בעניין זמן קידוש והבדלה

 

הרב אליקים קרומביין

 

עד מתי אפשר לקדש ולהבריל?

 

  בעניין זמן ההבדלה, נתקלים אנו במחלוקת בגמרא ובראשונים. "מי שלא הבדיל במוצאי שבת" אומר רבא (פסחים ק"ז, ע"א), "מבדיל והולך כל היום כולו", או לפי לשון אחרת: "כל השבת כולה". לגבי הלשון האחרונה, מסבירה הגמרא לעיל (ק"ו, ע"א) שהכוונה היא עד יום רביעי. הגמרא דנה בצורה פשטנית למדי בשאלה מן ההיבט המעשי, אבל מתחת לשטח טמונה בעיה יסודית: כיצר מאשרים אנו לעשות הבדלה אחרי מוצאי שבת?- כמה ראשונים סברו שהאפשרות הזאת אינה פשוטה כלל, כי למעשה מוצאי שבת בלבד הוא זמן הבדלה, אלא שמי שלא הבדיל במוצאי שבת מתחייב בחיוב משני: תשלומי הבדלה. הרי זה כמי שלא קיים את חיובו להתפלל שחרית, שמתפלל תשלומי שחרית אחרי הצהרים, זמן שוודאי אינו ראוי לתפלת שחרית עצמה. ניתן להעלות הבנה אחרת המנוגדת לתפיסה זו, והיא שזמן הבדלה נמשך עד יום רביעי, אלא שלכתחילה יש להקדים ולאומרה במוצאי שבת. חקירה זו חשובה הלכה למעשה, משום שחיוב שהוא רק בתורת תשלומין אינו יכול לחול על אדם שהיה פטור מן החיוב המקורי. על כן כותב הרא"ש (ברכות פ"ג, ס"ב) שמי שהיה אונן במוצאי שבת - והיה פטור אז מהבדלה - אינו מתחייב בהבדלה אפילו אם המת נקבר למחרת, כי האפשרות להבדיל אח"כ היא רק תשלומין לחיוב של מוצאי שבת. חולק עליו מהר"ם מרוטנבורג, הסובר שזמן הבדלה נמשך עקרונית אפילו לאחר מוצאי שבת, ועל כן האונן מתחייב בהבדלה ברגע שהמת נקבר (עד יום ד'). אם כך, לפנינו מחלוקת בין הרא"ש למהר"ם, האם זמך הבדלה נמשך עד אמצע השבוע, או שעקרונית אפשר להבדיל רק במוצאי שבת, ומה שמבדילים אח"כ הוא בתורת תשלומין.

 

  גם לגבי קידוש קיים דיון דומה לזה שבהבדלה, שהרי מי שלא קידש בלילה, מקדש והולך כל השבת (ק"ז, ע"א). הטור הביא בשם רב עמרם גאון שדין זה נאמר לגבי מי שלא קידש בלילה מחמת "שכחה או אונס", ואילו הרמב"ם פוסק שאפילו אם לא קידש בלילה במזיד, עליו לקדש ביום. בפשטות, רב עמרם גאון סובר שקידוש הלילה זמנו מעיקר הדין רק בלילה, אלא שיש לו תשלומין ביום. לכן, מי שלא קידש במזיד אינו מקדש ביום, כשם שאין תשלומין למבטל תפילה במזיד. הרמב"ם, לעומתו, בדיעה שזמן קידוש נמשך מעיקר הדין כל השבת, אלא שלכתחילה מקדשים בלילה.

