ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

פרשת השבוע

 *********

 

 

פרשת אחרי מות - קדשים

 

דם ורצח בעלי חיים

 

הרב יונתן גרוסמן

 

 

בפרשת השבוע אנו קוראים על הלכות שחיטת בעלי חיים ודמם.   לעניין זה מוקדש פרק י"ז כולו.   מבנהו של הפרק ברור על פי הפתיחות החוזרות: "איש איש".   על פי פתיחות אלו יש לחלק את הפרק כך:

 

1.   "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה.   ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו.

[למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאם לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם]..." (א'-ז').

 

2.   "ואלהם תאמר: איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם, אשר יעלה עלה או זבח.   ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה', ונכרת האיש ההוא מעמיו (ח'-ט').

 

3.   "ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם, אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה.   כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר.   על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם" (י'-יב).

 

4.   "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם, אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר.   כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת" (יג-יד).

 

  לאחר ארבע פסקאות אלו מוסיף הכתוב איסור נוסף הנוגע לטומאת האוכל נבלה או טרפה (איסור זה פותח בלשון שונה - "וכל נפש אשר תאכל...", דבר המורה שאיסור זה מופיע כאן בשל שייכותו לדין אכילת בעלי חיים, אך הוא איננו חלק מהנושא הנידון, כפי שיובהר בהמשך).

 

  אם נבוא להגדיר כל פיסקה בפני עצמה, יקשה עלינו לראות את ההבדל שבן הפיסקה הראשונה לשניה.   לכאורה שתי פיסקאות אלו אומרות את אותו הדבר - איסור לשחוט בעל חיים מחוץ לתחומי המקדש.   גם האיסור מופיע בשתי פיסקאות אלו, וגם עונש הכרת מודגש בשתיהן, כך שלא ברור מה באה להוסיף הפיסקה השניה על הראשונה.   לצורך הבהרת הדבר, ננסה לעמוד על טעם האיסור לשחוט בעל חיים מחוץ לתחום המקדש על פי פסוקים אלו.

 

  נראה, כי על פי פיסקאות אלו, ישנם שני טעמים שונים לאיסור הנידון:

 

א.   בפיסקה הראשונה דומה כי הכתוב נותן טעם מפורש ומרכזי לאיסור זה: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה...   ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם".   כלומר, איסור שחוטי חוץ נועד למנוע שחיטת בעלי חיים מחוץ למקום המשכן (או המקדש), וממילא למנוע הקרבת בעלי חיים לעבודה זרה.   בכל עת שאדם רוצה לאכול בשר, עליו לאכול את הבהמה ביחד עם אלוהיו (כקרבן שלמים), ולא ביחד עם שום אל אחר אחריו זונה האדם.

 

לפי הטעם הזה, אין טעם אימננטי המחייב את הבאת הבהמה הנשחטת למשכן.   מטרת הדבר היא חיצונית - למנוע הקרבה לעבודה זרה העלולה להתרחש אם תתיר התורה הקרבה בכל מקום ואתר.   מקום השחיטה אינו באמת משמעותי, ובלבד שלא יהא זה לשם עבודה זרה!

 

ב.   אולם, מהמשך הפסוקים נראה כי ישנו טעם נוסף המחייב את הבאת הבהמה הנאכלת למשכן ושחיטתה דווקא שם.   בפיסקה השלישית אוסר הכתוב לאכול את דם הבהמה.   טעם האיסור מופיע מיד בסמוך: "כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר.   על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם".   כלומר, ייעודו של הדם הוא להגיע למזבח, והאוכלו עובר על מעין גזל גבוה.   הדם לא ניתן לאכילה אלא להקרבה על גבי המזבח בלבד.   כך נראה גם ממקום אחר בו מופיע איסור אכילת דם.   תוך כדי הציווי על הקרבת הקורבנות אומר הכתוב: "כל חלב לה'.   חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג', טז-יז).   כאן ברור שאיסור אכילת חלב ודם נובע מהעובדה שהם קרבים למזבח ואינם רכושו של האדם.

