ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

היחס בין מצוות קידוש בשבת לבין מצוות קידוש החודש

הרב ברוך גיגי*

 

 

"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז)

 

המכילתא והגמרא בפסחים קו. לומדות מפסוק זה את מצוות הקידוש בשבת. כמו כן ישנן מצוות קידוש נוספות, כגון קידוש החודש וקידוש היובל.

 

שאלת היחס ביניהן עולה בעקבות דברי הרמב"ן על הפסוק הנ"ל:

 

"וכך אמרו: 'נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה', וזה על קידוש הלילה, לפי שכל הטעונין קידוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קידוש החודש וקידוש היובל, אבל ביום אסמכתא, ואין אומר בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו...".

 

הרמב"ן מצטט את המכילתא ומדגיש כי קידוש היום בשבת (בניגוד לקידוש הלילה) הוא מדרבנן, כי כל המתקדשים - מתקדשים בכניסתם פעם אחת. דברים אלו מעוררים שאלה קשה: הגמרא בביצה דף יז ע"א מבארת את הדין שבשבת מברכים "מקדש השבת" ואילו בחודשים ובמועדים מברכים "מקדש ישראל והזמנים"   בכך שקדושת שבת קביעא וקיימא, ואילו שאר הקדושות תלויות בקידושו של עם ישראל, ואם כן יוצא שבשבת הקדושה מגיעה מלמעלה, בניגוד לשאר הקדושות, הבאות מן העם.

 

אולם הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות בהשגה על מצוות קידוש החודש כותב:

 

"ואני סבור שאין קידוש החודש מעכב, ולא הצריכו חכמים לומר מקודש מקודש, אלא שהוא מצוה או לפרסומי מילתא בעלמא, אבל מכיון שהסכימה דעת ב"ד שיהיה החודש הזה מלא או חסר, קורא אני בו: 'אשר תקראו אותם', שהרי רבי אליעזר בר צדוק אומר (ר"ה כד), בין מלא בין חסר אין מקדשים אותו, שנאמר: 'וקדשתם את שנת החמשים שנה', שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים..." (מצות עשה קנג).

 

מעיון בדבריו נראה כי הוא סבור שבי"ד אינם מקדשים את החודש, אלא הוא מתקדש על ידי שמים, וכל קידושו של בי"ד הוא מצווה או פרסומי מילתא בעלמא. תפקידו של בי"ד אינו קידוש כי אם קביעה.

 

עפ"י האמור עד כה נראה   ששיטת הרמב"ן תמוהה מאוד, וכי לפי דבריו מתהפכים היוצרות, שכן בשבת הקדושה באה, לדעתו, מישראל, ואילו בראש חודש - מלמעלה!

 

 

קידוש השבת

 

מה משמעותה של מצוות הקידוש בשבת (בייחוד לאור ההבנה כי היא אינה תלויה במעשה האדם אלא באה משמים)?

 

ייתכן כי התשובה נעוצה במקור שממנו נלמדים הדברים. מדקדוק בדברי הפסוק עולה כי ישנם שני מוקדים: האחד - "זכור", והשני - "לקדשו". השאלה היא מנין נלמדת ההלכה.

 

מהגמרא בפסחים דף קו ע"א משתמע כי המוקד הוא הזכירה - "זכרהו על היין". והתוספות שם (בד"ה זוכרהו) אכן מביאים פסוקים המצביעים על הקשר שבין יין לבין זכירה (כגון: "זכרו כיין הלבנון", "נזכירה דודיך מיין"). אם היסוד הוא זכירה, אזי ניתן לומר כי המצווה המוטלת על האדם היא להודיע שהיום מקודש, מעין פרסומי מילתא, אך הקדושה עצמה באה מלמעלה.

 

 

שיטת הרמב"ן

 

אולם הרמב"ן בפירושו על התורה (על הפסוק הנ"ל) כותב בעניין זה:

 

"...ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממלת לקדשו, אבל 'זכור את יום השבת', מצוה לזכרו תמיד בכל יום כמו שפירשנו...".

 

על פי דבריו מוקד מצוות הקידוש הוא "לקדשו", ואילו "זכור" פירושו לזכרו   ת מ י ד, בכל יום.

 

על פי זה יוצא כי ישנן שתי מצוות שונות, מצוות קידוש ומצוות זכירה. מצוות הקידוש איננה הכרזה אלא קידוש אקטיבי, שותפות עם הקב"ה בקידוש יום השבת (אך אולי גם אז צריך הכרזה, ואז שני המוקדים קיימים בקידוש).

 

וייתכן שתהיה נפקא מינה לעניין הקידוש ביום. אם הקידוש הוא הכרזה אזי אין הבדל מהותי בין הקידושים; אך אם הוא קידוש של ממש, אזי העיקר הוא הקידוש בלילה, ואילו הקידוש ביום הוא רק הכרזה או קביעת סעודה על היין.[1]

 

 

שיטת הרמב"ם

 

הרמב"ם בספר המצוות כותב:

 

"היא שצוונו לקדש את השבת לאמר דברים בכניסתו וביציאתו, נזכיר בם יציאת מצרים וקידוש היום ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו, והוא אמרו יתברך: 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר, זכרהו וקדשהו בברכה" (מצות עשה קנה).

