!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

בעניין מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא

 

הרב אליקים קרומביין

 

"שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמין לחיי חברך" (בבא מציעא ס"ב.).

 

האחרונים הסבירו שבן פטורא ורבי עקיבא נחלקו האם מחויב אדם למסור את נפשו על מנת להציל את חברו ממיתה. בן פטורא מחייב מסירות נפש כזאת, ומכאן הסיק שבמקרה הנידון - כאשר כל אחד מחויב בהצלת חברו - על שניהם לשתות את המים שנשארו (ה"רווח" הוא ששניהם יחיו חיי שעה). לו היה מדובר במקרה שהחיוב הוא רק על אחד - כגון שהשני הוא תינוק - באמת היה חייב הגדול לתת לו את כל המים (עיין מנחת חינוך רצ"ו, ואגרות משה יו"ד קמ"ה). רבי עקיבא דוחה את העיקרון וסובר שאין חיוב הצלה על חשבון חיי המציל. אפשר שר’ עקיבא למד את דינו מגזרת הכתוב; אך בתורת כוהנים, שגם שם מצוטט הוויכוח הזה, מבואר שגם בן פטורא למד את שיטתו מ"וחי אחיך עמך", ואם כן, הדיון ביניהם הוא כיצד לדרוש את הפסוק. לפי זה נראה שרבי עקיבא חולק על בן פטורא מסברה.

 

נעסוק כאן בהסבר מחלוקת התנאים. הצורך בליבון הסוגיה מתחדד לאור הקושי שבשיטת בן פטורא. מדוע עליו למסור את עצמו למען הצלת חברו? נראה שבן פטורא מתייחס לרצון האדם להציל את עצמו כאגואיזם לשמו, שאינו עומד בפני הצו המוסרי של הצלת אחרים. אבל לכאורה אין זה נכון; הרי גם שמירת חיי עצמו היא צו מוסרי - "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", "דמכם לנפשותיכם אדרוש". ואם כך, מדוע פשוט לבן פטורא שחיי אחרים עדיפים על חיי עצמו?

 

אמנם, קיים תקדים ידוע לשיטת בן פטורא. אדם שיכול להציל את עצמו רק על ידי הריגת חברו ייהרג ואל יעבור, משום "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" (סנהדרין ע"ד.). איסור רציחה אינו נדחה משום פיקוח נפשו של הרוצח, שהרי בין כה וכה יש פה איבוד נפש, ואם כן "לא ניתן דבר המלך לידחות, שציווה על הרציחה" (לשון רש"י שם). אך גם פה יש לשאול אותה שאלה שהעמדנו כלפי בן פטורא. הרי מול המצווה לדאוג לחיי החבר עומדת מצווה אחרת - לדאוג לחיי עצמו - שגם היא "דבר המלך". מדוע יש להעדיף את החבר?

 

שיטת התוספות

 

הקושיא על "מאי חזית" מתיישבת בפשטות לפי שיטת התוספות (סנהדרין ע"ד: ד"ה אסתר). הם סבורים שבמקרים מסוימים מותר לאדם להציל את עצמו על ידי שפיכות דמים. הדוגמה לכך היא כאשר נכרי מצווה עליי לאפשר לו לזרוק אותי על תינוק, אחרת יהרוג אותי. שיטת תוספות היא ש"מאי חזית" אינו אוסר רציחה פסיבית, "דמצי אמר אדרבה - מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי, דילמא דמא דידי סומק טפי, כיוון דלא עביד מעשה". נראה שתוספות הבינו ש"מאי חזית" אינו דחייה החלטית אלא מצב של "תיקו". היות ואין להכריע חייו של מי עדיפים, יש לנקוט ב"שב ואל תעשה". אמנם אסור במצב כזה לקום ולעשות מעשה רציחה; אבל מאידך, אם פסיביות מצדי תוביל לרציחת חברי אינני מחויב להתנגד לכך בפועל.

 

אף כי שיטת התוספות פותרת את בעיית "מאי חזית", היא לא תעזור לנו להבין את בן פטורא, האוסר על אדם להציל את עצמו באמצעות התנהגות פסיבית - דהיינו השארת המים בידיו - הגורמת למיתת החבר. יתרה מזאת, ר' חיים הלוי סולובייצ'יק מוכיח שלדעת הרמב"ם גם רציחה פסיבית אסורה במקום פיקוח נפש, בניגוד לתוספות (הלכות יסודי התורה. וכן הבינו עוד אחרונים ברמב"ם). לדעתו עלינו למצוא הסבר אחר גם לעיקרון "מאי חזית".

 

חילוק בין "רציחה" ל"אי-הצלה"

 

אפשר להסביר את "מאי חזית" גם בדרך נוספת. אמנם כל אחד מחויב לדאוג לחיי עצמו, אבל במקרה שאדם עומד בפני בררה להרוג אדם שני או לתת לעצמו למות אין להשוות בין שתי העברות, משום שרציחה חמורה הרבה יותר מאי-הצלה. זה נכון אפילו כאשר הרציחה היא פסיבית - כגון גילום תפקיד ה"אבן" במעשה הרציחה של העכו"ם האנס. אם כך, יש להבין את "מאי חזית" גם לדעת ר' חיים אליבא דהרמב"ם: אין כאן "תיקו" אלא דחייה מוחלטת, שכן העברה של אי-הצלת עצמי הנה מחיר כדאי על מנת שלא לרצוח אדם אחר.

