!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הבדלה על כוס של סעודה שלישית

 

נתנאל ליבוביץ

 

  מנהג ידוע, שבברכת המזון של סעודה שלישית נמנעים משתיית כוס של ברכה, ושומרים אותה בכדי להבדיל עליה.   נוהג זה תמוה, שהרי   זוהי אפשרות אחת מבין שלוש, כפי שיבואר, וצריכים אנו לתת טעם מדוע נמנעו משני המנהגים המתקבלים יותר על הדעת, והעדיפו במקומם את האפשרות הפחות סבירה.

 

  ראשית, נברר מדוע אין אנו נוקטים בדרך הרגילה לשתות את כוס הברכה לאחר ברכת המזון ואחר כך להבדיל על כוס אחרת.   לאחר שנבין מדוע דחו את שתיית הכוס עד לאחר הבדלה, נבאר מה ראו להעמיס על כוס זו אף את ברכת ההבדלה, והרי גמרא מפורשת היא (פסחים קב:) דאין עושין מצוות חבילות חבילות.   ועוד יותר תמוה, שהרי בגמרא, שם, נתפסות ברכת המזון והבדלה כשתי מצוות שאין לאחוז על כוס אחת.

 

 

א.   דחיית שתיית כוס של ברכה ער לאחר ההבדלה

 

  היסוד לדין זה הוא בבעיה דומה הנידונה בראשונים בעניין קידוש.   אדם הסועד ביום שישי ותוך כדי סעודתו נכנסת השבת, וברצונו לברך ברכת המזון, וכמובן שאף מוטלת עליו חובת קידוש - איך ינהג.   הברייתא (פסחים קב:) קובעת, שיברך על כוס אחת לברהמ"ז ואחר כך יקדש על כוס יין שניה.   אך הר"י מיטראני (מובא ברא"ש, פסחים, פ"י, סימן י') מעיר, שמאחר ופוסקים כר' יהודה, שאין לאכול בשבת קודם קידוש, לא ישתה את הכוס של ברכת המזון עד לאחר הקידוש.

 

  נשאלת השאלה, האם יש להקיש מדין זה לגבי המקרה דנן, שהשבת יוצאת תוך כדי הסעודה.   הרי גם כאן נאסרת האכילה ער לאחר ההבדלה, ואם כן נלמד מדברי הר"י מיטראני, שיש לשמור את כוס ברכת המזון של סעודה שלישית עד לאחר ההבדלה ורק אז לשתותה.

 

  אלא שצריכים אנו להתייחס להבדל שבין איסור האכילה בכניסת השבת לאיסור האכילה בצאתה.   להלכה נקבע (שו"ע, סימן רע"א, סעיף ד'), שעם כניסת השבת נאסרת כל טעימה ואפילו כהמשך לסעודה שהחלה עוד קודם לכן.   אך בצאת השבת לא נאסרה אלא התחלת סעודה, ואילו אדם הנמצא באמצע ארוחתו רשאי להמשיכה (שם, סימן רצ"ט, סעיף א').   על כן חשוב לדעת מה טיב כוס זו של ברכת המזון.   מצד אחד הרי היא נשתית לאחר ברכת המזון, ומכאן שדינה כדיו התחלת סעודה, ואם כן תיאסר אף בצאת השבת.   מצד שני, כל כולה לא נקבעה אלא על הסעודה הקודמת, ולכן ניתן לראותה כהמשך הארוחה, וממילא ניתן להתיר לשתות כוס של ברכת המזון בסעודה שלישית גם לפני ההבדלה.

 

  ובאמת, מדברי הר"י מיטראני יש מקום ללמוד, שלכוס של ברכה יש דין של המשך סעודה.   שהרי לדבריו, אדם שקדש עליו יום השבת תוך כדי סעודתו, דוחה את שתיית כוס של ברכה עד לאחר הקידוש.   אך הוא מסייג את דבריו רק לדעת ר' יהודה, האוסר אכילה בשבת טרם קידוש.   ולדעתו, לו היינו פוסקים כר' יוסי, המתיר אכילה, היינו מאפשרים את שתיית הכוס קודם קידוש.

