mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

מצות שופר / הרב דניאל שרייבר

 

הקדמה

 

1. מקור מצות שופר

 

במצות תקיעת שופר ישנה מערכת ענפה של דינים. נשאלת השאלה מהיכן נובעת מערכת זו?   הגמ' ר"ה לג: לומדת מצות שופר מן הפסוק )במדבר כ"ט,א): "יום תרועה יהיה לכם"   ותרועה זו בשופר, משום שנאמר )ויקרא כ"ה,ט): "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי". ואע"פ שפסוק זה נאמר לענין תקיעת שופר ביום הכיפורים בשנת היובל, מ"מ דרשו חז"ל מ'בחודש השביעי' שיהיו כל תרועות של חודש השביעי )תשרי( זה כזה.

עוד לומדת שם הגמ' שכל תרועה צריך שתהיה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, שנאמר (ויקרא, שם):"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר." ו'העברה' זו משמע העברת קול אחד ארוך, שהוא התקיעה. מכאן, צריך לתקוע בר"ה וביוה"כ בשנת היובל תר"ת, דהיינו 'תקיעה, תרועה, תקיעה,' שיש לשון 'העברה' לפני התרועה ואחרי התרועה בפסוק.

 

עוד דרשו חז"ל בגמ' ר"ה לד. שצריך לתקוע שלש פעמים תר"ת, משום שנאמר 'תרועה' שלש פעמים בתורה: שתי פעמים גבי ר"ה ­ ויקרא כ"ג,כד: "בחדש השביעי... זכרון תרועה-" ובמדבר כ"ט,א: 'יום תרועה'; ולגבי יוה"כ בשנת היובל ­ פעם אחת )ויקרא כ"ה,ט:( והעברת שופר תרועה בחודש השביעי." ומגזירה שוה 'שביעי שביעי' למדו חז"ל ליתן את האמור של זה בזה, ומכאן שצריך לתקוע שלש פעמים 'תרועה' בר"ה וביוה"כ בשנת היובל. ומשום שבכל תרועה צריך לתקוע תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה כנ"ל, הרי כאן שלש פעמים תר"ת[1].

נחלקו שם האמוראים בכמה פעמים צריכים לתקוע תר"ת מה"ת: פעם אחת תר"ת, והשתי פעמים תר"ת הם רק מדרבנן,או שתי פעמים תר"ת, והפעם שלישית היא רק מדרבנן,או שצריך לתקוע מה"ת שלש פעמים תר"ת. הרמב"ם )הל' שופר ג,א( פוסק שצריך לתקוע תר"ת שלש פעמים, מה"ת, וכן פוסק הטור ושו"ע )או"ח תק"צ,א.( היוצא מדברינו הוא שמה"ת יש לתקוע רק תשעה קולות, דהיינו שלש פעמים תר"ת.  

 

2.שלשים קולות  

א"כ, האיך מגיעים לתקיעת שלשים קולות של ג' פעמים תשר"ת, תש"ת, תר"ת? הרמב"ם )בהל' שופר ג,ב( כותב: 'תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעים היאך היא, אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין )הנקרא ילולי יליל, דהיינו התרועה שלנו-( או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול )הנקרא גנוחי גנח, דהיינו השברים שלנו-( או שניהם כאחד, האנחה והיללא שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל) השברים­תרועה שלנו( [2].

 

הגמ' ר"ה לד. אומרת שמפני הספק אתקין ר' אבהו בקיסרי ג' פעמים תשר"ת, ג' פעמים תש"ת, וג' פעמים תר"ת, שהוא סה"כ שלשים תקיעות, כדי לצאת החיוב מה"ת לכו"ע.   כנראה שלרמב"ם שם הספק היה ספק גמור, ואה"נ רק אחד מהם כשר, ואילו השאר פסולים. אולם, לר' האי גאון )שם בר"ן י. בדפי הרי"ף, וברא"ש ד, י( כולם כשרים מה"ת, אחד תשר"ת, אחד תש"ת, ואחד תר"ת. וא"כ, למה ר' אבהו תיקן שלשים קולות? אומר ר' האי גאון, כדי 'שלא יראה התורה כשתי תורות' מתוך המנהגים השונים[3].  

