ביסוד חיוב הדלקת הנר בשבת

 

אורן דובדבני

 

  בשו"ע או"ח סי' רס"ג הביא רבנו הרמ"א שתי דעות לגבי ברכת הדלקת הנר בכניסת השבת: "יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה, ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכו'" - ויש לברר יסודה של מחלוקת זו.

 

  והנה עצם השאלה העקרונית האם בכלל לברך על הדלקת הנר בשבת שנויה במחלוקת. עי' שבת כה: תוד"ה חובה, שהביא דאין לברך כלל על הדלקה זו: "ויש שרוצים לומר דאין לברך   אהדלקת נר דמקרי לי' חובה, כדאמרינן מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה".

 

  מנגד הביא התוס' את שיטתו של ר"ת: "ואומר ר"ת דשיבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא, אבל הדלקת הנר היא חובה של מצות עונג שבת וכו'".

 

  העולה מכאן שהסובר שא"צ לברך על הדלקת הנר הרי זה משום שהמצוה דומה באופיה למים אחרונים - הצלה ומניעת מכשול, ואין טעמה משום עונג שבת. בפשטות זו אף שיטתו של רש"י (ד"ה הדלקת): "שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל באפילה". על פי זה נוכל לומר שהסובר שיש לברך, סובר שבמצות נר שבת ישנו יותר מיסוד פסיבי של מניעת מכשול, אלא יצירת מצב חיובי המחייב ברכה - עונג שבת.

וצריך עיון מה הוא אותו הקיום החיובי המושג על ידי הדלקת נר שבת. נ"ל ששאלה זו תלויה היכן הוא גמר הקיום של מצות הדלקת הנר, ניתן להציע בזה שני הסברים:

א.   הקיום הוא עצם מעשה ההדלקה - בדומה לנר חנוכה.

ב.   הקיום הוא בנר הדולק, באור שנובע ממנו.

 

  דבר זה נתון למעשה במחלוקת ראשונים. עי' בראבי"ה בסי' קצ"ט שמשווה את הדלקת הנר בשבת להדלקת נר חנוכה: "ואם הדליקה חש"ו (נר חנוכה), לא עשה ולא כלום ה"נ לענין שבת וכו'". נראה שהראבי"ה סובר שמעשה ההדלקה הוא הקיום בנר שבת, ועל כן צריך להעשות על ידי בר הכי בדבר   (1).

 

  נראה לומר שהרמב"ם חולק. עי' דברי הרמב"ם בפ"ל מהל' שבת, בהל' א' מחלק הר"מ את מצוות השבת לשתי מערכות - מערכת של מצוות דאורייתא הנעשות לשמירת השבת 'זכור ושמור', ומערכת של מצוות מדברי סופרים המפורשות על ידי הנביאים - 'כבוד ועונג שבת'. בהל' ב' כולל הר"מ את מצות הדלקת הנר במערכת הכבוד והעונג: "... ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך לאכול ומיטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן". הר"מ מדבר על   נ ר   ד ל ו ק   בתור מציאות ולא על חובת הדלקה בתור מעשה. לדעתו א"כ הדלקת הנר היא הכשר ליצירת מציאות של עונג שבת   (2).

 

  ונראה לומר כי הראבי"ה הולך בדומה לשיטת רש"י אך באופן רחב יותר. אם לשיטת רש"י מכוונת הדלקת הנר כלפי האדם שלא ייכשל ויפול ועל ידי כך תפגע הרגשת השלמות שלו ביום השבת, הרי שלשיטת הראבי"ה עצם מעשה ההדלקה כשלעצמו בעל חשיבות הוא. סמך לרעיון כי ההדלקה בשבת מכוונת כלפי האדם דוקא, ניתן למצוא במדרש. "שאלו את ר' יהושע... מפני מה ניתן לה מצות נר שבת, אמר להן על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת" (מדרש רבה פרשה י"ז, ח) - נר שבת א"כ, צורך הגברא הוא, נועד לתקן את הפגם והחסרון שנוצר בנשמת האדם בשל החטא וכניסת השבת צריכה שתהיה מלווה בהשתלמות פנימית ותיקון מצד האדם.

