סמכויות השלטון וחובת הציות - גבולות ומגבלות / הרב יהודה שביב

חלק שני

 

ד. צו המנוגד לתורה - אינו חוקי

 

  לפי העולה מן הגמרא בסנהדרין, מתחוור כי לא זו בלבד שישנם צוים לא חוקיים, אלא שהסכמת העם אז בימי יהושע, למלא אחר דבריו של יהושע ללא עוררין, הינה הסכמה מסוייגת. הסייג כבר הוא רמוז בדברי העם: "ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך, רק יהיה ה' אלוקיך עמך כאשר היה עם משה. כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת.רק חזק ואמץ". (יהושע א', יז-יח).

 

  כבר להתחייבות הראשונה "כן נשמע אליך", מתלווה כמין התנייה "רק יהיה ה'... עמך", והרי זה כמו: ובלבד שיהיה ה' עמך.וכשם שה'רק' הראשון הוא כמין התנייה, כן השני 'רק חזק ואמץ'. וכך למדה הגמרא בסנהדרין (מט.):   "כל אשר ימרה את פיך...יומת. יכול אפילו לדברי תורה, תלמוד לומר: 'רק חזק ואמץ'."

 

  ופירש רש"י: "רקין- מיעוטין, שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו".

 

  אכן יודעים אנו ש'רק' היא מלה הבאה למעט, אבל מהיכן לנו שבאה למעט דברי תורה. אפשר כי סברה היא, אבל רבינו חננאל בפירושו הבהיר כתב: "וכתב קרא אחרינא[17] - 'רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה אשר צווה משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל'... (יהושע א',ז)". כלומר 'רק חזק ואמץ' של בני ישראל מתייחס ל'רק חזק ואמץ' של ה', והם כאומריםלו: נאמנותינו כלפיך היא לכל אשר תצווה, פרט למה שנתחייבת אתה, מתוך נאמנותך לקב"ה, לשמור ולעשות ככל התורה.

 

  זה נותן גם כאן פשר לעניין. כיון שכבר נתחייב יהושע לנאמנות לתורה ולמצוות, הרי מנוע הוא מליתן פקודות לעבור על דברי תורה, ואם יתן כאלו, אין להן כל תוקף, ואין בסירוב להשמע להן כל יסוד של מרידה.

 

  והרי זה מעין מה שמצינו חובות נאמנות בתחום אחר. הנה מצווה אדם בכיבוד ובמורא אב ואם, אבל אם ציוו הם עליו לעבור על דברי תורה, אסור לו להשמע להם, שאף הם חייבים במוראו ובכבודו של מקום, ונמצאת הוראתם בלתי חוקית[18].

 

  ובאמת מצינו במדרש השוואה בין ציות למלך לכיבוד אב ואם: "'אני פי מלך שמר ועל דברת שבועת אלוהים'. אם יאמר לך המלך שיהא מורא עליך ותשמור גזרתו, שמור גזירת פיו. וכן הוא אומר 'שום תשים עליך מלך' שיהא מוראו עליך.   ואומר 'כל אשר ימרה את פיך לכל אשר תצוונו יומת'[19] שיאמר לך המלך שתהא אימתו עליך. יכול אפילו יאמר לך   עבור על דבריהמקום ? תלמוד לומר: 'ועל דברת שבועת אלוהים'. בא הכתוב להודיעך שדברת שבועת אלוהים יהיה עליון על ציווי בשר ודם, שתבטל רצון בשר ודם מפני רצון אלוהים...ודכוותיה 'איש אמו ואביו תיראו', יכול אפילו אמר לו אביו: שחוט לי ובשל לי בשבת ישמע לו? תלמוד לומר: 'ואת שבתותי תשמורו' כולכם חייבים בכבודי."   (במדבר רבה י"ד,ו)

 

ה. מערכת עדיפויות

 

  אכן ה'חכם צבי' בתשובותיו השווה שני אלו: גזירת מלך וכיבוד אב ואם, והסביר את 'קולתם', שאינם עומדים אפילו בפני מצווה קלה, אפילו בפני מצווה דרבנן "שכל מצווה שביד האדם היא (כלומר שהוא המצווה, ומשציוה, קבעה תורה שיש מצוה לקיים דברו), כגון מצות מלך ומצות כיבוד אב ואם, אפילו מצוה קלה של דבריהם אינה נדחית מפניה" (שאלה ל"ח).[20]

 

  לעומתו מעלה הגר"א, כי מורא מלכות חמור ממורא אב ואם. שהוא מסביר שההלכה הקובעת שאם "אמר לו אביו שיעבור על דת, הן מצות עשה הן מצות לא תעשה ואפילו מצוה של דבריהם לא ישמע לו"(שו"ע יו"ד סימן ר"מ סעיף טו),   נסמכת על מדרש 'במדבר רבה' הנ"ל שהשווה מורא אב למורא מלך."וכל שכן הוא דהא מלך חמור מאביו ואמו, כמו שכתוב בפרק קמא דקידושין(שם):'העובר על מצות מלך חייב מיתה ובאביו עשה לבד'" (ביאור הגר"א שם סקכ"ו).