 

  גם במובן אחר קיימת אי בהירות לגבי סוף זמן קידוש. הראשונים חלקו באשר ליסוד הרעיוני שמאחורי "קידושא רבא", הוא הקידוש של היום שתוכנו (מדין הגמרא) אינו אלא בורא פרי הגפן בלבד (ק"ו, ע"א). היו שהבינו שברכה זו נאמרת בתורת קידוש, כמו קידוש הלילה, אלא שהוא מקוצר, אם בגלל שכבר אמרו קידוש פעם אחת, ואם בגלל שקידוש ביום הוא רק מדרבנן. דעה כנ"ל מופיעה ברבינו יונה, לדעתו כל הרברים הנאמרים בקידוש הלילה שייכים גם ביום (קידוש במקום סעודה וכד'). חולק עליו רבינו דוד, כאשר טענה עקרונית בפיו: מסברה אי אפשר לחייב קידוש פעם שניה, - "שהלילה פוטר את של יום, שהכל הוא יום אחד". רבינו דוד סובר שמהות "קידוש" היום אינה קידוש כלל, אלא קביעת סעורה על היין.

 

  לסיכום: הראשונים נחלקו אם זמן הבדלה מעיקר הדין הוא רק במוצאי שבת או גם במשך השבוע, האם זמן קידוש הלילה נמשך גם ביום, והאם אפשר לומר שחיוב הקידוש ביום - למי שכבר קידש בלילה - הוא בבחינת "קידוש" נוסף (מדרבנן). מסתבר ששאלות אלה תלויות בתפיסתנו היסודית ביחס לקידוש והבדלה.

 

מהותו של קידוש- "יצירה" או "הצהרה"?

 

  שאלה בסיסית יש לשאול ביחס לקידוש: האם הוא מחולל איזה שינוי ביום, "מקדש" אותו, או האם אינו אלא הצהרה בעלמא. מצינו שקידוש והבדלה הם חלק מאותה מצוה: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו cקידוש היום ובצאתו בהבדלה" (רמב"ם, הל' שבת, פכ"ט ה"א). ע"כ וודאי יותר   פשוט   להבין   שקידוש אינו "מקדש", והבדלה הנאמרת לאחר צאת השבת בוודאי אינה יוצרת שום שינוי. ועוד, שבת אינה זקוקה לקידוש מצד בני אדם, שהרי "שבת קביעא וקיימא" (בניגוד ליו"ט, התלוי בקידוש ע"י בית דין). לכן יש לומר שתפקיד קידוש והבדלה אחד, והוא:   צ י ו ן   המעבר בין חול וקודש ולהיפך. לפי זה, סביר להניח שזמן המצווה הוא דוקא סמוך לאותו מעבר - קידוש בלילה והבדלה במוצאי שבת;   כל   קיום בשלב   יותר מאוחר   חייב   להיות   בתורת תשלומין. כמו כן, מוכרחים לקבל את שיטת רבנו דוד לגבי "קידושא רבא", מאחר ואי אפשר לפרש אותו כ"קידוש" דרבנן, שכן המעבר מחול לקודש כבר צויין בזמנו, דהיינו בלילה.

 

  אולם, אין הכרח בתפיסה זו לגבי קידוש; אף לשיטת הרמב"ם, שקידוש והבדלה הם אותה המצוה, ייתכן שקידוש והבדלה אינם "בחדא מחתא" (ועיין במגיר משנה לרמב"ם הנ"ל, המביא דיעות שהבדלה היא דרבנן, למרות שקידוש הוא דאורייתא לכו"ע). העובדה ששבת "קביעא וקיימא", אינה פוסלת את האפשרות שבני ארם יצטוו להוסיף מימד נוסף משלהם לקדושת היום. הרב ליכטנשטיין שליט"א הדגים את המסלול הזה ע"י בכור בהמה טהורה, שלגביו יש מצוות קידוש - "כל הבכור... תקדיש לה' א-להיך", אע"פ שקדושתו היא "מרחם". מסברה, גם שם יש מקום לומר שה"קידוש" הוא רק הצהרה מצד הבעלים שהוא   מ כ י ר   בייחודו של הבכור. אבל הגמרא אומרת שיש נפקא מינה ממצווה זו בהלכות נדרים (נדרים י"ב, ע"ב - י"ג, ע"א, לפי רבי יעקב). נדר האוסר חפץ חייב לכלול בתוכו השוואה של החפץ הנאסר ל"דבר נדור", היינו חפץ אחר הנאסר ע"י מעשה הפלאה של בן אדם. כלומר, אפשר לאסור חפץ כ"קרבן", אבל אי אפשר לאסור אותו כ"ערלה", כיוון שאיסור ערלה הוא גזירת הכתוב ולא תוצר אנושי. למרות קרושתו הטבעית של   הבכור, קובעת הגמרא שדינו כ"דבר הנדור" לעניין זה, משום שיש בו מצוות "תקדיש".מכאן שקידוש בכור מוסיף בו מימר ממשי של קדושה, בנוסף לקדושה הטבעית. אמ כן, הcנה דומה אפשרית בהחלט לגבי קידוש בשבת.