 

  אך ההיתר של ר' יוסי לאכול לפני קידוש אינו ברור דיו: "דתניא, מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה.   ר' יוסי אומר אין מפסיקין" (פסחים ק.).   אמנם התוספות (שם ק: תוד"ה מכלל) סוברים, שר' יוסי מתיר אף התחלת ארוחה קודם קידוש, אך רע"א שם מעיר, שמהגמרא מוכח, שהיתרו של ר' יוסי אינו גמור. שכן, אם האדם באמצע סעודתו מותר לו להמשיכה אף כשנכנסת השבת.   אך אם הוא כבר גמר ובירך ואז נכנסה השבת, מודה ר' יוסי שאסור לו לטעום דבר לפני קידוש.

 

  ונשוב לדברי הר"י מטראני.   מדבריו נלמד, שלכוס של ברכה יש דין של המשך סעודה, שאם לא כן, כיצד הוא קובע שלר' יוסי מותר לשתות כוס של ברכה לפני קידוש, הלוא כל מה שמתיר ר' יוסי הוא המשך הארוחה?   אלא על כורחך, כוס של ברכה, למרות שנשתית לאחר ברכת המזון, נחשבת כהמשך הסעודה (אלא אם כן נאמר שהר"י מיטראני הבין את דעת ר' יוסי כפי שהבינוה התוס').

 

  עד כאן העלנו, שאמנם כוס של ברכה נאסרת קודם קידוש, אך כיוון שהיא נחשבת המשך הסעודה הקודמת (בהסתמך על שיטת רע"א), ומכיוון שהמשך האכילה אינו נאסר במוצאי שבת, יש להתיר לשתותה מיד לאחר סעודה שלישית עוד קודם להבדלה.

 

  אלא שכאן הגענו למחלוקת מנהגי ספרד ואשכנז.   המג"א קובע (סי' רצ"ט, ס"ק ז'), שכוס של ברכה נחשבת כהמשך הסעודה רק למי שמקפיד על כוס של ברכה.   ואנו, מכיוון שאיננו נוהגים כן במשך השבוע, נחשבת שתייתה בשבת, לאחר ברכת המזון, כסעודה חדשה.   ומכאן הטעם למנהגנו בישיבה לשמור את הכוס ער להבדלה.   לעומת זאת, "כף החיים" (סימן רצ"ט, ס"ק כ') חולק על דעת המג"א.   וטעם לדבריו נראה מסתימת לשון השו"ע (או"ח, סימן רע"א, סעיף ו'), ממנה משתמע שהתיר לשתות כוס של ברכה אף קודם הקידוש.   ועל כורחך אין זה מדין המשך הסעודה הקודמת, שהרי הוא בעצמו פסק שאף באמצע הסעודה אסור לאכול עד הקידוש.   ויתכן לומר, שהשו"ע סובר, שכוס של ברכה, כיוון שהיא מצווה, אינה כלולה באיסורי האכילה המכוונים כלפי טעימת רשות.

 

ב.   הבדלה על כוס ברהמ"ז

 

  לאחר שביארנו מדוע דוחים את שתיית כוס של סעודה שלישית, נותר לנו להבין מדוע מבדילין על אותה כוס עצמה, והרי גמרא מפורשת היא, שיש להעדיף למזוג כוס חרשה להבדלה:

 

"הנכנס לביתו במוצאי שבת, מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים, ואח"כ אומר הבדלה על הכוס.   ואם אין לו אלא כוס אחד (והמדובר באחד שצריך אף כוס לברכת המזון של סעודה שלישית) מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן (ברכת המזון וברכות ההבדלה) לאחריו"   (פסחים קב:).

