סמכויות השלטון וחובת הציות - גבולות ומגבלות / הרב יהודה שביב

חלק שלישי

 

ח. למי משפט המלוכה

 

  הסמכות הכמעט מוחלטת נתונה, כאמור ברמב"ם, למלך ישראל. האם רק לו היא נתונה? וכשאין משטר מלוכני האם נאצלות סמכויות אלו לגוף אחר? ומיהו?

 

  כבר דיברו בזה נכבדות, ולא נבוא בזה אלא להעיר הערות אחדות. הר"ן בדרשותיו בדרוש הי"א מבחין בין שתי סמכויות שלטון בישראל. סמכות חברתית שעם ישראל זקוק לה כמו כל עם אחר, וסמכות תורנית שהיא ייחודית לישראל.

 

"נמצא שמינוי מלך שווה בישראל וביתר האומות שצריכים סידור מדיני (=חברתי,   ענייני המדינה), ומינוי שופטים מיוחד וצריך יותר בישראל...". והוא מוסיף:

 

"כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכוחות, כוח השיפוט וכוח המלך, שהרי מצינו בפרק נגמר הדין (סנהדרין מט' ע"א), "אמר לו עמשא:   אכין ורקין דרוש... יכול אף לדברי תורה. תלמוד לומר: רק חזק ואמץ" - הנה שנתנו בכאן ליהושע כוח מלכות אף על פי שלא היה מלך".

 

  הנה ניתנה סמכות המלך למי שבאופן פורמלי אינו מלך30. ובעצם סברה היא זו וממקום שבאנו, שאם הסמכות נתונה היא מלמטה על ידי העם, הרי היא ביד העם ליתן לכל מי שהוא מוסר בידו את השליטה.[31]

 

  וכבר הורה זקן, מרן הראי"ה קוק כי:

 

"בזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן[32] מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים[33] אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל, דין מלך יש לו לענין כמה משפטי המלוכה וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל... דלענין משפט המלוכה שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים."[34]

 

  והרב שירש את כסאו ברבנות הראשית הרי"א הרצוג סובר שלממשלה נבחרת

בישראל יש כח של מלכות:

 

"הדעת נותנת שהוא הדין לממשלת ישראל שיש לה כח של מלך."[35]

 

"וכן יש לנו לומר שהעם כולו, ועיקר עם ישראל הם היושבים בא"י כנ"ל, יש לו הסמכות של המלך בנוגע לענייני האומה, וכיון שהרוב הגדול והמכריע מכריז על מלחמה זו הרי זה כמו המלך ויש בידו לכוף... סברא היא   שעכ"פ לא יגרע כחם של הממנים כולם יחד מכח מה שנתמנהעל ידם."[36]

 

  ורבים הם רבותינו האחרונים שהלכו בכוון זה.[37] אכן שאלה היא אם הסמכות הניתנת לשלטונות העם היא גם ליציאה למלחמת רשות. הראי"ה קוק התחבט בדבר לעומת וודאותו של הרב הרצוג כי אף זו מסמכות הציבור.[38]

 

 

ט. טיב השלטון והשולטים

 

  שאלות כבדות ועקרוניות נוספות הם שאלת טיבו של השלטון וטיבם של אנשי השלטון.

  כבר אמרנו: הסמכות נתונה לאומה. ברי שאי אפשר שכל בני האומה יסכימו לדבר אחד, ולעניין זה מסתבר שרובם ככולם. אבל רוב זה צריך להיות כנראה רוב ניכר. הרב הרצוג התבטא: "הרוב הגדול והמכריע". לעניין כבד כמו יציאה למלחמה, מסתבר שכן הדבר בכל ענין שיש בו סכנתנפשות לרבים. אבל שלטון שאינו נשען על רוב[39], וכשיש לו רוב הרי בחלקו הוא בקולותיהם של אינם יהודים, כבר אין בידו סמכות הניתנת מתוקף הסכמת האומה.

