ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

מצוות שבין אדם לחבירו

 

גד אלדד

 

 

  נודעת בשערים חלוקת המצוות ל"מצוות שבין אדם למקום" ו"מצוות שבין אדם לחבירו", וצריך עיון, חכמה זו - מאין תִמָּצֵא? ומה מקור יש לחלוקה זו?

 

  ואנחנו לא נדע, האם זו חלוקה טכנית, מציאותית, או שמא יש הבדל מהותי באופי המצוות?

 

  ומצאנו במשנה (יומא פה:):

 

"עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו- אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבירו".

 

  והנה, אמת נכון הדבר שמצאנו במשנה את המונחים "בין אדם למקום" "בין אדם לחבירו", אך יש מקום לשקול, האם שוני בדינם משקף שוני מהותי בינהם?

 

  ועדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר, דבאמת אין "מצוות שבין אדם לחבירו" אלא כל התורה בין אדם למקום היא, והסיבה שהחוטא לחבירו צריך לבקש את מחילתו, אינה מפני שיש כאן מערכת שונה של מצוות, אלא כשם שאדם שחטא בלבישת בגד בעל ד' כנפות ולא הטיל בו ציצית,  צ ר י ך  ל ת ק ן  ה ח ט א  ולהטיל ציצית בבגדו טרם בואו להתכפר לפני ה', הוא הדין כאן, החוטא לחבירו צריך לתקן החטא קודם בואו להתכפר לפני ה' ולכן צריך לפייס את כבוד חבירו שנפגע, אך העבירה והתשובה באמת הינם כלפי ה'.

 

  ועדיין לא מצאנו שיש מערכת חדשה של מצוות שבין אדם לחבירו, אלא שמציאותית, טכנית, מצוות שונות המתפרסות במישורים שונים דורשות תיקונים שונים בהתאם למישור   בו הן שייכות (1). אך אנו תרים לדעת האם יש שוני ב"ערך המוחלט" של מצוות שבין אדם לחבירו?

 

יחודן של מצוות בין אדם לחבירו

 

  בספר "כלי חמדה" (פרשת 'כי תצא', עמ' רכח) קיבץ המחבר מספרי האחרונים, ששה הבדלים בין "מצוות ב"א למקום" ו"מצוות שב"א לחבירו" (2):

1.   מצוות ב"א לחבירו אינן צריכות כוונה.

2.   במצוות ב"א לחבירו אין פסול של מצווה הבאה בעבירה.

3.   עוסק במצווה שבין אדם למקום לא נפטר ממצווה שבין אדם לחבירו.

4.   אפילו למ"ד "טעה בדבר מצווה ולא עשה מצווה - פטור", במצווה שב"א לחבירו - חייב.

5.   "נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - צריך כפרה" דוקא במצוות שבין אדם למקום, אך במצוות שב"א לחבירו - אין צריך כפרה.

6.   במצוות שבין אדם למקום - הנאנס חשוב כפטור, אך במצוות שבין אדם לחבירו - הנאנס חשוב כחייב אך אינו יכול לקיים.

 

  ואני בער ולא אדע, מה היסוד לחילוקים הללו, דלכאורה מצוות שבין אדם לחבירו כוללות בתוכן גם חיוב של בין אדם למקום, והיאך, אם כן, נפטרו מצוות אלו מחובת כוונה או המקיימם בעבירה יצא ידי חובתו?!

 

ברכה על מצוות שבין אדם לחבירו

 

  נותר הבדל נוסף שלא התיחסנו אליו, והוא ענין הברכה, וכתב הרמב"ם (הל' ברכות פי"א, ה"ב):

 

"וכל מצוות עשה שבין אדם למקום, בין מצווה שאינה חובה בין מצווה שהיא חובה - מברך עליה קודם לעשייתה"

 

  ודייק ה"כסף משנה":

 

"ודקדק רבנו לכתוב 'שבין אדם למקום' לומר שבמצוות שבין אדם לחבריו...אין מברכין עליהן"

 

  ובספר "נתיב בינה" (עמ' 110-111) הביא שני טעמים להבדל זה (3):

 

א)  בספר "אבודרהם" משמע, שכיון שמצוות אלו תלויות בדעת אחרים, ואפשר שהמקבל לא יתרצה לקבל, או ימחל ותעקר המצווה, אם כן, אי אפשר לברך עליה עובר לעשייתה.

ב)  בספר "תורה תמימה" ביאר (שמות כ"ד, ל) דהואיל ולשון הברכה הוא "אשר קדשנו במצוותיו", שייכת ברכה זו רק על מצוות המייחדות אותנו משאר האומות המתוקנות, והן מצוות שב"א למקום. אך מצוות שב"א לחבירו הרי גם האומות המתוקנות נוהגות בהם, ואין אנו מובדלים מהם בזה".

 

  אך טעמו של ה"תורה תמימה" טעון הבהרה, מה לנו בכך שגם   שאר האומות מקיימות מצוות שבין אדם לחבירו, הלא הן עושות כך ע"פ הכרעת שכלן, ברם אנו מצווים עליהם בדיוק כמו על לולב וציצית, ומדוע יגרע חלקן של מצוות אלו, דגם באלו אנו מתקדשים כאשר אנו עושים אותם על פי ציוויו של הקב"ה?!