 

  ברם התבוננות בהלכות העדפה במצוות, תגלה לכאורה תמונה הפוכה. קים לן ד"העוסק במצווה פטור מן המצווה"[21] ולגבי זה כל המצוות שוות, פרט ל...מצות תלמוד תורה שהיא נדחית מפני כל מצוה אחרת הנקרית בדרכו של הלומד, ואי אפשר לה להתקיים על ידי אחר[22].

 

  אכן ישנה עוד מצוה הנדחית מפני מצוה אחרת, והיא מצות כבוד אב ואם לעיל, ואף לגביה מצאנו הבחנה אם יכולה המצווה ה'מתנגשת' להתקיים על ידי אחר: "אמר לו אביו: השקני מים, ויש בידו לעשות מצוה, אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים - תעשה על ידי אחרים ויתעסק בכבוד אביו, שאין מבטלין מצוה מפני מצוה; ואם אין שם אחרים לעשותה   - יתעסק במצוהויניח כבוד אביו, שאביו ואמו חייבים בדבר מצוה"   (רמב"ם הלכות ממרים פ"ו הי"ג).

 

  מצוות אלו - כיבוד אב ואם ותלמוד תורה - ניראות אפוא כשקולות, וכשהן'מתנגשות' איזו תכריע? לכך מסכם שם הרמב"ם את ההלכה: "ותלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם"[23]

 

  אבל לגבי ההשמעות לצו המלך, לא מצינו שום חילוק בין מצוה היכולה להתקיים על ידי אחר או אינה יכולה להתקיים. תמיד נדחית מצות המלכות מפני כל מצוה שהיא[24]. הרי לנו אם כן סדר עדיפויות לעניין התנגשות בין מצוות:   1.מצוה שאינה יכולה להתקיים על ידי אחר. 2.מצות תלמוד תורה. 3.מצות מורא וכיבוד אב ואם. 4.מורא מלכות.

 

  ואמנם מצות כיבוד אב ואם אינה אלא בעשה ואילו במורא מלכות יש עונש, אבל אין זה חיוב מיתה כחייבי מיתות שבשאר לאווין, אלא כפי שהדגיש הרמב"ם כמה פעמים - "יש למלך רשות להרגו"[25]. שכן חיוב זה לא מצד התורה הוא בא, אלא מתוקף קבלת והסכמת העם וכפי שנתבאר לעיל.

 

ו. קיום מצוה קודם גם לצו לגיטימי של המלך

 

  הרמב"ם כשהוא מעתיק את העולה מסוגיית הגמרא להלכה, אינו נזקק כלל למקור המובא שם בסנהדרין - דרשת 'אכין ורקין' -   אלא מעלה סברה משלו, שאף שהיא מוכרת מתחום אחר בהלכה, והרמב"ם יישם אותה כאן לענייננו תוך שינוי מעניין בניסוח. וכך הוא אומר: "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה[26], הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד- דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה אין שומעין לו." (הלכות מלכים פרק ג' הלכה ט)

 

  ההנמקה "דברי הרב ודברי העבד...", מזכירה את ההנמקה המובאת בגמרא לגבי שליחות לדבר עבירה. מה טעם אין שליח לדבר עבירה כי "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ?" (קידושין מב:). ובשתיים שינה כאן הרמב"ם: א.העמיד דברי עבד מול הרב ולא דברי התלמיד, ב.לא דיבר על עניין השמיעה, דברי מי שומעין, אלא על כך שדברי הרב קודמין. שכן שלא כבשולחשליח לדבר עבירה, אין מדובר כאן שהמלך מצווה לעבור עבירה, שאז פשיטא שאין שומעין לו, כדברי הרמב"ם בסיפא של דבריו (ומודגש שאין שומעין כלשון האמור בדבר עבירה 'דברי מי שומעין'), אלא בצו נייטרלי מבחינה הלכתית. ובכל זאת אם עוסק אדם במצוה,   אפשר (ומסתבר שאף ראוי) לו לבטל צו המלך אותה שעה, שכן דברי המלך קודמין לדבר העבד. צריך הואלשמוע גם לגזירת המלך אבל להקדים דברי הרב.

