-ח). הקב"ה מודיע לעם ישראל שאין א-לוה מבלעדיו, ומרגיעם ומלמדם שלא לפחוד מן הגויים שיבואו להתנצח עמם. דברי ישעיהו מכוונים לעובדי עבודה זרה - בהמשך דבריו הוא מתאר בלעג את העבודה הזרה ואת עובדיה. אולם רס"ג בהקדמתו ל"אמונות ודעות" (עמ' כה במהדורת הגר"י קאפח זצ"ל) מצטט פסוקים אלו על מנת להרגיע את בני דורו מפחד הפילוסופים ומפחדם של שאר הגויים המכחישים את היהדות. בכל דור יש עבודה זרה אחרת, בדור אחד אלו פסלים ובאחר - פילוסופיה. לתורה יש תשובה לכל עבודה זרה שהיא, וזו בדיוק הבשורה של הנביא.

 

גם הרמב"ם כותב באיגרת תימן כי במשך הדורות ינסו לנצח את היהודים בשני אופנים: יהיו שינסו לעשות זאת בכוח הזרוע והחרב, ויהיו שינסו לעשות זאת על ידי ויכוח ומלחמת דתות. הרמב"ם כותב שאף לא אחת משתי קבוצות אלו תצלח, והוא מביא את הפסוק בישעיהו: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" (ישעיהו נ"ד, יז).

 

ספר דברים פותח בהקדמה ארוכה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב". רש"י מסביר שמוזכרים כאן ברמז חטאים שונים, אך פשט הכתוב הוא כדברי רשב"ם - התורה רצתה לציין את המקום המדויק שבו עמד משה: בין מקום פלוני לבין מקום פלוני, מול מקום מסוים וכו'. אחר כך מגיע תור ושל תיאור הזמן המדויק: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה..." - השנה, החודש והיום המדויקים. ואחר כך תיאור התקופה המדויקת: "אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי". לשם מה מציין הכתוב את המקום, הזמן והתקופה המדויקים? מאי נפקא מינה אם משה דיבר בא' בשבט או בא' באדר? התורה רצתה לומר שדברי משה לא היו מנותקים מן המקום שבו נאמרו ולא מהזמן ומהתקופה שבהם נאמרו. כבר הזכרנו שלתורה יש מסרים לכל דור ודור ושיש להתאים אותה לכל דור - כאן מדגישה התורה שמשה התאים את דבריו אל המקום ואל התקופה שבהם נאמרו.

 

בהקשר זה יש להסביר אף דבר אגדה אחד מענייני דיומא: הגמרא (גטין נו ע"א) אומרת כי "עינוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" - ללא ספק ביטויים חריפים ביותר. קיצור הסיפור המובא שם בגמרא כך הוא: לאחר המעשה של קמצא ובר קמצא הלך בר קמצא - שנעלב קשות מן הפגיעה בו - אל הקיסר וטען באוזניו כי היהודים מרדו בו. כסימן וראיה לכך הציע בר קמצא לקיסר שישלח קרבן לבית המקדש, ואז יראה כי היהודים יסרבו להקריבו. בדרכו כשליח הקיסר המביא את הקרבן הטיל בר קמצא מום קל בעינו של הקרבן ופסל אותו מהקרבה. החכמים ניצבו עתה בפני שתי בררות: להקריב את הקרבן למרות מומו או להרוג את בר קמצא על מנת שלא יוכל לשוב אל הקיסר. אולם אותו רבי זכריה בן אבקולס סירב לבחור באחת מן האפשרויות, שהרי לכל אחת מהן חיסרון ידוע: יקריבו את הקרבן - יאמרו אנשים כי בעלי מומין קרבים; לא יקריבוהו - יאמרו כי המטיל מום בקודשים דינו מוות. על מעשה זה דורשת הגמרא את הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כ"ח, יד), ומסביר רש"י שם: "מפחד - דואג לראות הנולד, שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". רבי זכריה התעלם מהנסיבות וממה שעלול היה להיגרם בעקבות מעשיו, ובכך הביא חורבן כבד על עם ישראל. כאשר אדם עוסק בתורה או מקפיד על מצוותיה, אסור לו להיות מנותק מן המקום ומן הזמן. עליו להביט סביב ולחשוב היטב כיצד להתאים את תורתו אל הנסיבות הסביבתיות.

 

(השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת דברים תשנ"ו, וסוכמה על ידי מתן גלידאי.)

 

***********************************

כל הזכויות שמורות   2000   ישיבת הר עציון