 

ברכה על משלוח מנות

 

  את היסוד להבנת הענין, נמצא בדברי הגר"י ווינברג בהסבירו מדוע לא נתקנה ברכה על משלוח מנות (דבריו מובאים בספר מועדים וזמנים, ח"ח, סי' קפ"ח):

 

"דמאחר שעיקר המצוה (של משלוח מנות) היא להרבות שלום ואהבה וריעות, על כן אם יברך על מצווה זו,   י ר א ה   ז ה   ש נ ו ת ן   מ פ נ י   ה צ י ו ו י, ו נ מ צ א   מ פ ח י ת   ב מ י ד ת  

ה א ה ב ה   ו ה ר י ע ו ת,   על כן לא תיקנו בזה ברכה שעדיף שיתן בלא ברכה..."

 

  אמור מעתה, אמנם מקור צווים של "מצוות ב"א לחבירו" מה', אך אופי הצווי, ודרך קיום המצווה היא   ש נ ק י י מ ה   כ א י ל ו   ל א   צ י ו ו נ ו   ב ז ה, בצורה אנושית,   ה מ נ ו ת ק ת  

מ צ ו ו י   ה ת ו ר ה   ומהכללים הפורמליים של קיום מצוות [כגון: כוונה,   מ צ ו ו ה   ה ב א ה  

ב ע ב י ר ה, ועוד] כדי לתת צביון למצווה, כמצווה הנובעת מהאדם.

 

הצורך בכתיבת מצוות ב"א לחבירו בתורה

 

  מעתה, מתעוררת שאלה חדשה, הרי נקוט בידינו שהסברא מחייבת לא פחות מאשר הדברים שנכתבו במפורש   בתורה (וכבר עמדו בזה אחרונים) ואם כן, מדוע בכלל לכתוב מצוות אלו בתורה? מדוע לצוות שיעשו בדרך שכאילו לא נצטוו? הרי פשוט יותר כלל לא לכתבן ונעשה אותן מצד הסברא?

 

  אמנם, שאלה זו, כתיבת המצוות השכליות בתורה, הטרידה כבר קדמונים, ורס"ג כתב (אמונות ודיעות המאמר השלישי, אות ג'):

 

"...שמעתי אנשים אומרים שאין לבני אדם צורך לשליחים (נביאים) ושכלם מספיק להם שיוכשרו במה שיש בו מן הטוב והרע...ומצאתי כי צורך בני האדם לשליחים צורך הכרחי...כי עשייתן (של המצוות) לא תתכן אלא על ידי השליחים שיגדירו אותן לבני אדם, מהן שהשכל מחייב להודות לה' על טובותיו, ולא הגביל לאותה התודה גבול לא באמירה ולא בזמן ולא בתוכן, לפיכך הוצרכו לשליחים שהגבילוהו וקראוהו תפילה..."

 

  הנה אם כן, נצרכה כתיבת מצוות אלו בתורה לשם הגדרת גבוליהן וידיעת גדרי קיום החיובים השכליים לפרטיהם.

 

  וחידד נקודה זו הנצי"ב (בהסכמתו לספר "אהבת חסד" של ה"חפץ חיים"):

 

"בפס' 'כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך'...אבל בא הכתוב ללמדנו, דאע"ג דכיבוד אב ואם היא מצווה שדעת האדם נותן לה, וגם אומות העולם מצווים עליה בחובת האדם ומקבלים עליה שכר... מכל מקום   צ י ו ו נ ו   ה ק ב " ה   ב ע ש ר ת   ה ד ב ר י ם   ל ה ז ה י ר נ ו   מ צ ד  

ח ו ק י   ה ת ו ר ה   ל ב ד   ח ו ק י   ה א ד ם, וממילא נפ"מ לדינא, דאחר דכיבוד אב ואם היא חוקית כמו כל מצוות שבתורה, עלינו עם ה', ללכת בה ע"פ חוקי התורה דוקא, ולא ע"פ דעת אנושי. למשל בעכו"ם שבא על בת ישראל והוליד בן - יש לו אם ולא אב מהתורה, חייב בכבוד אם יותר מכבוד אב ועוד הרבה דינים".

 

  הנה, לא בלבד שיש צורך לחדש הפרטים והגבולות, אלא ביחוד יש צורך לחדש הפרטים השונים לכאורה, ממה שהשכל האנושי הישר   היה אומר.

 

  ואם אמנם יותר משמע בדעת הנצי"ב, שכל עיקר מצוות שבין אדם לחבירו - יסודן מהציווי. הרי שלפי דרכו של רס"ג יש לומר דאע"ג שיש פרטים שונים לכאורה, מהשכל האנושי הרי שבכל זאת תוכן המצווה ויסוד קיומה נעוץ ברגש האנושי הפשוט שבאדם.

 

  אך הנה יש להעלות על נס עצם כתיבת מצוות אלו בתורה, לא רק כאמצעי לדעת את פרטיהן וגבולותיהן, אלא כלימוד חשוב בפני עצמו.

