!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

סמכויות השלטון וחובת הציות - גבולות ומגבלות / הרב יהודה שביב*

 

פתח דבר

 

  עניין סמכויות השלטון וחובת הציות הוא לכאורה מן העניינים שנתחדשו עם כינון מדינת ישראל ועיצוב מסגרות החוק והשלטון בה. ואף כי היו בזמנים שונים ובקהלים שונים מוסדות הנהגה קהילתיים, ואף לגביהם נתעוררה לא אחת שאלת הסמכות וחובת הציות (ביותר לגבי עניין המיסים[1]), הרי בהיקף 'מלכותי' הנוגע למדינה כולה לא עלו הדברים מאז החורבן ועדהקמת המדינה.

 

  שאלה זו עלתה במיוחד לאחרונה, עת נתעורר החשש שהשלטונות עלולים חלילה להורות על פנוי יהודים וישובים מחבלי ארץ ישראל.

 

  שאלה דומה נתעוררה עם מסירתו של חבל ימית למצרים וזכתה גם היא לדיון הלכתי[2], אלא שהנסיבות עתה שונות בתכלית, ואף הרקעים והתכליתות שונים, ומן הדין לחזור ולשנות פרק זה.

 

  על פי דרכנו נתהה אחר מקורה התורני של סמכות השלטונות וחיוב הציות, ואחר תקדימים של אי ציות או סירוב שזכה לאישור הלכתי, ואף לא נחשב כמרידה עקרונית בשלטון ובסמכותו. כיוון שהדיון ייערך על פי המקורות הניקרים לנו בדרכנו, הוא לא יתנהל תמיד בדרך ראויה של מוקדם ומאוחר. עוד זאת אדגיש, כי כשאנו מבקשים במקרא הדרכות עקרוניות ומעשיותלחיינו שלנו, חשוב לעשות כן לאורם של מדרשי חכמים והמסורות שבידם.

 

א. סירוב פקודה אצל עבדי שאול

 

  בספר שמואל (א', כב) מסופר, ששאול האשים את אחימלך הכהן ובית אביו על שקשרו יחד עם דוד קשר נגדו, וחרץ שאול את דינם: "מות תמות אחימלך אתה וכל בית אביך" (פסוק טז). והנה פוקד שאול המלך על "הרצים הנצבים עליו: סבו והמיתו כהני ה'", זאת "כי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי בורח הוא ולא גלו את אזני" (יז). וכאן נכונה לו הפתעה - הרצים מסרביםלעשות כן: "ולא אבו עבדי המלך לשלח את ידם לפגוע בכהני ה'". כיצד זה סירבו הרצים והניצבים לפקודתו של המלך? תשובה לכך עולה מן הגמרא בסנהדרין סוף פרק שישי (מט.), שם מוסברים דברי שלמה המלך ביחס לדינו של יואב - "והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו" (מלכים א, ב'); "טובים - שהיו דורשים אכין ורקין והואלא דרש. צדיקים - שהן בפה ולא עשו, והוא באגרת ועשה". ופירש רש"י שם: "שהם דרשו אכין ורקין - שלא לקיים מצוות המלך לעבור על דברי תורה...כשאמר שאול לעבדיו 'סובו והמיתו'...ולא אבו לשלוח ידם ולפגוע", ולעומתם יואב "לא היה דורש - והרג אוריה במצוותו של דוד". בירושלמי (סנהדרין פרק י, הלכה ב) מתואר הסרוב בדרך ציורית: "אמר רב שמואלבר רב יצחק: אבנר ועמשא היו. אמרו ליה כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרא והדין כלינרין - הא טריפין לך". כאילו הסירו כלי זיינם וחרבותיהם בצורה הפגנתית ואמרו לשאול: הרי אלו מוחזרים לך,ובכך מוותרים הם על המשך   שירותם ועל 'קידומם' הצבאי. דבר שעבור איש צבא הוא כנראה עונש כבד ביותר.[3]

 

  העולה מן הגמרות הללו הוא שאבנר ועמשא (ראה עוד להלן), נהגו כהלכה בכך שסירבו להישמע לפקודתו של שאול, ואילו יואב נהג שלא כהלכה כשמילא אחר פקודתו של דוד ביחס לאוריה (ראה שמואל ב', יא).[4]

 

  למותר לציין שגם שאול וגם דוד היו מלכים שנמשחו על ידי נביא והוסכמו והוסמכו מלמעלה, וסמכותם מבחינה זאת היתה ודאית ולא מעורערת.

