ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

מעשה שבת - עפ"י דברים שנאמרו בשיעור החבורות ע"י אלי בלום.

 

 

מובא בגמ' (ב"ק ע"א, ובמקבילות):

 

"המבשל בשבת - בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי ר' מאיר.   ר' יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת.   במזיד לא יאכל עולמית.   ר' יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו.   במזיד - לא יאכל עולמית לא לו, ולא לאחרים".

 

  מחלוקת תנאים זו משמעותית לכל מלאכות שבת ובכללן גם לשחיטה.   ביחס לשחיטה מבארת הגמ' שלר"מ ור"י שחיטה בשבת מוגדרת כ'שחיטה ראויה', דהיינו שחיטה שמתירה את הבשר באכילה, בעוד שלר' יוחנן הסנדלר שחיטה בשבת היא שחיטה שאינה ראויה לאכילה.   הפרדה זו בין דעתם של ר"מ ור"י ובין דעתו של ר' יוחנן הסנדלר רומזת כי מחלוקת עקרונית מסתתרת כאן.

 

  ר"מ ור"י סוברים כי במצבים מסוימים השחיטה כשרה ואעפ"י שעבר במזיד על איסור שבת, כדברי המשנה בחולין (טו.): "השוחט בשבת וביוה"כ - אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה".   למרות זאת, ישנם מצבים שבהם ר"מ ור"י אוסרים להנות ממעשה שבת.   האיסור הוא   א י ס ו ר   ע ל   ה א ד ם   ולא בחפץ, וטעמו יכול להתבאר בשתי צורות:

1.   האיסור להנות ממעשה שבת הוא איסור להנות מעבירה.

2.   מעשה שבת נאסר מדין קנס.   קנס זה יכול לבוא כדי למנוע הישנות המעשה בעתיד, או בעונש על מעשה העבירה שנעשה.

 

  ההבדל בין שני הסברים אלה ברור.   אם הסיבה לאיסור מעשה שבת היא קנס, יש מקום לקנוס רק את החוטא.   איסור מעשה שבת גם על אחרים יהיה קיים רק אם נאמר שטעם האיסור הוא מניעת הנאה ממעשה עבירה.   כמו כן מסתבר, שקנס ייצור איסור לצמיתות בעוד שאיסור הנאה מעבירה ייצור איסור הנאה על האדם כל זמן שעשיית אותו המעשה היא עבירה.  לאור זאת, אחת ההצעות בהסבר מחלוקת ר"מ ור"י תהיה שלר"מ אוסרים מעשה שבת משום האיסור להנות ממעשה העבירה, ולכן נאסר רק במזיד ובשוגג לא קרוי עבירה ולכן לא נאסר.   גם כשנאסר, זמן האיסור מצטמצם לשבת בלבד, מכיון שבמוצאי שבת אין זו הנאה מן העבירה, שהרי יכול היה לעשות הפעולה במוצ"ש.   ר' יהודה חולק על ר"מ וסבור שאף בשוגג זה קרוי מעשה עבירה ולכן נאסר על כולם עד מוצאי שבת.   במזיד קנסו את החוטא ולכן נאסר על החוטא עולמית.

 

  ר' יוחנן הסנדלר חולק עליהם באופן מהותי.   הוא סבור ששחיטת שבת - שחיטה שאינה ראויה לאכילה היא, ומכאן שלדעתו האיסור אינו על האדם אלא שהחפץ אסור בהנאה.   יש להבהיר נקודה זו, שהרי לפי ר' יוחנן הסנדלר איסור חפצה זה הוא רק במזיד ולא בשוגג והשאלה היא האם ניתן לדבר על איסור בחפצא שנוצר רק מפעולה במזיד ולא מפעולת שוגג?

 

  מסתבר שר' יוחנן הסנדלר למד זאת מן הפסוק "'כי קודש היא' - היא קודש

 ו מ ע ש י ה   ק ו ד ש" ובהמשך הפסוק "'מחלליה מות יומת' - לא אמרתי אלא במזיד".   מכאן כי החפצא נאסר אבל בתנאי שהמעשה נעשה במזיד.   וסברת הדבר רמוזה בפסוק: דוקא חילול שבת הוא שבכוחו לאסור החפצא.   אם אין חילול אלא עבירת שוגג אין בכוחה לאסור החפץ.