 

  לפי דרך זו, אפשר להבין את דעת הרמב"ם שבדיעבד זמן "קידוש הלילה" הוא כל השבת, שכן עדיין אפשר לקדש את השבת ביום, אם עדיין לא עשה כך. אבל עדיין קשה שיטת רבינו יונה, שגם מי שעשה קידוש בלילה חייב מדרבנן ב"קידוש היום". הרי היום מקודש ועומr, ומה מוסיף הקידוש השני?

 

הקידוש כמקדש "השגרה"

 

  נראה להציע שקידוש הוא אכן פעולה יצירתית, אלא שהשינוי הנוצר על ידו אינו בקדושת היום. נשים לב לעובדה שניסוח המצווה בפסוק הוא " ז כ ו ר   את יום השבת לקדשו". פשוטו של מקרא זה טעון הסבר, באשר לצורך ב"זכירת" השבת בעיצומו של היום. כבר פירשו רש"י ורמב"ן ע"פ חז"ל שהפסוק באמת מתייחס לימות השבוע. ונראה שעניין "זכירה" הוא הכנסת "זכרו" של השבת לתוך מסגרת שאינה מיוחרת לשבת. דוגמה לכך היא הזכרת השבת בימי החול עצמם ("ראשון בשבת" וכו'); דוגמה נוספת היא הזכרת קדושת השבת במסגרת סעודה, שכן האכילה המסודרת בארוחות היא שיגרה שאינה אופיינית לשבת דוקא. בעצם אפשר לומר שהאכילה הקבועה היא   ס מ ל   השגרה היומיומית. כערות לכך, די לעיין ברמב"ם בהלכות תענית (פ"א), המסביר שהפסקת האכילה באה לציין שאיננו "הולכים עמו בקרי". אנו מכירים שהמאורעות שגרמו לתענית אינם "דרכו של עולם" אלא   י צ י א ה   מ ן   ה ש ג ר ה, המוציאה   ג ם   א ו ת נ ו   משגרתנו. אם כך יש לומר שהקידוש בא להעניק אופי מיוחד ומקודש לא ליום עצמו, אלא   ל פ ע י ל ו ת נ ו   בו, על מנת שגם מעש'נו היומיומיים ישאו את חותם השבת [הסבר זה ודאי אפשרי להלכה, דקיימא לן שצריך קידוש במקום סעודה; אבל גם לדעת רב, שאינו דורש זאת, יש לומר שהקידוש מעניק אופי מיוחר לסעודה, למרות שאינה באותו מקום. ועיין ברשב"ם (ק"ה ע"א, ד"ה דשבת היא קבעה נפשה), שהרברים שם אמורים לפי רב.]

 

  נראה שאפשר להסביר לפי זה את דעת רבינו יונה, שקידוש נחוץ גם ביום, למרות שהיום הולך אחר הלילה. מבחינת סדר יומם המעשי של אנשים, פעילות הלילה שונה באופייה מפעילות היום, ולכן יש מקום להצריך קידוש נפרר ללילה וליום.