 

  חשוב לציין ששני המלכים נותני הפקודות היו משוכנעים שהפקודה היא הכרחית ועונש המיתה הוא במקומו, בשל מה שנראה להם כמרידה במלכות, של אחימלך ואחיו הכהנים (בזמן שאול) ושל אוריה (בזמן דוד. ראה: קידושין מג.; שבת נו.), ועם כל זאת, כיוון שהמקבלים סבורים היו שזו פקודה לא צודקת, סירבו למלא אחריה[5], ועל כך זכו לשבח ואילו את יואב שמילאאחר הפקודה גינו קדמונינו.

 

  יתירה מזאת, לפי חז"ל נכשל יואב פעם נוספת ב'הקפדת יתר' בעשיית דין במורד במלכות. הנה כך מסופר שם בסנהדרין (מט.), כשדנו את יואב על הריגת עמשא הסביר הוא, כי עשה זאת כיוון ש"עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב:'ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלושת ימים וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר...'. בהמשך מסבירה הגמרא שהיתה לו לעמשא סיבהמוצדקת לכך שלא מילא אחר דבר המלך במועד.

 

  הרי לפנינו שני שרי   צבא, שהאחד הורג את רעהו בשל 'מרידה'[6]   וזה נחשב לרצח, והשני סירב להרוג 'מורד' אף שנצטווה על כך וזכה לשבחים על ידי חז"ל, (שהבינו שכבר שלמה שבח אותו בכך).

 

ב. מקור הסמכות - הכתובים ביהושע

 

  דרשת 'אכין ורקין' מוליכה אל המקור לסמכותו המוחלטת של השלטון במקרא. בני גד, ראובן וחצי משבט מנשה משמיעים באזני יהושע בן נון: "ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך...כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דבריך לכל אשר תצוונו יומת"   (יהושע א', יז-יח) הרמב"ם מביא כתוב זה כמקור להלכה: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להורגו. אפילו[7] גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא יצא מביתו ויצא - חייב מיתה,   ואם רצה המלך   להרגו - יהרג, שנאמר:" כל איש אשר ימרה את פיך..."[8] נמצא התוקף המוחלט של צו המלך, מאת העם הוא נתון לו. ותוקף זה קיבל, כנראה, הסכמה של מעלה, ולפיכך הפך להיות כמקור לסמכות המלך בתורה שבע"פ.

 

  אלא שזה לכאורה תמוה שיהיה כוח זה מסור בידי העם להמית עבריינים, שלפי דין תורה אינם חייבים מיתה, וכי תחת א-להים הוא העם להמית ולהחיות?   הרמב"ן בפירושו לתורה בסוף ספר ויקרא, ביקש לראות בפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כ"ז, כט), מקור של תורה לסמכות המלך והקהל להמית בגזירתם: "ולכן אני אומר כי מן הכתובהזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה..., כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העוברים על גזירתם ותקנתם..." ושוב חזר על הדברים בחיבורו משפט החרם.[9]

 

  דברי הרמב"ן הללו שימשו ל'חתם סופר' במכתבו למהר"ץ חיות (שו"ת חת"ס או"ח סימן רח): "אומר אני: יש לתמוה, כי בתורת משה רבינו ע"ה, לא מצינו כלל שיהיה רשות למלך יהודה וישראל להמית איש, גם שתהיה אימתו עליך הוא רק מדרשא... אבל שיהיה רשאי לענוש ולענות נפש ומכל שכן להמית מנא לן? ורק בני ישראל אמרו ליהושע 'כל אשר ימרה את פיך יומתרק חזק ואמץ' והרי כתבו יהושע בספרו עפ"י הי"ת... וא"כ הדין דין אמת. אך הקושיא: אין הנביא רשאי לחדש, זו קושיא שצריכה לעיון גדול, ולא מצאתי לה פותר כי אם מה שכתב הרמב"ן פרשת בחוקותי וכן במשפטי החרם שלו". אבל עדיין יש לשאול כיצד ומדוע זה נותנת התורה כוח וסמכות למלך ולסנהדרין להמית בגזירתם, והרי כדרך שאדם אינו בעה"ב על נפשוואסור לו להחליט לשים קץ לחייו, כך אי אפשר שבני אדם אחרים, ויהיה זה מלך או סנהדרין או כל הציבור כולם, יחליטו לשים קץ לחייו.[10]

