פרשת השבוע

 

 

לקראת ט"ו בשבט נביא בשני חלקים את מאמרו של הרב שביב

 

נטיעה (א')

 

הרב יהודה שביב

 

פתח דבר

 

  "באחד בשבט" - משמיעה המשנה בתחילת מסכת ראש השנה - "ראש השנה לאילן; דברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו". תאריך זה יש בו עניין להלכות מעשר ולמנין שנות ערלה. ברם, מאז החלה תנופת ההתחדשות בארץ נקבע ליום זה מנהג נטיעת אילנות. מנהג חדש מבחינת זימונו לט"ו משבט, אך שורשים עמוקים לו במסורת. להלן יעשה נסיון לחשוף מעט משורשים אלו בדברי המקרא, במדרשי חכמים ובהגות הדורות.

 

א.   במקרא

 

  נטיעה ראשונה במקרא לא נעשתה ע"י האדם. כדרך שהיה האדם מאוחר לכל הנבראים, כן גם לעצים. הללו נוצרו ביום השלישי לבריאה, במאמרו של מקום. ברם, התורה רואה צורך לספר במפורט על נטיעתם של עצים ע"י הקב"ה, אף לאחר שכבר הוזכרה יצירתו של האדם.

 

"ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר"   (בראשית ב, ח)

 

  מה נותר לו לאדם לעשות? להיות אך עובד ושומר:

 

"ויקח ה' אלקים את האדם   וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"   (שם, שם, טו)

 

  אף עבודה ושמירה זו נראו תמוהות בעיני חכמים:

 

"'לעבדה' - שמא תאמר: יש מלאכה בגן עדן, לפתח ולשדד את האדמה, והלוא כל האילנות נצמחים מאליהן? או שמא תאמר: יש בו מלאכה בגן עדן, להשקות את הגן, והלוא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן? אלא 'לעבדה ולשמרה' - לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה"   (ילק"ש שם)

 

ב.   הליכה בדרכי הבורא

 

  לימים תבוא הדרכה אלוקית ותצוה על האדם לעסוק בנטיעות. ציווי ליחיד וציווי ליחידים הרבים.

 

  ליחיד - יצחק אבינו:

 

"וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה שכן בארץ..."   (בראשית כו,ב')

"שכון בארץ - עשה שכינה בארץ ישראל; הוי נוטע הוי זורע הוי נציב"   (1)   (ב"ר סד, ב)

 

  ]הרי זו התווית דרך להתגבר על הרעב. רעב בארץ - אל תרד מצרימה אלא פעל באורח חיובי בארץ - "הוי נוטע הוי זורע" - כדי להתמודד עם הרעב.]

 

  ליחידים - לקראת כניסתם לארץ:

 

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל"   (ויקרא יט, כג)

"כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפין אותם ועמוד ענן מסיע לפניהם. כיון שנכנסו לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבן" )כל או"א מכם¯יטעון מכושו ויצא ויטע לו נטיעות(. (ויק"ר כה, ה)

 

  במדבר היתה תקופה מעין זו שבגן עדן - האדם פאסיבי; אוכלו ניתן, מימיו נאמנים. כל שנדרש ממנו - לעבדה ולשמרה: בתורה, בקרבנות, בעבודת ה' רוחנית. הכניסה לארץ תובעת מן האדם מישראל ליטול חלק פעיל; הוא יעדור והוא יטע נטיעות.

 

  שמא יחשוב הנוטע כי נפל ממעלה שהיה מצוי בה במדבר, מבהירים לו חכמים כי לא כן הדבר. אדרבא, במעשה הנטיעה הרי הוא דבק בשכינה והולך בדרכי הבורא:

 

"ר"י ב"ר סימון פתח: 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' - וכי אפשר לו לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה, אותו שכתוב בו 'בים דרכך...' ואתה אומר 'אחרי ה' תלכו'? 'ובו תדבקון' - וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק בשכינה, אותו שכתוב בו 'כי ה' אלקיך אש אוכלה'... - אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הה"ד: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם   (2)'; אף אתם, כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הה"ד: 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם'"   (שם)

 

  נמצא כי "ונטעתם..." אינה רק הקדמה למצוות ערלה, אלא בה עצמה כבר אצור תוכן מצוותי חיובי. "'וכי תבואו אל הארץ' - ג' מצוות נאמרו כאן: א. ביאת הארץ. ב. לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג. לנהוג שני ערלה" ("אור החיים" בפירושו לכתוב).

 

ג. האדם עץ השדה

 

  הליכה בדרכי ה' היא עצם היצירה. מה הוא יצר אף אתה הוי יוצר. אבל, כל הבריאה כולה - מעשיו של הקב"ה. מדוע נתייחדה דווקא נטיעת אילנות להיות היא הליכה בדרכי הבורא ודבקות בו?