 

מדברי האחרונים עולה שקיומו של החילוק הזה קשור במחלוקת הנ"ל בין תוספות והרמב"ם. ר' חיים גורס את ההבחנה בין רציחה לאי-הצלה, ומשתמש בחילוק הזה על מנת להוכיח נגד שיטת תוספות. בן פטורא אוסר על אחד לתת לחברו למות, ואפילו באופן פסיבי, במטרה להציל את עצמו, וזה בוודאי שלא כתוספות. ואפילו לר' עקיבא ש"חייך קודמין", אין דבריו אמורים אלא כאשר המחיר הוא אי-הצלה (- לא לתת את המים לחבר), וגם לזה הוא זקוק ללימוד מיוחד מפסוק. גם רבי עקיבא יודה שאין "חייך קודמין" כאשר המחיר הוא רציחה, ואפילו רציחה פסיבית, והיינו כשיטת הרמב"ם.

 

החזון-איש (בגיליונותיו לחידושי הגר"ח) דוחה את החילוק מכול וכול. נראה מדבריו ש"אי-הצלה" היא היא "רציחה פסיבית", כי בסופו של דבר שתיהן גורמות לאיבוד נפש, ואין לחלק ביניהן. ממילא הבחנתו של ר' חיים בלתי אפשרית, ושיטת התוספות מוכרחת (וגם הרמב"ם יצטרך להסכים לה), שאין "מאי חזית" בא אלא לחייבו שישב ולא יעשה מעשה. יתרה מזאת - דברי התוספות זהים, לפי תפישת החזון-איש הנ"ל, לדברי רבי עקיבא שאין צורך למסור את המים לחבר (= מותר להרוג אותו בשב ואל תעשה). (לפי זה שיטת בן פטורא טעונה ביאור, וכן יש לברר מדוע רבי עקיבא צריך פסוק, ועיין בחזון-איש שהסביר לשיטתו.)

 

על כל פנים, אם נקבל את חילוקו של הגר"ח אפשר יהיה להסביר בעזרתו את העיקרון של "מאי חזית". ועדיין הקושי בשיטת בן פטורא יעמוד בעינו, שכן הוא מחייב מסירות נפש אפילו כאשר הבררה היא בין אי-הצלת עצמו לבין אי-הצלת (לא רציחת) חברו.

 

 

"מאי חזית" מדין קידוש השם

 

עד כה ראינו שתי גישות בהסבר העיקרון "מאי חזית". שתיהן קיבלו את ההנחה שמול איסור רציחת החבר עומד חיוב תורה אחר - שאדם ישמור על חיי עצמו - וחתרו לבאר, כל אחת בדרכה, מדוע בכל זאת מעניקים עדיפות לחיי החבר. אך מלשונו של רש"י בסנהדרין הנ"ל - "לא ניתן דבר המלך לדחות שציווה על הרציחה" - משמע בפשטות שאיסור הרציחה אינו מתעמת כלל עם "דבר מלך" אחר, ואף מצוה אינה נדחית כאשר האדם מוסר את נפשו במקום להרוג את חברו. הבנה זו נראית תמוהה, אבל לעניות דעתי עיון ברמב"ם בהלכות יסודי התורה מוביל כמעט בהכרח לאותה מסקנה. גישה זו תסביר לא רק את "מאי חזית", אלא גם את שיטת בן פטורא, שטרם עמדנו על פשרה. לצורך זה עלינו להתחקות ביתר יסודיות על הטעם שאין אומרים "וחי בהם" לגבי שפיכות דמים.

 

לגבי כל אחת משלוש העברות החמורות שאינן נדחות מפני פיקוח נפש - שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה - מנמקת הגמרא בסנהדרין (שם) את העדר ההיתר של "וחי בהם" בדרך שונה. החומרה של שפיכות דמים נלמדת מסברה ("מאי חזית"), ואילו גילוי עריות ועבודה זרה - מפסוקים. ועדיין יש לחקור - איזו מצווה מתרי"ג מצוות משמשת בסיס לחיוב מסירות הנפש בעברות אלו? ההבנה הפשוטה היא, שהיות ולגבי כל המצוות הייתה נדרשת מסירות נפש אלמלא "וחי בהם", יש לומר לגבי עברות אלו שהרי הן כאילו לא היה בעולם היתר פיקוח נפש כלל, ויסוד האיסור לרצוח על מנת להינצל הוא משום "לא תרצח" בלבד, וכיוצא בזה לגבי עבודה זרה וגילוי עריות.