אלא שקשה, למה צריכים לתקוע שלשים קולות כדי לצאת לכו"ע,לכאורה תקיעת תשר"ת, ג' פעמים יוצא את כל השיטות, שיש בו גם את השברים וגם את התרועה? כך שואלת הגמ' ר"ה לד., ומתרצת שא"א לסמוך על התשר"ת לבד משום חשש הפסק בשברים או בתרועה לבין הקולות הכשרים, כיון שאפשר שאחד מהם, או השברים או התרועה, פסול ויהיה קול פסול שמפסיק בין הקולות הכשרים. אולם, גם זה קשה שהגמ' ר"ה )לד:( וסוכה )נג:­נד. ( אומרת שלפי רבנן 'שמע ט' תקיעות בט' שעות ­ יצא,' דלא כר' יהודה )סוכה שם( הסובר שלא יצא. כנראה, לפי הגמ' אין פסול בהפסק בין התקיעות!?

נחלקו הראשונים בפתרון לבעיא זו. ר"ת )הובא בר"ן בר"ה, י: בדפי הרי"ף( מסביר שאה"נ, מעיקר הדין אין הפסק בין התקיעות פוסל, וכן אפשר לצאת את כל שיטות בתקיעת תשר"ת ג' פעמים. אבל מכיון שר' אבהו רצה לצאת ידי כל הספיקות, אנחנו חוששים גם לשיטת ר' יהודה הסובר שאסור להפסיק בין תקיעה לתרועה. אולם, הרמב"ן )שם בר"ן( חולק וסובר שמעיקר הדין הפסק בין התקיעה לתרועה בקול פסול ודאי פוסל, והפירוש של הגמ' הפוסקת שאין בעית הפסק הוא שאין הפסק של זמן פוסל“,[4] אבל אה"נ הפסק בקול פסול, פוסל [5].

 

  3. שישים קולות ­ תקיעות דמיושב ודמעומד

כעת מובן מדוע יש ל' קולות, אבל מהו הטעם לתקוע שישים קולות ­ שלשים תקיעות בשחרית“[6] ושלשים תקיעות בתפילת מוסף“?“[7] הגמ' ר"ה )טז. ­טז:( אומרת שכך תיקנו

חז"ל“[8] כדי לערבב את השטן: "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב את השטן." לכן, תיקנו חז"ל לתקוע שלשים קולות אחרי קריאת התורה )הנקרא תקיעות דמיושב למרות שהמנהג הוא לעמוד, שמעיקר הדין אפשר לשבת בתקיעות אלו(, ושלשים קולות בתפילת מוסף )הנקרא תקיעות דמעומד, משום שחייבים לעמוד בתפילה.(

איזה מהן עיקר ­ ז"א מהן התקיעות שיוצאים בהן י"ח מן התורה ובאלו החיוב רק מדרבנן כדי לערבב את השטן ­ התקיעות דמיושב או התקיעות דמעומד? נחלקו הראשונים: י"א“[9] שהתקיעות דמיושב הן עיקר,וי"א[10]“ שהתקיעות דמעומד הן עיקר[11]“. למאי נ"מ? א( באיזה

תקיעות ש להקפיד לצאת כל השיטות, וב( איזה תקיעות צריכים כונה לצאת ידי חובתו.

4. מאה קולות  

 

מהו המקור למנהג שלנו לתקוע מאה קולות? ראשונים“[12] מביאים שהוא נתקן 'כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא' לבטל את כחם. ויש שני מנהגים איך להגיע למספר זה: כו"ע מסכימים שתיוקעים ל' קולות בשחרית אחרי קריאת התורה, אלא שי"א“[13] לתקוע עוד ל' קולות בתפילה בלחש של מוסף, ולתקוע עוד ל' בתוך חזרת הש"ץ דמוסף, ועוד י' אחרי התפילה,וי"א[14]“ לתקוע עוד ל' רק בתוך החזרת הש"ץ דמוסף ולא בתפילה בלחש, וצריכים להשלים מ' קולות אחרי התפילה.

 

5. תקיעות דמעומד

בתקיעות דמעומד נחלקו הראשונים בסדר התקיעות:

 

א. לרמב"ם )הל' שופר ג,י), רי"ף )ר"ה י: בדפי הרי"ף), ורז"ה )שם יא. בדפי הרי"ף( תוקעין תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות, ותר"ת לשופרות, וכן פוסק שו"ע )או"ח תקצ"ב,א.( וקשה, שלכאורה יש בו תרתי דסתרי, שממ"נ שנים אינם כשרים, וכנ"ל? לפי ר' האי גאון )הובא בר"ן שם( שכולם כשרים, אין שום בעיא, אך לפי הרמב"ם שיש כאן ספק גמור, מהו? אפשר לתרץ כפי הרמב"ן )בר"ה טז. במלחמות ה'( וריטב"א )ר"ה לד. ד"ה ונשאל( שאין התקיעות אלו מדין מצות תקיעת שופר, אלא מדין תפילה ועת צרה, ולתקיעה כזו אפשר להסתפק אפילו בתרועה בעלמא שאינה תרועה האמורה בתורה.