 

  דומני, כי כעת ניתן להבין אף את הפיסקה השניה, שהציווי שהופיע בה - שלא לשחוט מחוץ למשכן - חזר, כאמור, על האיסור שהופיע כבר בפיסקה הראשונה.   שתי הפיסקאות נחלקות על פי שני הטעמים שהזכרנו.   בפיסקה הראשונה הדגש הוא על מניעת ההקרבה מחוץ למשכן מחשש שמא יזבחו שעירים לעבודה זרה.   את הפיסקה השניה יש לקרוא כפתיחה לפיסקה הבאה אחריה, בהמתברר כי ישנו ייעוד מסוים לדם, לא רק בשחיטת קורבנות אלא בשחיטת כל בהמה, גם כשהיא נשחטת לצורך אכילה רגילה.   הדם חייב להגיע למזבח, וממילא ברור מדוע אסור להקריב מחוץ למשכן, במקום בו אין מזבח שיקבל את דם הבהמה.

 

  אולם נראה, כי בעיה נוספת מטרידה את התורה בנושא שחיטת בעלי החיים.   כבר בתחילת הפיסקה הראשונה אנו קוראים ניסוח מתמיהה, בנוגע לאדם ששוחט מחוץ למשכן: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך".   הביטוי "לשפוך דם" מוכר לנו מהלכות שפיכות דמים, כלומר מרצח של אדם.   כך למשל מתבטא הכתוב, לאחר היתר אכילת בעלי חיים לנח, כשרוצה לסייג את היתר שחיטת הבהמות לבעלי חיים דווקא, ולא חלילה לאדם: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך".   והנה, להפתעתנו, ניסוח זהה מופיע לגבי שוחט בהמה!

 

  נדמה לי, כי לא ניתן להמלט מן המסקנה שגם בהריגת בעל חיים לצורך אכילה רואה הכתוב פן של רצח.   אמנם "רצח" זה הותר אך מי ששוחט שלא על פי הכללים, כלומר לא הביא את הבהמה למשכן ה', הריהו רוצח, הריהו שופך דמים.

 

  מדוע שחיטת הבהמה במשכן פותרת את בעיית שפיכות הדמים? מוקד הפרק כולו הוא בהלכות דם.   גם הביטוי בו משתמשת התורה לרצח - "שופך דם" אינו מקרי, שהרי "הדם הוא הנפש".   אם נחזור לאיסור אכילת דם (הפיסקה השלישית) נמצא שאמנם יש פן מסוים של גזל מזבח בדם הבהמה הנשחטת כפי שאמרנו, אך גם טיעון זה פותח בזיקה האדוקה הקיימת בין נפש הבהמה ודמה- "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם".   ישנו מקרה אחד בו מותר לרצוח בהמה: ה' נתן לישראל את דם הבהמה על מנת לכפר על נפשותם.   כתחליך לדמו-נפשו של החוטא, מוקרב דמה-נפשה של הבהמה על גבי המזבח.

 

  לאור זאת, ברור מדוע יש באכילת הדם מעין גזל המזבח, שהרי כל כולה של הריגת הבהמה לא הותרה אלא בשביל שיבוא דמה למזבח, ולא יעלה על הדעת שהשוחט יאכל את הדם בעצמו.   יתירה מזאת, אם נבחן את נושאו הכללי של הפרק - איסור שחוטי חוץ לאור האמור, תעלה מול עיננו הסיבה הישירה של האיסור.   לא רק בשביל למנוע הקרבה לעבודה זרה, ולא רק בשל גזל המזבח אם לא זורקים עליו את דם הבהמה, אלא גם בגלל שאחרת זהו רצח בעל חיים.   רק כשמקריבים במשכן, ודם הבהמה עולה על גבי המזבח ומכפר על נפש המקריב, רק אז מותר לשחוט בעל חיים.   אחרת "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך".

 

  במובן זה, חוזר עם ישראל במובן מסוים, למצב שלפני המבול, למצבו של האדם הראשון בגן עדן, שם הותרה לו רק אכילת צומח.   גם כעת לא הותרה לעם ישראל אכילת בעלי חיים, אלא רק במקרה מיוחד, כשיש צורך בדם הבהמה שיעלה על גבי המזבח.   [אנו מתמקדים בדברינו בפרשה שלנו, ומתעלמים מהיתר אכילת בשר תאוה כפי שמופיע בחומש דברים.   הזיקה שבין שתי הפרשות הללו ארוכה וחורגת משיעורנו].