 

  אפשר לו לאדם ליצור בצורות שונות. אפשר לו ליצור בדומם - לפסל, לעצב. אלא שזו תהיה יצירה דוממת. אפשר לו ליצור יצירה אנושית - ליצור חיים אנושיים. ואכן, על כך נצטווה במיוחד - פרו ורבו. אלא שיצירה זו צריכה לשותפות. אי אפשר לה להעשות על ידי יחיד, ואילו הקב"ה יצר לבדו ואין מי עימו.

 

  יצירה של חיים, שבה משמש אדם כיוצר יחיד, היא נטיעה. בזה מתדמה הוא לקונו. זהו שמדגישים בעלי המדרש "כל   א ח ד   ו א ח ד   מ כ ם   יטעון מכושו ויטע לו נטיעות".

 

  ועוד יש בו באילן שאין בנבראים אחרים.

 

  קדמונים חילקו הנבראים לארבע דרגות - דומם, צומח, חי ומדבר. זו למעלה מזו. הצומח יתר על הדומם, שכח צמיחה וחיות בו, אך נופל הוא מהחי ומן המדבר שאין עימו כח תנועה. צמוד הוא ונטוע במקומו, אין הוא יכול להלך על פני המרחב, תחום הוא בגבולות מיקומו. אבל באמת, יתר הוא על פני החי והמדבר בכך שהוא מהלך על פני דורות רבים, ופורץ הרבה גבולות של זמן.

 

  בכך אפשר לו להיות גשר קשר בין דורות. את שמשתדל האדם לפעול בדרך של יצירה רוחנית -השקה בנצח - פועל העץ בשורשיו ובפירותיו, התגברות מה על אימת מוות.

 

  הרי: האדם - עץ השדה.

 

  מבקש האדם להאחז אחיזת מה בדורות עתידים, למסור מה להם. הדרך לכך - נטיעה.

 

"'כי תבאו אל הארץ ונטעתם' - אמר להם הקב"ה לישראל: אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, שנאמר: 'ונטעתם כל עץ מאכל' - כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם" (תנחומא קדושים, ח)

 

  מעשה הנטיעה יש בו חינוך לאדם להתרומם מעבר להווה ולעכשיו ולצפות לדורות יבואו   (3). ואף בזה הוא מהלך אחר מידותיו של הקב"ה, שמכין כל לזולת - לנבראים.

 

"לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן. אמר הקב"ה לישראל: למדו ממני, כביכול (לנטיעות) אני צריך? שנאמר: 'ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם'" (תנחומא קדושים, סוף ח')

 

  בכמה מקומות מצינו שנסמך האדם לעץ.

 

א.   במעשה הבריאה מקדם:

 

"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה... ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר.

ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב, ז-ט)

 

  יצירת אדם - נטיעת גן - נטיעת האדם - הצמחת כל עץ.

 

ב.   בהודיה המתחדשת מידי שנה עם תחילת הלבלוב:

 

"אמר רבי יהודה: האי מאן דנפיק בימי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם"   (ברכות מג, ע"ב)   (4)

 

    מתוך ראיית אילנות המתחדשים ומלבלבים, באים להודות גם על בריות טובות.

 

ג.   באיסור בל תשחית:

 

"כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפסה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ, יט)

 

  מתוך שמירה שלא להשחית עץ המאכל, אפשר להגיע להכרה והבנה כי אין גם לפגוע באדם   (5).

 

  ]המשך המאמר יובא בשבוע הבא, בע"ה.]

 

 

הערות:

 

(1)   לדעת אחד מרבותינו הראשונים כבר היה נוטע מעצמו טרם שנצטווה. שכך מפרש הרשב"ם את הכתוב - "ויצא יצחק לשוח בשדה" )בראשית כד, סג( - "כדכתיב 'וכל שיח השדה' - כלומר: לטעת אילנות...".

(2)   כנראה נדרש גם המשך הכתוב - "מקדם" - במשמע זמניי, מקדם=מתחילה.

(3)   ואולי אף זה מן המונח ביסוד איסור ערלה )שהאזהרה עליו היא עיקר הכתוב¯בפרשת קדושים שם( - ליתן לנטיעה מגמה עתידית רחוקה יותר.

(4)   בניסוח ההלכתי כמה שינויים. העיקרי שבהם - שנקבעה ברכה זו בשם ומלכות.¯"היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך:¯בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי¯ליהנות בהן בני אדם" )רמב"ם הלכות ברכות פ"ו, יג. וראה בשו"ע או"ח סימן¯רכ"ו(. הודגשה ההנאה, שכן "כל האילנות להנאתן של בריות נבראו" )ב"ר יג, ב(.  

(5)   ראה במאמרי "מלחמת התורה במלחמה", בתוך ספר "ערכים במבחן המלחמה" )קובץ¯מאמרים לזכרו של רמי מזרחי הי"ד( עמ' 62-65.