ב.   לר"ת )תוס' ר"ה לג:, ד"ה שיעור( יש לתקוע רק תשר"ת במלכיות, זכרונות, ושופרות. וזהו לשיטתו שמעיקר הדין אין בעית הפסק בתקיעת תשר"ת. וכן פוסק הרמ"א )תקצ"ב,א)

ג.   השל"ה )עמ' רי"ז( כותב בשם האריז"ל שיש לתקוע תשר"ת, תש"ת, ותר"ת לכל ברכה וברכה, ובזה ודאי יוצאים לכל הדעות. וכן המנהג עכשיו בהרבה מקומות.

 



[1]   ועיין ברמב"ם הל' שופר ג,א.

[2]   עיין בר"ן (ר"ה לד.), ובטור או"ח ס' תק"צ שנחלקו הראשונים אם ה'שברים-תרועה'   צ"ל בנשימה אחת (רמב"ן, רי"ץ גאות ורא"ש) או בשתי נשימות (ר"ת ורוב המפרשים). השו"ע שם סע' ד מביא את שתי השיטות ומסיים 'וירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בב' נשימות'. הרמ"א שם הוסיף: 'והמנהג פשוט לעשות הכל בב' נשימות ואין לשנות'. ועיין במ"ב שם. הגרי"ד זצ"ל (נפש הרב עמ' רו, סע' יד) 'תפס לעיקר כדעת הסוברים שהשברים-תרועה שבתשר"ת צריכים שיהיו בנשימה אחת, מאחר שמהוות קול אחד, ובכל ג' סדרי התקיעות (דמיושב, שבתפילה בלחש, ובחזרת הש"ץ) נהג כן, ורק לאחר קדיש תתקבל הוסיף להקריא ג"פ תשר"ת שנעשו בשתי נשימות, כדי לחוש לדעת הסוברים כן. ונמצא שתחת לתקוע מאה קולות, תקעו ק"ב קולות'.

[3]   ועיין בבית יוסף או"ח ס' תקצ"ב.

[4]   שהגמ' שם לא אמרה שהיה שום קול פסול בין הט' תקיעות בט' השעות.

[5]   עיין בשו"ע או"ח ס' תק"צ איך אנחנו נוהגים להלכה במקרים שונים, ועיין בנפש הרב עמ' רו, סע' יג   איך נהג הגרי"ד זצ"ל.

[6]   למה אין אנחנו תוקעים את ל' קולות מיד כשמתעוררים בבוקר - הלא זריזין מקדימים למצוות? הגמ' ר"ה לב: מתרצת: 'בשעת גזירת המלכות שנו'; ז"א, שאה"נ, היו תוקעין התקיעות שמה"ת מיד כשהתעוררו בבוקר, אלא שהיתה גזירת המלכות. ורש'י שם מסביר: 'אויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפילת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין'. ותוס' שם הסבירו: 'ואע"פ שבטלה גזירת המלכות, לא עבדינן כדמעיקרא אע"ג דזריזין מקדימין למצוות דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ולפירוש הירושלמי ניחא טפי, דמפרש שם שדמו האויבים שנתאספו לתקוע תרועת מלחמה, ועמדו עליהם והרגום. ולכך תיקנו תקיעות וברכות במוסף דכי חזו דקרו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין, אמרי בנימוסייהו אינון עסקינן, כלומר בחוקויהם ובתורתם'.

[7]   בשו"ע או"ח ס' תקפ"ח סע' א, המחבר פוסק: 'זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה, ומצותה משעת הנץ החמה ואילך, ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא, ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר, לא יצא'. מקורו הוא מן המשנה מגילה כ: שאומרת: 'כל היום כשר לתקיעת שופר', וכתב בגמ' שהטעם הוא משום דכתיב: 'יום תרועה יהיה לכם'. וכתב ערוך השולחן שם שאע"ג דכל יום שבתורה היינו מעת לעת, וכולל הלילה, הכא כיון דכתיב 'בחדש בשביעי באחד לחודש 'וכו', הו"ל לסיים רק 'תרועה יהיה לכם', אלא 'יום תרועה' בא ללמד ביום ולא בלילה.

