!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

שיחות ראשי הישיבה

*****************

 

שבת פרשת ויקהל - פקודי

הרב יהודה עמיטל שליט"א

 

אנשי רוח ואנשי מעשה

 

 

  הפסוק השני בפרשת פקודי (ל"ח, כב) מציין שבצלאל בנה את המשכן "כאשר צוה ה' את משה".   רש"י מסביר (ד"ה בצלאל, על פי הגמרא ברכות נה ע"א) שהסדר שעל פיו בנה בצלאל את המשכן היה שונה מהסדר שנאמר לו על ידי משה, אך סדר זה הוא הסדר שבו נצטווה משה מפי הקב"ה.   כשהקב"ה אמר למשה להפקיד את בצלאל על בניית המשכן (ל"א, א-יא), הוא אמר למשה שיש לבנות קודם את המשכן ואת האוהל.   הציווי על   בניין כלי המשכן בא רק לאחר הציווי על בניין האוהל.   אולם כשמשה הודיע לבני ישראל על מינויו של בצלאל כאחראי על בניין המשכן (ל"ה, ל-לה), הוא ציין תחילה את יכולתו להשתמש במתכות כדי ליצור כלים (זהב, כסף ועצים), ורק אחר כך ציין את כשרונו לנצל את החומרים לבניין השלד של המשכן.

 

  רש"י מספר על דיאלוג בין בצלאל למשה המסביר מדוע שינה בצלאל מהסדר שנאמר לו על ידי משה: "... כי משה ציווה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן.   אמר לו בצלאל: מנהג העולם לעשות תחילה בית, ואחר כך משיב כלים בתוכו.   אמר לו משה: בצל א-ל היית, כי בוודאי כך ציווה לי הקב"ה".

 

  מדוע מבינים משה ובצלאל את סדר בניית המשכן באופן שונה? ראייתו של משה היא ראייה של "איש רוח"   - הוא מארגן את חלקי המשכן השונים לפי דרגת חשיבותם.   ומכיוון שהכלים הם בעלי חשיבות מרכזית לעבודת המשכן, שהמשכן והאוהל משמשים להם רק ככיסוי, משה מזכיר קודם את הכלים.   בצלאל, לעומתו, מסתכל על הדברים מנקודת מבט של "איש מעשה", מנקודת מבט של ארכיטקט.   ארכיטקט אינו מסתכל על סדר החשיבות בבניין, אלא   על הסדר ההגיוני של תכנית הבנייה.

 

  כ"איש רוח" מייצג משה את אלו שסדרי העדיפות הרוחניים שלהם מסודרים ומוגדרים.   משה מבין אילו פעולות הנן בעלות חשיבות מרכזית ואילו בעלות חשיבות משנית.   משה מתמקד במרכיבים שנראים לו חשובים יותר, ומתייחס בהתאם למרכיבים בעלי החשיבות הפחותה.   בצלאל, לעומתו, "איש מעשה", מכיר את הפרטים הטכניים, ויש ביכולתו לעמוד במשימה שניתנה לו.   קיומו את הציווי שניתן מפי הקב"ה נעשה "לפי הספר", למרות שייתכן שקיום כזה חסר   הבנה מעמיקה של המצוות.

 

  יש בימינו אנשים רבים שהולכים בדרכו של בצלאל.   הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות, עד הפרט האחרון.   אך אנשים ההולכים בדרכו של משה קשה יותר למצוא - אנשים שיש להם היכולת להסתכל בפרספקטיבה הנכונה על מעשיהם, ולהבין אילו מביניהם חשובים יותר.   בעיה זו רלוונטית במיוחד לאנשים שדתם מבוססת בעיקר על ספרים, ולא על חיים במחיצתם של יהודים שומרי מצוות אחרים. במקום שבו גדלתי בילדותי לא היו גדולי תורה, ולמרות זאת תמיד היה ברור לכול אילו פעולות הן בעלות חשיבות מרובה ואילו פעולות מצויות יותר בפריפריה.   לאנשים היה סדר עדיפויות מוצק.