 

  שיטת הר"מ שונה, לדעתו עיצומו של יום מחייב תוספת אורה וקיום המצוה מתבטא כאשר הנרות דולקים. לשיטת הר"מ יש לעיין כיצד נפרש את דברי הגמ' 'הדלקת הנר בשבת חובה' מהם משמע שמעשה ההדלקה הוא מוקד המצוה. נראה שהרמב"ם יאמץ בזה את דברי התוס' רא"ש על אתר "הדלקת הנר בשבת חובה - פירוש צורך הדלקת הנר, כלומר מה שמדליקין הנרות בשבילו דהיינו   הסעודה, חובה הוא שיסעוד במקום הנר בשביל עונג שבת".

 

  על רקע זה נוכל להבין עתה את שתי הדעות ברמ"א. הסובר כי הברכה לפני ההדלקה אחז את שיטתו של הראבי"ה שמעשה ההדלקה בעל חשיבות הוא והנר צורך הגברא. הסובר שהברכה היא לאחר ההדלקה אחז כשיטת הרמב"ם, שההדלקה היא צורך היום והקיום באור הנרות ואולי יש לומר כי, ואין כאן ברכת המצוה כלל אלא ברכת השבח.

 

  על פי זה יובן דיון המצוי בפוסקים - לגבי אורח ביחס לנר שבת אם יש צורך שידליק בעצמו, או שיצא ידי חובה בהדלקת בעלת הבית. להלכה נהגו להבחין בין אורח הסמוך על שולחן בעה"ב - ז"א אוכל מסעודתו, לבין אורח שאינו סמוך על שולחנו. אם סמוך על שולחנו, הרי הוא בכלל בעה"ב, משא"כ אם אינו סמוך על שולחנו - ישתתף עם בעה"ב, או ידליק בעצמו אם יש לו חדר מיוחד, עי' מ"ב רס"ג, ס"ק לג.

 

  המחבר עצמו לא עשה את ההבחנה הנ"ל של המ"ב, לכאורה היה מקום לבוא ולומר שלמחבר אין חיוב ההדלקה תלוי בדין סעודה. אלא שדברי המחבר עצמו מוכיחים אחרת, שהרי בסעיף הבא כתב "המדליק בזוית הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקים עד הלילה הוי ברכה לבטלה" (כלומר שיש להנות מן הנרות בשעת הסעודה, עי' מ"ב ס"ק מ').

 

  על פי זה יש לנו לדייק מה תהיה שיטת רש"י והראבי"ה. עי' בשלטי גיבורים על הרי"ף יא ע"ב אות ב' שדן בהלכה הנ"ל: "ולאכול בחצר שלא במקום נר היכא שעדיין מאיר היום, קצת מהפוסקים כתבו שצריך לאכול דוקא במקום הנר, מדברי רש"י והתוס' ומהר"מ יש להוכיח דאם יש לו תענוג יותר לאכול בחצר, כיון שהיום מאיר בטוב ואין חשש שיפול, יאכל וכו'" - השלטי גיבורים מבין שלשיטת רש"י אין דין הנר תלוי בסעודה כנ"ל, ולכן לכאורה יהא שונה הדין לשיטתו אף באורח.

 

  מדברי השלטי גיבורים עולה אף פשט חדש בדברי תוס'. תוס' כאמור פירשו את דין נר שבת משום עונג שבת ועל כך סוברים שיש לברך עליו - לכאורה היה מקום לזהות את שיטת התוס' עם שיטת הר"מ שמדובר בעונג מצד היום עצמו. אך בעל השלטי גיבורים מאחד את דעת רש"י עם דעת התוס' וייסוד העונג נראה כמכוון כלפי הגברא בעצמו.

 

  כך ניתן להבין אף את ההלכה שבשעת הקידוש יתן עיניו בנרות (עי' סי' רע"א ס"ק י', ומ"ב ס"ק מח). ע"פ הפסוק "ומתוק האור וטוב לעיניים" - הנר הדולק הוא א"כ צורך האדם, וההסתכלות בנרות, הסתכלות המרוממת אותו.

 

 

הערות:

 

(1)   ניתן להביא ראיה נוספת לשיטה זו: המ"א בסי' רס"ג פסק שאשה שאחרה את זמן ההדלקה תאמר לנוכרי וידליק בשבילה, ועי' ברע"א על אתר שהקשה דמה מועיל שנכרי ידליק והלא אין שליחות לנכרי.   ועל כרחך סובר רע"א כשיטת הראבי"ה, ברור שהנחתו של רע"א בקושייתו היא נק' המוצא של הראבי"ה.

 

(2)   עוד יש לדון אפ ישנו מקום להבחין במושג של כבוד שבת לעומת עונג שבת, ועי' שו"ת "בית הלוי" ח"א, ואכמ"ל.