[8]   למה אין כאן בעיית 'בל תוסיף'? יש מספר תירוצים בראשונים: 'בל תוסיף' לא שייך א. בעשיית מצוה אחת ב' פעמים (תוס' ר"ה טז: ד"ה ותוקעים); ב. בעשיית מצוה שלא בזמנה (הו"א בתוס' שם); ג. בתקנת חכמים (רשב"א וריטב"א ר"ה טז.); ד. אלא כנשעשתה לשם מצוה, אבל התקיעות דמעומד הן לא בתורת תקיעות שופר אלא הן בתורת תפילה, כמו בתענית שתוקעים על סדר התפילה (רמב"ן מלחמות ה' שם, וריטב"א ר"ה לד. ד"ה נשאל). ועיין במנ"ח על מצות בל תוסיף, מ' תנ"ד.

[9]   כן משמע מן הירושלמי ר"ה ד',ח, וכן פוסקים הר"ח (ר"ה טז.), רי"ף (ר"ה פ' ד), רמב"ם (הל' שופר ג', יב), רשב"א (ר"ה טז.), ריטב"א (ר"ה טז. ושם לד. ד"ה נשאל), והמאירי (שם), שהם מחמירים לצאת מידי כל הספקות דוקא בתקיעות דמיושב. וכן משמע מרש'י (ר"ה טז: ד"ה כדי לערבב) הכותב שתקיעות דמעומד הן רק בתור חיבוב המצוות כדי לערבב את השטן, דמשמע שהן לא מעיקר המצוה. אולם, הגרי"ז (חידושי הגרי"ז, קונטרס המועדים, סטנסיל ח"ג עמ' 223) סובר שלרמב"ם התקיעות דמעומד הם העיקר וצ"ע.

[10] הר"ן (ר"ה טז:) והטור (ס' תקפ"ה). ויש לדון בשיטת ר"ת ותוס' ואכמ"ל. ועיין בהרז"ה (ר"ה י: בדפי הרי"ף) הכותב: 'ומה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהן יושבין, ומברכין עליהן ברכת התקיעה, נ"ל לא היה כן בימי רבותנו חכמי התלמוד, אלא מנהג הוא שהנהיגו דורות האחרונים משום שחולין ומשום אנוסין דקדמי ונפקי מבית הכנסת ולא נטרי עד צלותא דמוספי... לפיכך הקדימו בשבילן אלו התקיעות שמשיושב והנהיגו לברך עליהם ברכת התקיעה במטבע קצר... אבל עיקר הברכות הם ברכות של תפילה, והם מלכיות, זכרונות, ושופרות'.אולם, הראב"ד (בכתוב שם על הרז"ה שם) חולק וסובר שגם תקיעות דמיושב נתקנו כבר בימי חכמי התלמוד. והוא טוען בחריפות על הרז"ה: 'והנה שם ה' רוח שקר בפיו, וזאת עדות על כל שקריו ופחזותיו אשר אסף רוח בחפניו להנבא שקרים... וברוך ה' אשר החיינו והעיר את רוחי ועזרני לגלות שקריו ולהחזיר עטרה ליושנה ולהושיבה במקומה'.

[11] מח' זו אולי קשורה למח' אם אמירת הפסוקים של מלכיות, זכרונות ושופרות היא מה"ת או רק מדרבנן: לרש'י (במדבר י',י ד"ה אני - על סמך הגמ' ר"ה לב.) היא מה"ת - והרמב"ן (עה"ת ויקרא כ"ג, כד, ובדרשה לראש השנה, פ' ח על פי הוצאת מכון התלמוד הישראלי) מביא את דברי רש'י וחולק עליו וסובר שהיא רק מדרבנן. בכל אופן, ר' חיים (מפי השמועה) סובר שצריך לשמוע כל מילת הש"ץ כדי לקיים תקיעת שופר על סדר הברכות (וכן הציע הגרי"ד זצ"ל - נפש הרב, עמ' רט, סע' כג), ולכן הגר"ח (מפי השמועה) סובר שטוב לקצר בתפילת הלחש כדי לשמוע הש"ץ אחרי כן. אולם, הגרי"ד זצ"ל (מפי השמועה) הסביר שאפשר להאריך בתפילת הלחש על בסיס הגמ' בר"ה לה. שלרבן גמליאל הש"ץ מוציא את העם שבשדות, שהם אנוסין, והמתפלל תפילת לחש אינו פחות מן העם שבשדות.

[12] עיין תוס' ר"ה לג: ד"ה שיעור תרועה.

[13] בדרך כלל, זהו המנהג   בקהילות הספרדים והחסידים, וכך היה מנהגו של הגרי"ד זצ"ל (נפש הרב עמ' רה, סע' י).

[14] בדרך כלל, זהו המנהג בקהילות האשכנזים המתנגדים, וכך הציע המ"ב בס' תקצ"ב ס"ק א.