 

שתי הבנות בהבדלה

 

  מסברה קשה להעלות על הדעת שהבדלה תמלא תפקיד יצירתי ביחס לשבת, הואיל   ואומרים   אותה   ב צ א ת השבת. אף על פי כן יש להסתפק במשמעותה המדוייקת. לעיל הצענו הבנה אחת, שההבדלה באה לציין את המעבר בין קודש לחול. אולם דברי הגמרא על נוסח ההבדלה מוליכים למסקנה שונה. בדף ק"ד ע"א, מובאת אפשרות של הזכרת שבע "הבדלות" בנוסת הברכה (ועיין בתוס' שם, שנהוג כך בהבדלה שביקנה"ז), כאשר מוסיפים לברכה "בין טמא וטהור, בין מים עליונים ותחתונים" ועוד. לגבי חתימת הברכה, מובא שם שיש שחתמו ב"יוצר בראשית" או ב"סודר בראשית". לפי זה נראה שההבדלה היא ברכת שבח על השבת, בתור "מכה בפטיש" של מכלול הבריאה המגוונת. מעשה בראשית מהווה יריעה ססגונית ומרהיבה, ורק עכשיו, אחרי שחווינו את חוויית השבת, ניתן לברך עליו כמוגמר וכמושלם. לפי הבנה זו בהבדלה, אין צורך להיצמד דוקא למועד סיום השבת, וייתכן לברך עליה כל זמן שעדיין היא ב"שדה ראייתנו", ואנו עומדים תחת רישומה - עד יום רביעי, שהוא הזמן הנגרר אחרי השבת הקודמת. בכך תובן שיטת מהר"ם מרוטנבורג שהזכרנו, בעוד שהרא"ש וסיעתו סבורים, שההבדלה באה לציין את המעבר מקודש לחול, וזה שייך במוצאי שבת דווקא.

 

איסור אכילה לפני קידוש והבדלה

 

    בסוף נעמוד על השלכה אחרת מן הריון הנ"ל. בגמרא (ק"ו, ע"ב) מופיעה דעה שאם עבר על איסור האכילה לפני קידוש, אסור לו לקדש. דעה דומה קיימת גם לגבי הבדלה. עניין זה תמוה ביותר, שהרי לכאורה איסור האכילה בא "להגן" על מצוות קידוש והבדלה שלא תישכח, והנה הוא הופך לעיקר! אמנם בעל המאור מפרש שגם לפי דיעה זו עדיין אפשר לשמוע קידוש מאחר, ואין הכוונה אלא להחיל על האוכל "פסול גברא", שלא יוכל לקדש בעצמו, אבל אין זו דעת רוב הראשונים.

 

  לענ"ד ניתן להסביר דעה זו, על פי התפיסה הפשוטה שקידוש והבדלה מציינים את המעבר בין חול לקודש,   על   כן   זמנם   ד ו ק א   בליל שבת ובמוצאי שבת; יתרה מזאת,   זמנם הוא דוקא   ב ר ג ע   כניסת שבת וברגע יציאתה. קידוש והבדלה שלא באותו רגע ממש מתאפשרים רק מסיבה אחת: איסור האכילה   שלפניהם; ע"י ההימנעות מאכילה מצטרף הקידוש לרגע כניסת השבת. ללומר, היות וכניסת השבת היא שאוסרת את האכילה, הרי זה כאילו אותו רגע של כניסת השבת נמשך הלאה (עיין ב"ערוך השולחן", סי' רצ"ט,   סע' ט"י שפירש כך) ; א ו   משום שההימנעות מאכילה בגלל שהוא עומד לקדש נחשבת כהתכוננות לקראת הקידוש, והרי זה כאילו מתעסק בקידוש מרגע כניסת השבת.*

 

* לאחר סידור הדברים ראיתי שעניינים אלה נדונו בהרחבה רבה ע"י מרן הגרי"ד סולובייצ'יק שליט"א. עיין ב"שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל", כרך ב', עמ' ק"ה-קנ"א.