 

  אשר לטיבם של אנשי השלטון הרי כבר קבע הרמב"ם:

 

"וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה - אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל."   (הלכות מלכים פ"א, ה"ז)

 

  ולהלן הוא אומר:

 

"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה... הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו." (שם, ח)

 

  אכן יש להבחין בין הלכה שהיא לכתחילה, והיא פשוטה: אין למנות מי שאין בו יראת שמים, לבין מצב נתון של דיעבד, אם כבר שולטים כאלו - ובתולדות ישראל מצינו כאלו רבים, למן מלכי ישראל הרשעים בזמן בית ראשון, דרך מלכים חשמונאים, ועד למנהיגים בדורות האחרונים - שאם לא נותיר מורא של שלטון כי אז תשתולל אנרכיה במידה שיש בה גם סכנת נפשות,וביותר כשהעם קיבל עליו את שלטונם.[40]

 

  אבל אפשר שתהיה השלכה לדינא גם בדיעבד, והיא לגבי האיסור לקלל את השולט. הוא שאמור בתורה "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כ"ב, כז) והסביר בעל ספר החינוך את עניינו של האיסור ומגמתו (הדברים נכבדים הם לגבי חשיבותו של כל שלטון מרכזי אף שעשוי הוא לעיתים לשגות ולהרע):

 

"משרשי המצוה לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו לאחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצוותו ולקיים גזרותיו. מפני שדעות בני אדם חלוקים זה מזה ולא יסכימו כולם לדעה אחת מעולם לעשות דבר מכל הדברים ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאפיסה במועילות, ועל כן צריכים לקבל דעה אחת מהם אם טוב אם רע למען יצליחו ויעסקו בעסקו של עולם. פעם ימצאבעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור,ומאחר שהממונה לראש סיבה אל התועלת שאמרנו... ראוי וגם שלא לקללו"   (מצוה ע"א).

 

  אבל חז"ל דייקו מן הכתוב שלא בכל נשיא הדברים אמורים אלא בנשיא בעמך היינו ב"עושה מעשה עמך" (מכילתא יבמות כב:). ונראה לו לבעל ה"מנחת חינוך" פשוט "דלאו זה דנשיא הוא דווקא אם נתמנה וכשר מהתורה למינוי הזה...לדינא נראה לעניות דעתי,אם אינו מושל על פי התורה אינו עובר בלאו הזה"[41].

 

 

י. עת מלחמה לעומת עת שלום

 

  הרב הנצי"ב ב'העמק שאלה' לשאילתות, שאילתא קמ"ב אות ט', דן בדברי הרמב"ן בענין החרם הנ"ל, מקשה עליו ועל ראיותיו ומסכם:

 

"ובמחילה מעוצם גדולת הרמב"ן ז"ל, נראה שאין בי"ד הגדול היו יכולים על כל ישראל יותר מבי"ד של עירם".

 

  ר"ל: כדרך שבי"ד מקומי אינו יכול להטיל חרם שעונשו מוות, כן גם בי"ד הגדול.

 

  מעתה על מה הומת עכן ובשל מה ביקש שאול להמית את יהונתן שאכל מיערת הדבש ביום שהוכרז ליום צום? מסביר הנצי"ב שזה נעוץ בהיות ישראל נתונים במלחמה והמעילה בחרם גרמה, שישוב ה' ממחנה ישראל ויתגברו האויבים, ואז יש להציל נפשם בנפש העובר על החרם מדין רודף:

 

"וכל זה הוא מדין רודף בסוטה פרק משוח מלחמה 'וכל המבקש לחזור היה הרשות בידו לקפח את שוקיו'".

 

כלומר מדין המשנה המאפשרת לגדוע את שוקיו של חייל המבקש לנוס מן המערכה שכן תחילת נפילה ניסה, ומנוסתו של האחד יכולה להביא לנפילה במערכה של ישראל כולם:

 

"וכל הנוגע לסדרי מלחמה, בכלל פקוח נפש הוא, מי יודע מה ילד יום."