 

  לפעמים אנשים שלומדים שולחן ערוך או ספרי הלכה אחרים לומדים הלכות כמו הלכות שבת (אורח חיים סי' רמ"ב-תט"ז) או הלכות קריאת שמע (אורח חיים סי' נ"ח-פ"ח) שהן הלכות חשובות מאוד, ובה בשעה הם גם לומדים באיזה סדר על האדם לנעול את נעליו בבוקר. מנהג זה הוא בעל חשיבות פחותה ביחס לעניינים הקודמים שהזכרנו, אך אדם יכול לקבל את הרושם (ויש אנשים שאכן חושבים כך) שאלו הלכות בעלות אותה רמה של חשיבות.   אנשים חושבים שכל מה שנכנס תחת השם "הלכה" הוא שווה ערך לשאר הדברים הכלולים בקטגוריה זו.   הם אינם מבחינים בין דיני תורה לבין דינים מדרבנן ומנהגים, והם אינם מסוגלים להבדיל בין ערכים יסודיים לבין ערכים שאינם כאלה.   כתוצאה מתפיסה כזו יכול אדם לייחס חשיבות גדולה למעשים שבעצם אינם כל כך חשובים, ולאבד את ההסתכלות הנכונה על דברים.   זהו פגם מסוכן מאוד.

 

  לצד קביעת חשיבות יחסית של הלכות שונות, על האדם לנסות להכניס אלמנט רוחני להלכות החשובות יותר.   עליו לבחור במצווה בעלת חשיבות יתרה, ולנהוג בה בדקדוק יתר.   ייתכן שמהלך כזה יתבטא בהגדלת זמן הלימוד, או בכל מעשה מקביל המעיד על הנאתו של האדם מן המצווה ועל אהבתו לה.   לפעמים יכול דבר זה להיעשות באמצעות השקעת מאמצים רבים במצווה על מנת לקיימה במצבים קשים.   מאמץ כזה משמעותי אפילו אם קיום המצווה לא התבצע כפי שהיה מתבצע במצב נורמלי.   לדוגמה, כשהייתי כלוא במחנה עבודה בזמן השואה נהגתי לשים בכיס בבוקר יום שישי את החולצה הנקייה ביותר שהייתה לי (למרות שהיא הייתה רחוקה מלהיות נקייה), וכשעה לפני שבת הייתי לובש אותה.   למרות שלא היה זה הלבוש הרגיל שלי בשבת, היה לי חשוב מאוד ללבוש את החולצה ההיא.   לפעולה זו הייתה, מבחינתי, משמעות רבה יותר ממשמעות הלבוש שהייתי רגיל ללבוש בשבת בדרך כלל.   פעולה זו הייתה חשובה כל כך בעיניי, משום שכל הרגשות שלי מוקדו באותה פעולה - הפעולה היחידה שאותה יכולתי לעשות.   מכיוון שהייתי מוכרח לעבוד בשבת, ביטא דבר זה את כל מה שיכולתי לעשות לכבוד שבת.

 

  על האדם לשאוף להתעלות כזו גם כאשר יש ביכולתו לקיים את כל חלקי המצווה (ולא רק חלק אחד מהמצווה, שבו הוא ממקד את כל התלהבותו).   והיה והוא חש ביופייה של המצווה, עליו להשתמש בתחושה זו על מנת להפיח מן ההתלהבות הזו גם בחייו היומיומיים.   נקווה כי באמצעות קביעת סדר עדיפויות רוחני, ובאמצעות הפחת רוח בחלק מהמצוות הללו, נוכל ללכת בדרכו של משה - איש הרוח.

 

(סעודה שלישית, שבת   פרשת פקודי תשנ"ז)

 

 

***********************************

כל הזכויות שמורות 2000 ישיבת הר עציון