 

  ואפשר שהתואר עבד כאן ביחס למלך, יש בו גם כן משמע חיובי לגבי גזירת המלך. שכן לא הרי התלמיד כהרי העבד, תלמיד הוא ישות עצמאית שאף שרוב תורתו מרבו באה לו, הוא משמיע דברים שאפשר להם להיות שונים ואף סותרים לתורת רבו.ולכן עשויה להיות דילמה, דברי הרב לעומת דברי התלמיד - לאיזה מהם לשמוע. לעומת זאת, העבד, הוא כל כולו תחת רבו וידהעבד כיד רבו[27], ואי אפשר לו בכלל להשמיע דברים המנוגדים לדברי הרב. ונמצא אף דברי העבד חיוביים ואפשריים, אלא שיש להקדים דברי הרב. משום כך, כבר אין זה משנה אם מצות המלך יכולה להתקיים על ידי אחר או אינה יכולה להתקיים.

 

ז. למה לי קרא, סברה בסיסית היא

 

  דומה שב'ויתור' על הדרשה המובאת בגמרא ("אכין ורקין") ובהבאת סברה משלו, ביקש הרמב"ם להורות על ענין נכבד העומד ביסודו של דבר.

 

  הגע בעצמך: אלמלא היו בני גד ובני משמיעים בסיום דבריהם "רק חזק ואמץ", כלום היתה גזירת המלך מועלת גם לבטל דברי תורה? וכי אפשר לתת לבני ישראל להחליט כי נאמנותם למלך תהיה מוחלטת יותר   מזו שהם כבר התחייבו לה, לדבר ה'? מסתבר שאף עמשא ואבנר לא נזקקו לדרשה, אלא שהם בקשו פירצה פורמלית בדין הבסיסי של חובת הציות, שיהיה להם כמין כסותמשפטית וחוקית[28].

 

  שהנה מצינו מיילדות עבריות המפירות את צו המלכות במצרים. ולא זו בלבד שאין הן ממיתות את הזכרים הילודים, הן עוד מפירות את הצו באופן אקטיבי ומחיות את הילדים (שמות יא ; סוטה יא:), ואין הן נזקקות לכך לכל דרשה שהיא אלא פשוט ל..יראת שמיים: "ותיראן המילדות את האלוהים"[29].

 

  כללו של דבר: בשאלת הציות יש סדר קדימויות, יש רב ויש עבד ולעולם העבד כפוף למלך. וכן עבדיו של העבד כפופים אף הם בראש ובראשונה למלך. לא המלך הוא הריבון האמיתי,לא העם ולא המדינה אלא - ה'.

 

  אכן אי הישמעות אינה בהכרח מרידה במלכות. אין צריך לומר כשנמנעים מלקיים צו המלך וכשעוסקים במצוה, שכן אין בכך אי השמעות למלך, אלא רק הקדמת צו ה' - אלא אף כשאין שומעין לרב המצווה לבטל מצוה.

 

 

הערות:

17. שם, באותו פרק ביהושע, בפסוק ז'.

18. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" (ויקרא, י"ט,ג) - "תניא יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת? ת"ל 'איש אביו... אני ה'' - כולכם חייבים בכבודי". (יבמות ה':; ב"מ ל"ב.). 19. עולה מכאן, שעצם הדין של מורא מלכות כבר הוא אמור בתורה. מה שנתחדש מספר יהושע הוא העונש, שיכול להגיעעד כדי מיתה.

20. וראה במאמרו של ר"י אריאל (לעיל הערה 2) מה שהעיר על דבריו.

21. סוכה כו.וראה בהרחבה במאמרי בתחומין א', עמ' 358 ואילך.

22. מועד קטן ט':, ובמאמרי שם 368-364.

23. המקור ממגילה ט"ז:, אפשר שעדיפותה של מצות ת"ת תבוא לידי ביטוי בדבר נוסף. בהלכות ת"ת כשדן שם הרמב"ם בהתנגשות בין ת"ת ושאר מצוות, הוא אומר: "אם אפשרלמצוה להיעשות ע"י אחרים - לא יפסיק תלמודו; ואם לאו - יעשה המצוה ויחזור לתלמודו" (הלכות ת"ת פ"ג הל' ד). ואילו לגבי כיבוד אב ואם ניסח כך: "אם אפשר   למצוה שתיעשה ע"י אחרים - תיעשה, ויתעסק בכבוד אביו... ואם אין שם אחרים לעשותה - יתעסק במצוה...". אפשר שלגבי ת"ת המבחן הוא במצוה אם היא יכולה ע"פ אופיה וטיבה להיעשות ע"י אחרים- די בכך כדי שהעוסק בת"ת לא יבטל תלמודו מחמתה, שכן אין היא מוטלת עליו דוקא (מה שאין כן מצות ת"ת, שהרי היא ממש אישית עליו), לעומת זאת, בהתנגשות עם כיבוד או"א, השאלה היא מעשית - אם יש בפועל אדם אחר שיקיימנה נפטר העוסק בכבוד אביו מהמצוה, ואם לאו - גם אם עקרונית יכלה המצוה להיעשות ע"י אחרים - הרי יניח כבוד אביו ויעסוק במצוה.וראה עוד שם מאמרי בתחומין, הערה 14 וראה מאמרו של ר"י אריאל הנ"ל (הערה 2) ושם בעמ' 175 דן ביחס שבין כיבוד אב ואם ובין ת"ת. עי"ש שהביא שאלת המקנה ועוד. ושמא ניתן להבחין בין כשדרישתו של האב מתנגשת עם המצוה (כמו 'בשל לי בשבת'), שאז אין היא תקפה כלל גם לא ביחס לת"ת. לבין כשהבקשה של האב אינה מתנגשת בהכרח עם ת"ת אלא במקרה הזדמנולו שניהם - כיבוד או"א ות"ת - יחד, שאו אז אם א"א שכיבוד או"א יתקיים ע"י אחרים צריך אף לבטל תורה בשביל כך, כדברי הר"ן והמאירי במסכת מו"ק.