 

ומכאן גם למיתתו של הממרא על דברי יהושע המצביא:

 

"אלא כל זה היה שייך לדבר המלחמה, כאשר הוא היה המצביא את הכל למלחמה, ומנהיג מלחמה בשעתו דומה למלך תמיד. ואילו היה מי ממרה פיו כאשר ישלחנו ירף לבב יהושע, ואין לך כושל לכלל ישראל במלחמתם עם הכנענים יותר מזה, ונמצא הוא רודף וחייב מיתה."

 

ועוד הוא מפליג בענין זה, להסביר בכך גם את הצדקת מלחמות שבטי ישראל בבנימין בעניין פילגש בגבעה:

 

"דזה ברור דתקנת כל ישראל בין עכו"ם במלחמותיהם היה כאשר היה אגודתם על הארץ כיסוד חזק לעזור זה את זה,   וכיוון שחלק של שבט להם של שבט אחד לצאת מן הכלל, היה קרוב הרבה שיחזיקו ידי עכו"ם, ויפתחו שערי ארץ ישראל,   ואין לך סכנה נפשית גדולה מזו...וכיוון שמרדו בנימין בהסכמת כלל ישראל, נדונו בכלל רודפים..."

 

  נמצא לדעת הנצי"ב אין חובת הציות המלא ואפשרות הענשה עד מוות בעוון מרידה, אלא בעת מלחמה כשדרושה אחדות הלוחמים במערכה.

 

  לפי זה יש בהחלט מקום להבחין בין מורא מלכות וחובת ציות בקרב אזרחים,   לבין זו הנתבעת לגבי אנשי ביטחון. (אכן אף במדינות מתוקנות קיימת הבחנה חדה בין המגזר האזרחי למיגזר הצבאי, שאף שבדמוקרטיות נתרופפה מאוד ההקפדה לגבי מורא מלכות, עדיין היא תקפה ברמה הצבאית).

 

  ואכתי וממקום שבאנו, כל זה כשאין הפקודה באה לבטל מצוה[42] או להפר מצוה מן המצוות. וביותר כשההוראות עצמן מחלישות את אחיזתו של העם בארץ ישראל "ויפתחו שערי ארץ ישראל ואין לך סכנת נפשות גדולה מזו" (לשון הנצי"ב)[43].

 

  אכן יש לשקול היטב היטב מה מחליש יותר את האחיזה בא"י והקיום היהודי

בארץ, הישמעות להוראות הנטישה או הסירוב שעשוי להוליך לפילוג ולהחלשה.

 

 

יא. 'אי - ציותו' של משה רבינו

 

  אי ציות להוראה מלכותית מצינו גם לגבי הסמכות המלכותית היותר עליונה,   סמכותו של מלך מלכי המלכים. הקב"ה ציוה על משה לפתוח במלחמה כנגד סיחון "קומו סעו ועברו את נחל ארנון, ראה נתתי בידך את סיחון...ואת ארצו, החל רש והתגר בם מלחמה" (דברים ב', כד).

 

  ומשה אינו עושה כאשר צווה אלא - "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון..דברי שלום לאמר..." (שם, כו).

 

  וכבר העמידו חז"ל על כך:

 

"כשאמר לו הקב"ה: עשה מלחמה עם סיחון, אפילו הוא אינו מבקש לעשות עמך, את התגר בו מלחמה..ומשה לא עשה כן..."   (במדב"ר, סוף חוקת).

 

  ביקש למלא אחר הצו הפנימי שבתוכו הקורא לשלום[44]. וסופו שהסכים הקב"ה

על ידו - "אמר לו הקב"ה: חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך" (שם).

 

 

הערות

30. לגבי מעמדו של יהושע כבר דנו רבים, וראה גם במשפט כהן עמ' של"ז, ואכמ"ל.