 

פרשת העקידה

 

  ציווי העקידה דרש מאברהם להאבק מול מצפונו האנושי, ולקיים את צו ה' המורה לו לשחוט את בנו יחידו. באותה שעה עמדה בפניו הדילמה בין צו ה' ומוסרו האנושי, ואברהם הכריע לטובת ציווי ה'. אך בשיא העקידה למד אברהם את היחס האמיתי בינהם, המסר החשוב מכל. אמנם כן, אין לזוז מאומה מצו ה', אך אין זה אומר שרגשותיו האנושיים עומדים   מ ו ל   צו ה', אדרבא, התוקף האמיתי של רגשותיו המוסריים של האדם הוא   מ כ י ו ן   שהם ניטעו בו ע"י הקב"ה, והליכה על פי צו המוסר האנושי היא הליכה ע"פ צו ה'. ואם אמנם יש   פ ר ט י ם  

ו ג ד ר י ם   ו ג ב ו ל ו ת   שאינם עולים בקנה אחד עם המוסר האנושי, מכל מקום הקו המרכזי שצריך לאפיין את קיום המצווה היא עשיה טבעית, אנושית, המבטאת רגש טבעי פשוט בן אדם לחבירו.

 

  וכך כותב הרב קוק ב"עולת ראיה" על הפסוק "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה" (עמ' צ"ב):

 

קול ה' בכוח, ע"י מלאכו עושה דברו אומר: שהציווי המוחלט, בין מצד הצדק להמנע מרשע של שפיכות דמים, בין מצד הטבע להנזר מכל דבר הפוגע ברגשי אב, המלאים אהבה לבנו חמודו, הוא קיים בעינו...על כן 'אל תשלח ידך אל הנער' בכל חומר האיסור הפשוט והישר שבדבר,   ו א ל  

ת ח ש ו ב   ש י ש   כ א ן   א י ז ה   נ י ג ו ד   מ פ ע ל י   ב י ן   א ה ב ת   ה א ב   ה ט ה ו ר ה   ש ל ך  

ל ב נ ך   י ק י ר ך, ל ב י ן   א ה ב ת   ה '   ה א צ י ל י ת...לא כן, 'ואל תעש לו מאומה', כי רחמי אב ואהבתו בנשמה טהורה היא היא הינה לבת אש קודש הולכת ישרה מאהבת אלוקים הטהורה ורחמיו על כל מעשיו..." (4)

 

  אמור מעתה, שציווי התורה במצוות שבין אדם לחבירו לא מצביעות על שלילת הרגש, אדרבא, הן מורות על   ה כ ר ה   ב ר ג ש   ה א נ ו ש י, ל א   מ פ נ י   ש א ת ה   מ צ ו ו ה   א ת ה  

צ ר י ך   ל ק י י ם   א ת   ה מ צ ו ו ת   ש ב י ן   א ד ם   ל ח ב י ר ו   א ל א   ל ה י פ ך, כ י ו ן  

ש ה ט ב ע   ה א נ ו ש י   מ ר ג י ש   צ ו ר ך   ל ר ח ם   ע ל   ח ב ר, ל פ י כ ך   נ ק ב ע   ה ד ב ר

 כ מ צ ו ו ה. ומכח כתיבתן של המצוות הללו אנו יודעים שיש ערך לסברא ולרגש האנושי בקביעת ההלכה.

 

  ועל דרך זו פירש בעל ספר "חן טוב" את המשנה בסוף מכות "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות..." (הובאו דבריו ב"מלאכת שלמה" בסוף מכות):

 

"שהמצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - אין צריך שיצוום ה' בתורה, שהרי כל אדם רוצה לישא אשה, וכן המשפטים הישרים בין אדם לחבירו, אלא אם לא יכתבון בתורה אותם מצוות, לא יזכו ישראל בהם, ולא יהיה להם שכר טוב, אבל עתה, באמרם שהם עושים המצוות לשמו, יהיה להם שכר טוב בעמלם".

 

  הנה נתבאר, שהמניע לעשיית מצוות אלו הינו טבעי, אך התורה גילתה את האמת המסתתרת מאחרי העובדות, ואת היסוד לקיומנו שהוא נובע מה'. מעתה, על אף שהמניע הוא לכאורה מהאדם, יודעים ישראל לומר שהם עושים מצוות אלו לשמו.

 

 

 

הערות:

 

(1)   על דרך זו יש להסביר את שאר השינויים שנזכרו בגמרא בין מצוות ב"א לחבירו לב"א למקום.

 

(2)   אמנם בעל ה"כלי חמדה" חלק שם על כל ההבדלים הללו, וחלק על עצם החילוק בין מצוות ב"א לחבירו לב"א למקום, עיי"ש בדבריו בהלכה ובאגדה.

 

(3)   עיי"ש, שהביא ראשונים שאכן ברכו על מצוות שבין אדם לחבירו.

 

(4)   עיין במאמרו של הרב שביב במגדים א' שהרחיב בענין זה.

 

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

   GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1996   ישיבת הר עציון