 

  על ברייתא זו, שממנה משתמע שניתן לברך שתי ברכות על אותה כוס, מעירה הגמרא "אין לו שאני".   אלא שאז יקשה פסק הרמב"ם (הל' שבת, פרק כ"ט, הלכה י"ב): "היה אוכל בשבת ויצאה השבת והוא בתוך סעודתו, גומר סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו".   הרי לכאורה הצדק עם הראב"ד, שמשיג: "והוא שאין לו אלא אותו הכוס"?!

 

  להבנת שיטת הרמב"ם יש צורך בהבנת הסתייגות הגמרא בדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות".   בפסחים (קב:) מסבירה הגמרא, שקידוש והבדלה המזדמנים יחד, כגון יום טוב שחל להיות במוצאי שבת, ניתן לאומרם על אותה הכוס משום ש"הבדלה וקידוש חרא מילתא הוא", לעומת ברכת המזון וקידוש שאינן נאמרות על אותו הכוס משום ש"תרי מילי נינהו".   ולפי זה יש לשאול, מה הדין בהבדלה וברכת המזון.   האם הן תרי מילי, כדוגמת קידוש וברכת המזון, או שמא הן חדא מילתא כדוגמת קידוש והבדלה.   כמובן שהתשובה לשאלה זו תלויה בהבנת המושגים "חדא מילתא" ו"תרי מילי".

 

  נראה, שהרמב"ם פירש כך: קידוש וברכת המזון נחשבות כתרי מילי מאחר שהקידוש מתייחס לעתיד - להכנסת השבת, בניגוד לברכת המזון המתייחסת לעבר - לארוחה שהסתיימה זה עתה עם כניסת השבת.   לעומת זאת, קידוש והבדלה, ביו"ט שחל במוצאי שבת, שניהם מתייחסים לעתיד: הקידוש מכניס את החג ואף בהבדלה מוזכרת קדושת יו"ט, ומשום כך קידוש והבדלה נעשים על אותה הכוס, בעוד שקידוש וברכת המזון מתפצלים לשתי כוסות.

 

  בהתאם לכך יש להבין את הצירוף של הבדלה וברכת המזון: ברכת המזון מתייחסת לסעודת השבת שהסתיימה, ואף ההבדלה מתייחסת לסיום השבת, וכדברי הרמב"ם עצמו:

 

"וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה" (שם, הלכה א').

 

  אמור מעתה, שבעקבות הגדרת הגמרא "חדא מילתא היא", ניתן להשתמש באותה הכוס לשם ברכת המזון של סעודה שלישית והבדלה, כפסק הרמב"ם.

 

  את הקושיה מהגמרא בפסחים, ממנה משמע שאין לאומרן על אותה כוס אלא אם אין לו שתי כוסות, מתרץ ה"אור שמח" על סמך דיוק בלשון הברייתא.   הברייתא מדברת על הנכנס לביתו במוצאי שבת, כלומר, כל האירוע מתרחש במוצאי שבת: במוצאי שבת, כשמתכוון האדם להבדיל, הוא מגלה שאין לו אלא כוס יין אחת, ואם הוא יבדיל עליה לא תישאר לו כוס לברכת המזון לארוחה שברצונו לאכול לאחר ההבדלה.   ובכדי לאפשר לו כוס של ברכת המזון מתירה לו הברייתא לסעוד קודם הבדלה, כך שיוכל לברך ברכת המזון על הכוס עליה הוא מבדיל.   עכשיו, אם כן, ברור, מדוע הגמרא מעירה שחיבור שתי הברכות על אותה הכוס מותרת רק כשאין לו כוס אחרת.   הרי במקרה דנן, באופן יוצא דופן, ברכת המזון והבדלה הן תרי מילי!   שכן ברכת המזון מתייחסת למוצאי שבת, מפני שסעודתו החלה רק לאחר צאת השבת, ואילו ההבדלה מתיחסת לשבת עצמה, כפי שראינו בדברי הרמב"ם.