 

אבל הרמב"ם כותב (יסודי התורה ריש פ"ה):

"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי וכו'… כיצד כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג, שנאמר במצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם… במה דברים אמורים, בשאר מצוות חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים; אבל שלוש עברות אלו וכו' ייהרג ואל יעבור…"

 

הרמב"ם כותב מפורשות שחיוב מסירות נפש בעברות החמורות נובע ממצוות קידוש השם. לדעתו, אי אפשר לחייב מסירות נפש באף מצווה - חמורה ככל שתהיה - אלא על סמך חיוב קידוש השם. הדברים מתאשרים במשנה תוקף לפי שיטת הרמב"ם (הלכה ה) שאם עבר ולא נהרג פטור ממיתה, משום שלגבי "לא תרצח" הוא נחשב אנוס; ואם כך, מוכרח שקידוש השם נותר המחייב הבלעדי למסירות נפש בעברות אלו.

 

כעת מובן מאליו שכאשר אדם נקרא למסור את נפשו ולא לרצוח, החיוב שלו לשמור על חייו אינו בגדר "נדחה", אלא פשוט אינו קיים. אנחנו אמנם מחויבים לשמור על עצמנו בחיי היום-יום, אבל פשיטא שחיוב זה אינו תופס כלל במצבים המטילים חיוב קידוש השם, שהרי מסירות נפש היא כל תמציתו ומהותו של חיוב זה. רוב המצוות אינן מחייבות קידוש השם משום שלגביהן נאמר "וחי בהם", הפוטר אותנו מקידוש השם ביחס לאותן מצוות. אבל ברציחה אין "וחי בהם", כי בכל מקרה נפש ישראל תלך לאיבוד, ועל כן יש חיוב קידוש השם. אין שום "שיקול נגד", ובצדק כותב רש"י כי בשפיכות דמים "דבר המלך" - הבלעדי - "לא ניתן לדחות".

 

הסבר זה מבאר גם את דעת בן פטורא. מוטלת עליי חובת הצלה כלפי חברי ההולך למות בצמא. האם אני יכול לפטור את עצמי בטענת "וחי בהם"? ודאי שלא - אין "וחי בהם" במצב שבכל מקרה מישהו ימות, כפי שראינו ב"מאי חזית"; וממילא חוזר וניעור כאן אותו היגיון שהנחה אותנו בגמרא בסנהדרין, לפי רש"י והרמב"ם. כל מצווה שאין לגביה "וחי בהם" מתחייבת, במצב של סכנת נפשות, מדין קידוש השם, ועל כן נמוג חיוב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" במצב הזה, והיה כלא היה.

 

הסבר "מאי חזית" לפי דעת ר' עקיבא

 

אם טענתנו שמהלך זה הוא מוכרח לדעת הרמב"ם, עלינו לענות על עוד שאלה. כפי שראינו, גישה זו תואמת את שיטת בן פטורא. איך נבין את דעת רבי עקיבא, שהלכה כמותו, הסובר שאינו מחויב להציל את חברו, למרות ש"וחי בהם" אינו שייך לגבי חיוב הצלה? ההסבר הפשוט ביותר הוא, שרבי עקיבא אמנם מורה מסברה, אבל מסתמך על גזרת הכתוב. אך נראה שאפשר להבין את שיטת ר’ עקיבא גם מסברה. לדעת ר’ עקיבא אין חיוב הצלה במקרה של בן פטורא משום שאי אפשר להציל. הצלת ראובן הגורמת בעקיפין למיתת שמעון - אין לה שם "הצלה", ולכן אין על מה למסור את הנפש. וזה שלא כסוגיא בסנהדרין שדיברה על רצח, שכן שם "רצח" עליו אפילו אם הרוצח ניצול באמצעותו, ולכן עליו להימנע מן המעשה מדין קידוש השם.

 

אמנם, מכוחה של גישה זו זכינו להסבר רביעי בדין "מאי חזית". אסור להרוג אחר על מנת להציל את עצמי, משום ש"הצלה" על חשבון חיי האחר אינה הצלה כלל. גם בכך תובן דעת רש"י שאין שום שיקול של מצווה העומד מול איסור הרציחה. כמובן, אין מכאן סתירה לגבי ההסבר הקודם, ולפי הרמב"ם הוא יהיה מקובל הן על דעת בן פטורא והן על דעת ר’ עקיבא. מחלוקתם תהיה בשאלה האם לקבל גם את ההסבר האחרון.

 

לסיכום:

ניתן להעלות ארבע הבנות בדין ייהרג ואל יעבור בשפיכות דמים:

א.   תוספות (וחזון-איש): חייב להישאר בשב ואל תעשה; "לא תרצח" מתנגש עם "וחי בהם".

ב.   הגר"ח:   איסור רציחה חמור מאי-הצלה; "לא תרצח" חמור מ"וחי בהם".

ג.   רמב"ם, אפשרות ברש"י: חייב ליהרג מדין קידוש ה'; אין "וחי בהם" כלל במקרה של קידוש ה'.

ד.   אפשרות ברש"י: חייב ליהרג מצד "לא תרצח"; אין כאן שיקול נוסף של "וחי בהם" משום שאין כאן הצלה.

 

  סברת רבי עקיבא תובן לפי הסברים א, ב וד.

  סברת בן פטורא תובן לפי הסבר ג בלבד.