24. וראה אצל בלידשטיין (לעיל הערה 2) עמ' 194, הצעת הסבר להפרש שבין כיבוד אב ואם - שהיא מצוה חיובית, לעומת מורא מלך. וניתן עוד לומר כך : מצות כיבוד או"א נתונה היא מלמעלה, לעומת זאת, מוראמלך יסודו בהסכמה שמלמטה - "שום תשים עליך מלך", וכדברינו לעיל. ולכן בשום פנים א"א לה לעמוד לעומת מצות גבוה.

25. "כל המורד במלך ישראל - יש למלך רשות להורגו... חייב מיתה ואם רצה להורגו ייהרג... יש למלך רשות להורגו.

26. המאירי לסנהדרין מ"ט. כתב: "וכל שבאה מצות המלכות לבטל תלמוד תורה של רבים, ולא עשו - אין זה בדין מרד כלל".אם כן לדידו רק ביטול תורה של רבים היא סיבה להימנע ממצות המלכות. אכן הוא מביא מיד בהמשך את דברי הרמב"ם שאף ההתעסקות במצוה קלה, די בה כדי לבטל גזרת המלך.

27. והשווה לענין זה מה שאמר ר' יוחנן בן זכאי על ר' חנינא בן דוסא, שהוא דומה - ביחס לקב"ה - לעבד לפני המלך (ברכות ל"ב:). וראה בתוס' ב"ק (עג: ד"ה כדי), הפרש בין תלמיד שאפשרלו לתת שלום לרבו, לבין עבד "שאימת רבו עליו, ובשום עניין אין ליתן לו שלום".

28. וזוהי לאמיתו של דבר הבקורת כלפי יואב. לא על שלא דרש אכין ורקין (סנהדרין מ"ט.: "אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו שהיו דורשים אכין ורקין והוא לא דרש", וברש"י שם: "שהםדרשו אכין ורקין שלא לקיים מצות המלך... והוא לא דורש - והרג אוריה במצותו של דוד"). שמי שאינו יודע לדרוש אכין ורקין, כבר יש לגנותו כל כך? אלא על שלא הבין את הדבר הבסיסי הזה שעומד בשורש הדרשה - שאי אפשר לקיים צו של מלך כשהוא מתנגד לדברי תורה, שדבקות ללא סייג דתי או מוסרי, במשימות שמטיל המלך, יכולה להביא לתועבות גדולות, שמלך גם אם רשע הוא ומושחת, הריאין בידו לעשות הרבה אם אין מצייתים להורואותיו, ולכך דרושים בלמים של יראת א-להים, והקפדה על מצוות ומוסר טבעי בסיסי.

29. וראה במדרש במד"ר י"ד, משמע שם שמורא מלכות שייך גם במלך נכרי: "אם יאמר לך המלך שיהא מוראו עליך ותשמור גזרתו - שמור גזרת פיו, וכן הוא אומר: 'שום תשים עליך מלך - שיהא מוראו עליך'... ואין אני האמור כאן אלאאימת מלכות כשם שאמר פרעה ליוסף...".

  ברמב"ם מצינו דין מרידה - שעונשו יכול להגיע עד כדי מוות - רק במלך ישראל "כל המורד במלך ישראל - יש למלך רשות להורגו" (הל' מלכים, פ"ג, ח'), אבל שדינו של המלך דין וגזרותיו גזרות, הרי זה אמור בכל מלך כמו שעולה מהלכות גזלה ואבדה פ"ה יא-יח, וראה עוד בחת"ס הנ"ל.  

 

 

 

מאמר זה הופיע בדף קשר שבת פרשת במדבר, ד' סיון התשנ"ד, גיליון מס' 442.