 

  אמנם, עדיין קיימת בעיה אחת שיש לפתור אותה.   אם אמנם כל היתר שחיטת בעל חיים קשור לזריקת דמו על גבי המזבח, מה ניתן לעשות כשצדים בעלי חיים שאינם קרבים על גבי המזבח, כדוגמת חיה או עוף? (העוף אמנם קרב, אך למעשה דמו אינו נזרק על גבי המזבח כנתינת דם, ואין כאן המקום להאריך בקרבן העוף החריג).

 

  בפיתרון בעיה זו עוסקת הפיסקה הרביעית והאחרונה של פרקנו.   לשם הבנת הפיתרון, עלינו לעיין תחילה בהשקפה המקראית אודות דם הנרצח.

 

  לאחר שנרצח אדם, דמו שנשפך מבקש את נקמתו מהרוצח.   לכן מבקש איוב: "ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי" (ט"ז, יח), שהרי ברגע שהארץ תכסה את דמו של איוב, יהיה מקום לזעקתו, כלומר זעקתו כבר לא תישמע.   רעיון דומה מבטא גם יחזקאל:

"כי דמה בתוכה היה,

על צחיח סלע שמתהו,

לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר.

להעלות חמה, לנקום נקם,

נתתי את דמה על צחיח סלע

לבלתי הכסות" (כ"ד, ז-ח).

 

  הנביא מתאר את שפיכות הדמים הנוראה שחטאו בה יושבי ירושלים, והוא מדגיש כי הקב"ה דאג לכך שדם הנרצחים יישאר על צחיח סלע, ושלא יישפך על הארץ ויכוסה בעפר.   דאגה זו נועדה להביא את הדם שיעלה חמה ושיבקש את נקמתו.   שוב, אם הדם היה מכוסה על ידי עפר, לא היו נשמעות זעקותיו מבקשות הנקמה של הדם.   (וראה גם בהקשר זה את דברי ה' לקין, לאחר הריגתו את הבל אחיו: "ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" - בראשית ד', יא).

 

  כעת נחזור לפיתרון שמציע בפנינו הכתוב להריגת בעל חיים שאינו קרב על גבי המזבח.   הפיתרון מופיע בפיסקה הרביעית ואומר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר.   כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא...".   כלומר, יש לכסות את הדם לבל יבקש את נקמתו מההורג אותו.   עקרונית, כל היתר ההריגה נובע מהקרבת הדם על גבי המזבח, אך כשלא ניתן לעשות זאת, לא מונע הכתוב את ההריגה, אך דורש לכסות את הדם, ולנסות, ככל שניתן, להעלים רצח זה.

 

  לסיכום, אם בתחילה ראינו את הטעם החיצוני הדורש להביא כל בהמה לבית ה' בשביל להרחיק את אפשרות ההקרבה לעבודה זרה, הרי שכעת אנו טוענים כי כל היתר שחיטת הבהמה לא בא, אלא לצורך הקרבת הדם בבית ה', וממילא ניתן לעשות זאת רק במשכן.   ההיתר אמנם מתרחב אל עבר בעלי חיים שאינם קרבים, אך אז יש דרישות מיוחדות הנועדות להקטין את בקשת הנקמה של הבהמה שנשחטה, שנרצחה.

 

  האמביוולנטיות של התורה, ביחס לשחיטת והריגת בעלי חיים עולה בפרקנו בשיא עוצמתה.   עם הקמת המשכן, מחזירה אותנו התורה למתח הבסיסי הקיים ביחס האדם לבעלי חיים, כפי שהיה בראשית התהוות האנושות, כשבתחילה נאסר על האדם לאכול בעלי חיים, ואחר כך, אך רק בדיעבד, הותר דבר זה לנח (הרחבנו בדבר בשיעורנו לפרשת נח).

 

 

***************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

   GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1999   ישיבת הר עציון