ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

בעניין קנאים פוגעים בו ודין רודף

 

הרב יאיר קאהן

 

 

א.

 

  שנינו במסכת סנהדרין דף פ"א ע"ב: "הגונב את הקסווה (כלי שרת) והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו".   דין זה, ללא ספק, הוא יוצא דופן, ועל כן עלינו לנסות להגדיר אותו, ועל ידי זה להבין אותו.   לפני שנתייחס לעצם ההענשה של 'קנאין פוגעין', יש להקדים דיון קצר על אופי העבירה, המחייבת פגיעת קנאים.

 

  בעבודה זרה דף ל"ו ע"ב, נאמר שקנאים פוגעים רק בבועל ארמית בפרהסיא.   מדין זה, יש מקום לדייק שעבירת בעילת ארמית גרידא, אינה מחייבת עונש קנאים פוגעים, אלא דין זה הוא תוצאה מחילול ה' הנגרם על ידי בעילת ארמית בפרהסיא.   וז"ל הרמב"ם (אסו"ב פרק י"ג, ה"ו): "הנה למדת שהבועל כותית... נקרא מחלל קדש ה'".   (ועיין בחידושים המיוחסים לר"ן שם דף פ"ב, ע"א ד"ה בית דין).   ה'חמרא וחיי' מביא דעה שקנאים פוגעים אף בבועל ארמית בצינעא.

 

  על משנת הגונב את הקסווה למדנו: "מאי קסווה?   אמר ר"י כלי שרת.   והיכא רמיזא?   'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו'"; לפי הרמב"ם בספר המצוות (שורש ג'), לאו זה אינו מן המנין, דאינו נוהג לדורות, והגמרא הביאה אותו רק כרמז.   אם לפי הרמב"ם אין לאו לגונב את הקסווה, ע"כ אין דין פגיעת קנאים משום מעשה העבירה, אלא הוא תוצאה מחילול ה'.   הרמב"ן שם משיג על הרמב"ם ומונה את הלאו.   המנחת חינוך ריש במדבר, סובר שאף לפי הרמב"ם הגונב את הקסווה עובר על לאו אחר.   הרמב"ן במלחמות ה', בסוגיית יהרג ואל יעבור (שם דף ע"ד), סובר שישראל הבא על הנוכרית הוא בכלל גילוי עריות משום שקנאים פוגעים בו.   מדבריו בשני המקומות משמע שדין קנאים פוגעים הוי משום הגילוי עריות ולא תוצאה מחילול ה'.

 

  הרמב"ן שם סובר שאין דין קנאים פוגעים בנבלעת לארמי.   אבל בהגהות המרדכי (יבמות סי' ק"ח) מובא בשם ר' אברהם הגדול מרגנשפורק, שקנאים פוגעים אף בנבלעת לארמי.   ומסתבר, שלרמב"ן שדין פגיעת קנאים הוא משום מעשה גילוי עריות, אין לו דרך להרחיב את הדין לנבלעת לארמי בלי מקור מפורש, כיוון שאין עונשין מן הדין (מכות דף י"ב ע"א).   אבל, אם המחייב הוא חילול ה', ייתכן להרחיב דין קנאים פוגעים לנבלעת לארמי, בהנחה ששם יש אותו סוג ורמה של חילול ה'.

 

  הרמב"ם (אסו"ב פרק י"ב, ה"ב) אינו מזכיר שהקנאי צריך להתרות לפני שפוגע; הראב"ד משיג ודורש התראה לכתחילה.   יתכן, שלפיו פגיעת קנאים משום העבירה, וממילא הוא דורש התראה; משא"כ לדעת הרמב"ם, שאין פגיעת קנאים תוצאה מחילול ה'.   מהמנחת חינוך דתחילת במדבר משמע, שאין קנאים פוגעים בחש"ו שגנבו את הקסווה.   אמנם, מפשט הרמב"ם (שם, ה"י) משמע, שקנאים פוגעים אף בקטן הבועל ארמית; ונראה שגם מחלוקתם בשאלה: מה גורם לדין קנאים פוגעים, מעשה העבירה או חילול ה'.