 

מדבריו נראה כי המוקד הוא זכירה וקידוש (לגבי הבדלה יש מקום לדון - ייתכן שהיא סעיף של מצווה דאורייתא של קידוש).

 

לעומת זאת, בהלכות שבת פרק כ"ט כותב הרמב"ם:

 

"מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו'. כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו - בקידוש היום, וביציאתו - בהבדלה" (הלכה א').

 

משם משמע כי הדגש הוא על הזכירה.[2]

 

נראה שיש להוכיח מכאן כי הרמב"ם סבור ששני המוקדים - זכירה וקידוש - קיימים. שכן עניינה של ההבדלה לכאן יכול להיות מוסבר רק בהקשר של קידוש - הקידוש תוחם את הקדושה, וכשם שהחלתי אותה כך אני גם מפקיע אותה - אך לא בהקשר של זכירה.

 

נמצא שהרמב"ן והרמב"ם תמימי דעים לגבי מצוות הקידוש שב"קידוש", והם חולקים רק לגבי מצוות הזכירה.

 

מהו, אם כן, הזמן המתאים לפעולת הקידוש בשבת?

 

הגרי"ד סולובייצ'יק טוען ב"שיעורים לזכר אבא מרי" כי הלילה הוא הזמן לקידוש, אך אין חשיבות לזמן מסוים בלילה: ניתן לקדש מתחילת הלילה ועד סופו.

 

השו"ע בסימן רע"א כותב: "כשיבוא לביתו ימהר לאכל מיד" (סעיף א').

 

ומביא המשנה ברורה שם בשם הב"י:

 

"היינו לקדש, כדי שיזכור שבת בעת תחילת כניסתו, דכל כמה דמקדמינן ליה טפי עדיף. ומכיון שקידש - צריך לאכול מיד..." (ס"ק א').

 

מדברי השו"ע נראה שיש חשיבות לקדש את השבת מיד בכניסתה, ומסתבר שהדבר קשור למצוות הקידוש, הדורשת את תיחום הקדושה מיד בכניסתו של היום.

 

אמנם מצד הדין ברור שניתן לקדש כל הלילה, אלא שישנה עדיפות ברורה לכניסת היום ממש.

 

ייתכן שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, ר' יוסי ור' יהודה, בריש פרק ערבי פסחים, לגבי דינו של אדם הנמצא באמצע הסעודה וקדש עליו היום. הגמרא בדף ק ע"א מסיקה דלא כשניהם - אין צורך לעקור את השולחן, די לקדש. מחלוקת זו ניתן אמנם לפרש בכמה אופנים (כגון בשאלת היתר אכילה בסמוך לעשיית מצווה), אך שמא ניתן לפרשה כך: למאן דאמר שצריך להפסיק -קיימת מצוות קידוש, ואילו למאן דאמר אין צריך להפסיק - קיימת מצוות זכירה.

 

לשיטות הרואות במצוות הקידוש מעשה קידוש, ולא רק זכירה או הכרזה, יש לפרש את המעשה כשותפות של האדם בקידוש היום עם הקב"ה, על דרך מה שמצאנו במאמרם ז"ל: "דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכלו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר: 'ויכלו', אל תקרי ויכולו אלא ויכלו" (שבת קיט ע"ב). ועל דרך זה יש לומר שהמקדש את השבת שותף להקב"ה ב"ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו" (בראשית ב', ג).

 

כמו כן, ניתן לפרש עפ"י הגרי"ד סולובייצ'יק, המסביר כי בשבת קיימים שני רבדים של קדושה. האחד - קדושת מעשה בראשית, הקדושה שבעולם הטבעי; והשני - קדושת יציאת מצרים, שבה אנו מעידים על השגחת ה' בעולם. על פי הרובד השני ניתן לומר כי לישראל יש בעצם חלק בקידוש, ועל כן הם מקדשים את השבת. ואמנם, בירושלמי אנו מוצאים גישה הסוברת שצריך לומר: "מקדש ישראל והשבת".

 

 

קידוש החודש

 

יש מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן (בספר המצוות מצוות עשה קנג) הנוגעת בעיקר לדיון סביב משמעות הלוח הנוהג בימינו.

 

עיקרי שיטת הרמב"ם הם:

 

א. הלוח והחשבון הקבועים שנתקנו על ידי הלל הנשיא אינם אלא גילוי מילתא בעלמא.

 

ב. התוקף ההלכתי ללוח ניתן רק על ידי בית הדין הגדול שבארץ ישראל.

 

ג. אף בזמן הזה, שאין בית הדין הגדול בא"י, יש תוקף ללוח מכוח ישיבתם של בני ישראל בא"י. אם ח"ו לא יהיו יהודים בא"י - לא יועיל החשבון מאומה.