 

  לדעת ר' ישמעאל בתוספתא בשבת (פ"ג, ה"ג) אף מעשה שבת בשוגג נאסר עולמית.   ניתן לומר, שלדעתו,   ת ו צ ר   שנעשה בשבת אסור ללא תלות באופן היווצרותו (מזיד או שוגג) וכך לשיטתו איסור החפצא במעשה שבת הינו טוטאלי וכולל אף מעשה שבת שנעשה בשוגג.

 

  הראשונים נחלקו בפסק ההלכה.   יש שפסקו כר"מ.   אחרים (וכן בשו"ע) פסקו כר' יהודה.   מכל מקום הנטייה חד-משמעית לפסוק בכיוון   ה א י ס ו ר   ע ל   ה א ד ם   ולא בכיוון איסור החפצא.   אלא שהמג"א (סי' שי'ח סק'א) מביא בשם הרשב"א בתשובותיו (סי' קעה) שאף שהלכה כר' יהודה, מכל מקום המבשל בשבת - אף הקדרה נאסרת.   ותמוהים הדברים: הרי לר' יהודה זהו איסור על אדם ולא איסור בחפצא וא"כ לא שייך לאסור את הקדרה, שהרי זו נאסרת רק אם החפצא אסור!

 

  מדברים אלה של הרשב"א עולה כי אף לר"מ ולר' יהודה ייתכן ששייך במעשה שבת איסור חפצא.   הרמב"ן בכתובות (לד.) מבאר כי גם ר"מ ור' יהודה לומדים איסור מעשה שבת מן הפסוק "כי קודש היא", אלא שנחלקו למי ועד כמה,מעשיה קודש" לתמיד או רק עד צאת השבת.   מכאן, שלדעת הרמב"ן והרשב"א ניתן לדבר על איסור חפצא המוגבל בזמן ומיועד דוקא לאנשים ספציפיים!   הדבר נוגד את ההבנה הפשוטה הראשונית, שאיסור חפצא הינו איסור אובייקטיבי גמור.   אך מכל מקום מוכח כי שיטת הרמב"ן היא שניתן להגדיר איסור בחפצא אע"ג שמוגבל הוא באנשים ובזמן.

 

  חידוש דומה אנו מוצאים ברמב"ם.   הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת הכ"ג פוסק שמעשה שבת אסור   מ ד ר ב ן   כשיטת ר' יהודה.   ולמרות שהאיסור מדרבנן במוצאי שבת אינו צריך להמתין בכדי שיעשו אלא מותר במוצאי שבת מיד (אם עבר בשוגג - מותר גם לו ואם במזיד רק לאחרים).   בהלכה הבאה (הכ"ד) פוסק הרמב"ם: "פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו; בשוגג - יאכלו בשבת   ש ה ר י   ל א   נ ע ש ה   ב ג ו פ ן   מ ע ש ה   ו ל א   נ ש ת נ ו..."   מכאן כי הרמב"ם הבין שאיסור מעשה שבת הינו איסור בחפץ, שהינו   ת ו צ ר   ש ל   פ ע ו ל ה   א ס ו ר ה   ב ש ב ת   ולכן במלאכת הוצאה (אל מחוץ לתחום) שאין שום תוצר של מעשה שבת, אין החפץ נאסר.   ואעפ"כ סבור הרמב"ם שהאיסור הוא עד מוצאי שבת   ו מ ד ר ב נ ן.   ע"פ זה ברור גם שאין מקום לגזור במוצאי שבת בכדי שיעשו, שהרי אין זה קנס אלא איסור בחפץ שקיים עד מוצאי שבת בלבד.

 

לסיכום:   שני כיוונים מרכזיים בהבנת איסור מעשה שבת:

 

1)   איסור על האדם - להנות ממעשה עבירה, או בבחינת קנס על שעבר עבירה וכדי שלא ישוב לעשות.

 

2)   איסור בחפצא - וכאן נתחדש שייתכן שיהיה איסור חפצא מוגבל בזמן ובאנשים, וייתכן שהוא רק מדרבנן.

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1996   ישיבת הר עציון