 

  על רקע החקירה הנ"ל, יש לנסות להבין את עצם הדין של קנאים פוגעים בו.   למדנו בסנהדרין (דף פ"ב, ע"א) "א"ר חסדא הבא לימלך אין מורין לו" וז"ל החידושים המיוחסים לר"ן ד"ה מ"ט: "אע"פ שברשות הוא עושה וגם שהוא מצווה בדבר, אין האחר נהרג עליו מאחר שאין עושה ברשות ב"ד, דאם בא לימלך אין מורין לו".   כלומר, הדין של רב חסדא מלמד שאין קנאים פוגעים ברשות בי"ד, וא"כ דין פגיעת קנאים הוא דין נפרד מחוץ לכל המערכת של מיתות בי"ד.   לעומת זאת, מרש"י על המשנה ניתן לדייק להיפך: "קנאין... פוגעין בו בשעה שרואין את המעשה, אבל לאחר מכן אין מיתתו מסורה לבי"ד".   הגרי"פ פרלא (בהקדמתו לח"ג של ספר המצוות לרס"ג) מדייק, שרק לאחר מכן אין מיתתו מסורה לבי"ד, אולם בשעת מעשה מיתתו מסורה להם; דא"כ דין פגיעת קנאים הוי מדיני מיתות בי"ד (וכך הוא מסביר מס' קשיים ברס"ג).   בהמשך דבריו, תולה הגרי"פ פרלא שאלה זו במחלוקת רב ושמואל (שם): "'וירא פנחס'... מה ראה?   אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה.   אמר לו, אחי אבי אבא (משה), לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הכותית קנאין פוגעין בו.   אמר לו, קריינא דאיגרתא איהו ליהו פרוונקא (שליח).   ושמואל אמר, ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב".   לפי רב, דין קנאים פוגעים הוא הלכה ובי"ד מורין לו, בעוד שלפי שמואל הגורם לדין קנאים פוגעים הוא חילול ה', ואין בי"ד מורין לו, כדברי רב חסדא.

 

  הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק י"ח, ה"ו) פוסק בפירוש: "הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית   א י ן   ב י ת   ד י ן   נ ז ק ק י ן   להן, אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה".   ה'חלקת מחוקק' השיג על המחבר שהשמיט דין קנאים פוגעים בו.   ה'עין אליהו' מתרץ, שלא שייך דין קנאים פוגעים בזמן הזה, שאין סנהדרין בלשכת הגזית.

 

ס י כ ו ם : ראינו שתי הבנות יסוד בעבירת הבועל ארמית, הגורמת לדין קנאים פוגעים: לפי גישה אחת, המחייב הוא מעשה העבירה של בעילת ארמית; כאשר לגישה שנייה, קנאים פוגעים כתוצאה מחילול ה', הנגרם בבעילת ארמית.   אח"כ חקרנו באופי עונש קנאים פוגעים האם הוא ביסודו סוג של מיתת בי"ד (אמנם חריג), או דין נפרד.   ברור שיש צורך לבחון את הקשר בין שתי השאלות הנ"ל.

 

ב.

 

  בהמשך סוגיית קנאים (שם) גרסינן: "נהפך זמרי והרגו לפינחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא".   משמע, שיש לפינחס דין רודף, עקב נסיונו להרוג את זמרי.   שנינו (דף ע"ג, ע"א): "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו...", ע"פ כל ההסברים לדין זה, תמוהה קביעת הגמרא לעיל.   לשיטת רש"י שמסביר במשנה שם, שהריגת הרודף היא כדי להצילו מן העבירה, דין זה לא שייך כלל אצל קנאי הפועל ברשות התורה.   ואפילו אם נפרש את המשנה כפשוטה, שדין רודף הוא כדי להציל הנרדף, עדיין רשה.   הרי למדנו שברודף כל אחד מצווה להציל את הנרדף, ואילו כאן, הייתכן שאדם שלישי - הרואה את פינחס פוגע בזמרי - יכול להרוג את פינחס "הרודף"?   ואף בגמרא לא נאמר אלא שזמרי להגנת עצמו אינו נהרג על רציחת פינחס, 'והבו דלא לוסיף עלה'.   כן הבינו הראשונים, וז"ל המאירי "אחר שבא והרג את הקנאי נהרג עליו שאין הקנאי רודף גמור".   ויש להבין גדר זה של רודף במקצת.