 

  ושמא זו היא סברת הדבר. במסכת אבות (פ"ג, מ"ב) נאמר: "אמר רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." רבי חנינא זה שחי בדור החורבן ראה את האנרכיה הקשה שנוצרה עם אובדן מוראו של השלטון, שאף שהיה קשה ומדכא, בכל זאת היה במוראו כדי להבטיח יציבות מסוימת, שאלמלא מוראו איש את רעהו חייםבלעו וחרב איש באחיו.

 

  מרידה במלכות גורמת לאובדן מורא מלכות והתוצאה - אנרכיה ומלחמות פנימיות. נמצא המורד גורם להפקרת חיים במדינה כולה, והרי הוא כרודף כללי. וכבר לימדה התורה שרודף חייב מיתה ויש חובה לכל להציל את הנרדף גם במחיר חייו של הרודף.[11] ואם ברודף אחר יחיד כך, ברודף אחר ציבור שלם על אחת כמה וכמה.[12]

 

  אלא שלפי זה גם בלא החלטה של 'מעלה' הלכה זו תקפה. ואפשר שהקביעה מלמעלה באה לבטא את הסכנה שבאי הישמעות לשלטון, סכנה שיכולה לסכן נפשות ולפיכך ניתן וראוי לענוש את המורד.

 

  לפי הסבר זה יהיו הלכות מורד תקפות בכל מלכות שהיא. אכן המאירי בבית הבחירה לסנהדרין (מ"ו ע"א;מ"ט ע"א) כתב: "רשאי המלך להרוג בדינין שלו כל שהוא ממרה את פיו לאיזה דבר, או מורד בו בשום צד ולהרבה סיבות".

 

  רשאי המלך, משמע כל מלך, ולאו דוקא מלך ישראל כפי שהעיר שם המהדיר[13], אבל ברמב"ם מפורש "מלך ישראל".[14]

 

ג. השלכות מן העובדה שהסמכות יונקת מלמטה

 

  לעובדה שהמקור שצוין בגמרא וברמב"ם לסמכות המוחלטת הוא הכתוב שהשמיע העם באזני יהושע, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת. אפשר ומסתבר שהסכמת העם אז נשענה על נורמות ומוסכמות שהיו קיימות בימים ההם, ימים של שלטון יחיד אבסולוטי קבוע, שאינו יכול, על פי טבעו, לשאת מנהיגים נוספים, וודאי לא אופוזיציה, וכל התנגדות יש עמה ערעור השלטוןהמרכזי לחלוטין. אולם במשטר פתוח יותר, הרואה חיוב בקיומן של דעות חולקות ומבקרות, נחלשת מאד סכנת האנרכיה נוכח אי הישמעות, וודאי שאין צורך להיזדקק לעונש מוות[15]. וכיוון שעונש זה לא קיים למעשה במשפט התורני והאזרחי, ברור שאין לו מקום כלל בדין המלכות.

 

  יתר על כן, כיום מקובל בחברה שאף במסגרת הצבאית הנוקשה, אין לו לחייל להישמע לפקודות שהן בלתי חוקיות בעליל. וכיוון שהסמכות להורות והמצווה להישמע, מקורן בהסכמת העם, הרי שהסכמה זאת היא תולדה של נורמות חברתיות מקובלות וכפופה לה, והרי זה בחינת 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'.[16]

 

  אכן שאלה שעשויה להישאל, האם גם אז בתקופת יהושע, ניתן היה לדבר על פקודה בלתי חוקית.  

 

 

הערות:

* מאמרו של הרב שביב ישתרע על פני שלושה גליונות.  