31. וכזאת משמיע הקרן אורה בדבריו להוריות י"א: "אלא נראה זה דבר תלוי בעם וכל שקיבלו אותו עליהם למלך מחויבים לסור אל משמעתו".

32. "גם כן", שכן יש במשפט המלוכה דברים שהם בגדר זכויותיו האישיות, וכבוד האישי של המלך.

33. נראה שכוונת המלה "חוזרים" במשמע של מקור, במקורן הזכויות נתונות לאומה והיא מוסרת למלך, וכשאין מלך חוזרות הזכויות לאומה.

34. משפט כהן, עמ' של"ז.

35. בתוך "תחוקה לישראל על פי התורה" (ירושלים תשמ"ט), כרך א' עמ' 152.

36. שם עמ' 129 במאמר המדבר "על הקמת המדינה קודם ביאת המשיח".

37. הזכרתים במאמרי "למי משפט המלוכה", בקובץ "ברורים בהלכות הראי"ה" עמוד 147-154, וראה שם גם במאמרו של ר"נ גוטל.

38. במאמר הנזכר בהארה הקודמת הארכתי בזה, והוכחתי מלשון המאירי ככיוון המסתייג, עיין שם עמ' 153.

39. הרדב"ז בפ"ג ה"ח כתב לגבי חובת הציות :"והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל, אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה אין ישראל חייבים לשמוע בקולו", ומה יאמר לגבי ממשלות מיעוט? מלוכה בחוזקה ממש אין כאן אבל גם הסכמת כל ישראל או רובם אין כאן.

40. וראה בענין זה מאמרו של הרב רבינוביץ תאומים בקובץ הקהל (עמ' צ"ב), ודברי הרב ולנר ב"התורה והמדינה" כרך ג', והערת הרב ישראלי שם עמ' נ' ודברי הר"ע יוסף בספרו יחוה דעת חלק ה' סימן ס"ג.

41. הרמב"ם אמנם השמיט תנאי זה של עושה מעשה עמך ותמה על כך הרדב"ז:"ולא הזהירה התורה אלא על הכשרים שנאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, ותמהתי למה השמיט רבנו זה מכאן" (הלכות סנהדרין, כ"ו, ב).

42. ודבר זה אף עולה מהמקור לגבי עמשא, הלז נשלח על ידי דוד להזעיק את אנשי יהודה נוכח המרידה המחודשת של אנשי ישראל בהנהגתו של שבע בן בכרי. הוא משתהה בביצוע הגיוס כדי שלא לבטל את אנשי יהודה מלימודם (סנהדרין מ"ט.) והרי שעת חירום היתה זאת ומלחמת אזרחים בשער, ואף על פי כן! ואולי יש הבדל בין מלחמה כנגד אויבים מבחוץ לבין מלחמה פנימית, שכלפיה יש כעין מורת רוח מסוימת הבאה לידי ביטוי בהלכה זו שאין לבטל העם מתורתם. שהרי במלחמת חובה הכל יוצאים כאמור במשנה סוטה סוף פרק ח' (ראה במאמרי "העוסק במצווה פטור מן המצווה" תחומין א', בפרק האחרון בו).

43. וראה בחת"ס הנ"ל, לקראת סוף תשובתו, מחדש כי בעת מלחמה יש מקום למערכת עונשים שונה מן הדין הרגיל וניתן לענוש את המתרשל אף בעונש מיתה "והוא מתכסיסי המלחמה" עיין שם.

44. וראה ברש"י בדברים שם, שלמד משה רבנו מהנהגותיו של הקב"ה בעת שעשה דין במצרים ובעת מתן תורה, שיש לפתוח בשלום. נמצא מעדיף הוא את ההנחיה הכללית על פני זו המפורטת עתה.

 

 

מאמר זה הופיע בדף קשר שבת פרשת נשא, י"א סיון התשנ"ד, גליון מס' 443.