 

ד. האפשרות לקדש חודשים בזמן הזה למרות שאין דיינים סמוכים ניתנת להתפרש על יסוד דברי הרמב"ם בהל' סנהדרין בעניין חידוש הסמיכה בזמן הזה. לפי דבריו שם, הסכמת כל חכמי ישראל שבא"י, יש לה תוקף לסמוך, ואפשר שמכוח זה יש תוקף להסכמת העם בארץ לחשבונו של ר' הלל הנשיא כהסכמת בית הדין הגדול.

 

ה. הכוח שניתן ליושבי א"י ולחכמיה דווקא מבוסס על יסוד סוגיות הגמרא בהוריות ג ע"א, "אתם קרויים קהל, ואין ישראל שבחו"ל קרויים קהל".

 

על פי דברי הרמב"ם ניתן לראות את ברכת החודש הנהוגה בימינו כמעין קידוש החודש על ידי עם-ישראל. בתקופת הגאונים אכן נהגו לומר נוסח ברכת החודש ביום ראש חודש עצמו, כפי שמופיע בסידור רב עמרם גאון דף ל"ג עמ' א', הכרזת החודש ביום ר"ח עצמו, וזה לשונו: "ומקדש (אחר קריאת התורה אומר קדיש) וגולל ספר [תורה] ואומר יהי רצון וגו' לכונן וגו' לרחם וגו' לקיים וגו' שנשמע וגו' מי שעשה נסים וגו' ר"ח פלוני וגו'".

 

לעומת הרמב"ם סובר הרמב"ן:

 

א. אין צורך בבי"ד גדול לקידוש החודש.

 

ב. חשבונו של ר' הלל הנשיא בתוקף בימינו, והוא יכול היה לקבוע את כל החודשים מראש.

 

ג. יסוד זה נובע מכך שלא בי"ד מקדשים את החודש אלא משמים מקדשים אותו. תפקיד בית דין אינו אלא לקבוע את היום, ולאחר קביעה זו היום ממילא מתקדש, על יסוד דברי חז"ל: "שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים". כיוון שמדובר בקביעה בלבד, יכולה הקביעה להיעשות מראש לזמן ארוך.

 

ד. הכרזת בי"ד "מקודש מקודש" אינה יוצרת קדושה, אלא היא מצווה מיוחדת או לפרסומי מילתא בעלמא.

 

אנו רואים, אם כן, כי הרמב"ם והרמב"ן נחלקו האם קידוש החודש הוא מצוות קידוש או מצוות הכרזה לפרסומי מילתא.[3]

 

 

היחס בין קדושת שבת לקדושת ר"ח

 

ראינו שלדעת הרמב"ם שתי המצוות - קידוש השבת וקידוש ר"ח - הן מצוות קידוש, ואילו לרמב"ן מצוות קידוש היום בשבת היא אכן מצוות קידוש, בעוד שמצוות קידוש ר"ח אינה אלא הכרזה לפרסומי מילתא.

 

ויש להבין עתה לשיטת הרמב"ן:

 

1. כיצד אומר הרמב"ן שישראל מקדשים את השבת ואילו החודש מקודש משמים, הרי לכאורה מסתבר ההפך?

 

2. יש לבאר את הסתירה בדבריו בעניין קידוש החודש, שבספר המצוות הוא אומר שמקודש מלמעלה ואילו בפירושו לתורה משמע שישראל מקדשים את החודש.

 

ויש ליישב כך: בקדושת שבת ישנם אכן, כפי שהזכרנו בשם הרב סולובייצ'יק, שני רבדים של קדושה. קדושת השבת קביעא וקיימא, וישראל רק מוסיפים קדושה על קדושתה. ר"ח, לעומת זאת, מקודש מלמעלה, ובי"ד רק קובעים את המועד שבו הוא יקודש מלמעלה. אמנם מה שמשמע בפירושו לתורה שקידוש החודש נעשה על ידי ישראל, אפשר לפרש את דבריו לעניין קדושת המועדות דווקא. דהיינו: ישראל קובעים ראשי חודשים, ומשמים מקדשים אותם, אבל קדושת המועדות, שהם זכר ליציאת מצרים, נוצרת על ידי בני ישראל. וקדושה זו נעשית על ידי כל אחד ואחד מישראל בקידוש יו"ט בביתו, כבקידוש השבת.

 

 

הערות:

* סוכם על ידי תלמיד על פי שיעור שהועבר במוצש"ק פרשת יתרו.

1 יש בזה דיון בראשונים. עיין במאמר "קידושא רבה למי שאינו סועד", המופיע בכרך ב' של דף קשר, גיליונות 162-161.

2 יש מקום לדון לגבי הבעייתיות שבמשפט "זכירת שבח וקידוש" - האם הם דבר אחד או שני דברים שונים - בהתאם לפיסוק המשפט.

3 מדברי התוספות בסנהדרין דף י ע"ב ד"ה שכבר נראה שהם תומכים יותר בשיטת הרמב"ם.

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   2000   ישיבת הר עציון