1. ראה על כך במאמרנו "מסים במועצה אזורית", בתחומין כרך ו', עמ' 270 ואילך. ועוד במאמרי "זכויות אזרח - כפייה וחלוקת נטל", בתחומין כרך ג', עמ' 298 ואילך.

2. ראה מאמרו של הרב יעקב אריאל - "הפרת פקודה משום מצוה או שיקולים מוסריים" בתחומין כרך ד', עמ' 173 ואילך, וכן במאמרו "מאבקימית בראי ההלכה", בתחומין ג' עמ' 402 ואילך. לענין מרידה במלכות, ראה מאמרו של הרב יגאל אפשטיין בתחומין י', עמ' 90 ואילך. על הענין בכללותו ראה   בספרו של פרופ' י' בלידשטיין: "עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם" (אוניברסיטת בר אילן, תשמ"ג) בעיקר בעמ' 182-196. ובמאמרו של ד"ר יהושע עמיר "המשמעת הצבאית והמוסר הדתי" בתוך מחניים ס"ט.

3. ולא מצינו ששאול נפרע מהם על שסירבו לפקודתו. יתירה מזאת, יש ויכוח בין חכמים, האם אבנר מיחה בו בשאול על כוונותיו ועל פקודתו, או לא: "א"ר יהודה אמר רב: מפני מה נענש אבנר (שמת כמות נבל - ראה קינת דוד עליו, שמו"ב, ג') - מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה, ר' יצחק אומר: מחיה ולא נענה" (סנהדרין, כ'.). אפשר, שלבד מחובת המחאהבה חייב כל אדם מישראל הרואה את חבירו מבקש לבצע מעשה איסור, יש במחאה כאן גם הבהרה לשאול ולסובבים אותו. כי הסירוב אינו נובע מתוך כוונת מרידה, אלא מתוך תפיסה שהפקודה שניתנה - אסור לה שתינתן.

4. במאמר שפרסם הר' יואל בן נון בעיתון "הצפה" ("הפסק והדין", הצפה, עש"ק פרשת שמיני, תשנ"ד) הוא קובע, תוך שהוא מבקש להסתמך על דברים שנאמרובענייני מחשבה,   כי הכלל שאם גזר המלך לבטל מצוה - אין שומעין לו, מכוון לאזרחים. ולא כן לחייל שהוא 'עבד מלך', ואין עבירה אישית לגביו אם אנוס הוא לבצעה. ואלו דברים שאין להם כל שחר מבחינה הלכתית, גם 'עבד מלך' הוא בראש ובראשונה עבדו של מלך מלכי המלכים, ולו הוא צריך לציית ולא למלך בשר ודם. והרי כל הדוגמאות לאי ציות לפקודת מלךהמצויות במקרא ובגמ', הן מהתנהגותם של אנשי מלחמה המקבלים פקודה ישירה מאת המלך. גם נקודות אחרות במאמרו שגויות מנקודת מבט הלכתית, ואכמ"ל.

5. וראה ברד"ק לשמואל שם, שהבין לפי הדרש שהמלך שאול ציוה גם לשרים וגם לניצבים. כלומר לא רק אבנר ועמשא מיאנו לעשות כמצות המלך, אלא גם הרצים.

  וראה גם בתרגום המיוחס ליונתן לבראשית י"ד, יד. על הכתוב "וישמע אברהם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו" - "וכד שמע אברהם ארום אשתבי אחוי וזיין ית עלמוי דחניך לקרבא מרייבני ביתיה, ולא צבו למהלכא עימיה ובחר מנהון ית אליעזר...". כלומר חניכי ביתו סרבו להצטרף אליו למלחמה. האם בשל שלא היו משוכנעים בצדקתה?

6. שאלה בפני עצמה היא, כיצד זה יכול יואב להורגו, גם אם לא היה צידוק לאיחורו של עמשא, והלא ביד המלך נתונה סמכות השיפוט של המורדים. הקביעה

  אם היתה מרידה או לא, צריכה להיות נידונת בסנהדרין, ראה שבת נו: ובתוס' לו שם ד"ה 'שהיה לך לדונו בסנהדרין'. מאלפת היא העובדה שיואב ש'הידר' במצות מורא מלכות ועשה דין במורדים, נתפס בסופו של דבר בעוון... מרידה במלכות "כי יואב נטה אחר אדוניה וינס יואב אל אהל ה'" (מל"א א', כח), ונתקיים בו - "על דאטפת אטפוך". ואפשר שהליכתו עם אדוניהמלמדת כי לא כיבוד ומורא מלכות הם שהניעו אותו גם במעשיו בעבר.

7. "אפילו", היינו אף שלא עשה פעולת מרידה אקטיבית לשם מרידה, כמו בדוגמאות שמביא הרמב"ם בהמשך.

8. כנראה שהלימוד הכפול הוא מן האמירה הכפולה שם: 'כל איש אשר ימרה את פיך' -   כל המורד; 'ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו' - אפילו גזר על אחד משאר העם שילך.

9. הוסדר לאחרונה על ידי הרב ח' שאנן ונספח לחידושי הרמב"ן למס' שבועות (ירושלים תשל"ו). ברם ראה בחידושי הריטב"א לכתובות לז:, שהלימוד הזה המוצע לכתוב "כל חרם..." אינו אלא אסמכתא בעלמא והלימוד כשלעצמו הוא או "גמרא גמר לה או דנפקא לן מדכתיב כל איש אשר ימרה את פיך". לענין זה של מקור ותוקף של חרמי ציבור ראה עוד באנציקלופדיה תלמודיתכרך יז ערך: חרם (חרמי ציבור).

10. והשוה להלכה בהלכות יסודי התורה (פ"ה, ה) "אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לא נהרוג כולכם - ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את   כולכם - אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי, יתנו אותו להם, ואין מורין כן לכתחילה. ואם אינו חייב מיתה - ייהרגו כולם ואל ימסרולהם נפש אחת מישראל". הרי, אף שהכלל בסכנה אסור למסור נפש אחת מישראל. משמע שאין סמכות מוות (אפילו בדרך פאסיבית של מסירה להורגים זרים) על יחיד.

11. סנהדרין, ע"ג.; רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א, ו-ט.

12. סברא קרובה בדברי הנצי"ב ראה להלן.

13. הר"א סופר, שם בדברים לדף מט. הערה 157, וזו לדידו ראיה לדברי החת"ס (שו"ת או"ח, רח) שגם במלכי אומות העולם שייך דין זה. ונ"מ עשויה להיות לגבי שלטונות בימינו, שאף אםאין דין מלך ישראל, מסתבר שאותם סמכויות המסורות לשלטונות נוכרים (מלכי אוה"ע) יהיו גם להם. 14. עפ"י דרכנו אפשר לנו לומר שלפי הרמב"ם החובה להציל את הנרדף אף בנפשו של הרודף, אינה אמורה אלא בישראל. שכן החיוב עולה מן הכתוב "לא תעמוד על דם רעך" (ראה הלכות רוצח פ"א, הל' י"ד) ושם בסוף פרק א': "אע"פ שאין לוקין על לאווין אלו מפנישאין בהם מעשה, חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל...".

15. והרי גם ברמב"ם מודגש שהמלך רשאי להמיתו, רשאי ואינו חייב.

16. מעין סברא זו של הפה שאסר, עולה מדברי הקרן אורה להוריות (י"א:): "נראה   שהדבר תלוי בעם וכל שקיבלו אותו למלך מחויבים לסור אל משמעתו. וגם בהם הדבר תלוי להורידו מגדולתו, כדאיתא בירושלמי שדוד כל הימים שברחמפני אבשלום, היה מתכפר בשעירה - כהדיוט; אע"פ שנמשח בתחילה על פי הדיבור. וכן משמע פשטה דקרא 'מקרב אחיך תשים עליך מלך' דשימת המלך תלוי בעם". מדברי הקרן אורה משתמעת הסכמה לפעולת מרידה שמקיפה את העם בכללותו, שאז באמת מאבד כבר המלך מסמכות המלכות שהיתה נתונה לו.

 

 

 מאמר זה הופיע בדף קשר שבת פרשת בהר-בחוקותי, כ"ו אייר התשנ"ד, גיליון מס' 441.