 

  נראה להסביר   ש י ש   ב ר ו ד ף   ש נ י   ד י נ י ם   נ פ ר ד י ם :   א.   דין רודף הנזכר במשנה בדף ע"ג ע"א - "אלו הן שמצילין אותן בנפשן וכו'"ב.   דין הבא להרגך השכם להרגו.   עיין ברכות דף נ"ח ע"א: "אמר, האי רודף הוא והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו".   לפי רש"י ש'מצילין אותן בנפשן' הוא הצלת הרודף מעבירה, ודאי שאין קשר בין דין זה לבין דין השכם להרגו.   אבל נראה, שאף אם מצילין אותן הוא משום הצלת הנרדף עדיין שני הדינים שונים.

 

  דין מצילין אותן בנפשן נלמד בדרשה: "ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע" (שם ע"ג, ע"א).   לפי הספרי (כי תצא פ"ג) יש דרשה אחרת: "מנין שאם אין אתה יכול להצילה בכפה הצילה בנפשה, ת"ל 'לא תחוס עיניך'" (עיין ברמב"ם וראב"ד הלכות רוצח פ"א).   אבל, דין השכם להרגו נלמד ממקור אחר לפי רש"י (סנהדרין דף ע"ג; וברכות דף נ"ח, ע"א, ע"ש) מפרשת 'בא במחתרת', ואילו לפי המאירי זה נלמד מ"צרור את המדיינים... כי צוררים הם לכם" (עיין מדרש תנחומא, פנחס ג').   וז"ל המשנה למלך בסוף הלכות חובל ומזיק: "דהנרדף עצמו אינו חייב להתרות לרודף, אבל אחר הבא להציל הנרדף מיד הרודף הוא שצריך התראה".   בהגהה שם כתוב: "דהא דאמר דאם יכולין להציל באחד מאיבריו של רודף שאין הורגין אותו, שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל, אבל הנרדף אינו מדקדק בזה".   לפי"ז   ח ל ו ק   ג ם   ד י ן   מ צ י ל י ם   מ ד י ן   ה ש כ ם   ל ה ר ג ו   ג ם  

ב ה ל כ ו ת י ה ם : במצילים אותם, המציל צריך להתרות לכתחילה, ואם הוא יכול להצילו באחד מאיבריו של הרודף אסור לו להרגו, אבל הנרדף עצמו הפועל מדין השכם להרגו אינו צריך להציל עצמו באחד מאיברי הרודף.

 

  ונראה ששני דינים אלו של רודף   ח ל ו ק י ם   ב ע צ ם   י ס ו ד ם.   דין 'מצילין אותן בנפשן' מהווה מעיקרו דין של הצלה - אדם שלישי צריך לבחור להרוג נפש האחד כדי להציל נפש השני.   דין זה מבוסס או על חיובא דרודף, או על היותו מאיים על הנרדף בלי רשות או סמכות.   משום כך יש חיוב להציל הנרדף, וחל על הרודף שם 'גברא קטילא'.   דין השכם להרגו, לעומת זאת, הוא היתר של הגנה שהתורה נותנת זכות לאדם להגן על עצמו.   האדם המותקף בעצמו, אינו חייב לעשות חשבון, שהרי חייו קודמים על נפש הרודף.   ממילא, בדין מצילין, אין היתר להציל הנרדף בנפש הרודף אלא אם כן אין אופציה אחרת של הצלה; הוה אומר, התרו בו ולא נענה, או אי אפשר להצילו באחד מאיבריו.   אבל, לגבי הנרדף עצמו ייתכן שהגבלות אלו לא קיימות.   (אם התראה היא משום חיובא דרודף, וודאי שהגבלה זו לא שייכת בדין השכם להרגו) וז"ל הגרי"ז בהלכות רוצח: "דלא מצינו חילוקא בחיובא דרודף בין נרדף לכל אדם, אלא, דהוא דין בפ"ע על הנרדף שמותר לו להורגו, משום דהבא להרגך השכם להרגו, והוא כעין היתירא לנרדף".

 

  לפ"ז יש להסביר הגמרא בפשטות: זמרי יכול להגן על עצמו מכח דין רודף של 'הבא להרגך השכם להרגו', אבל אדם אחר אינו יכול להציל את זמרי כיוון שאין פינחס רודף גמור.   כלומר, פינחס אינו נחשב לרודף לגבי דין מצילין אותן בנפשך שהרי ברשות קא עביד (ועיין עוד ביד רמה שם).

 

  עדיין יש לשאול, מתי אומרים דין זה של הבא להרגך השכם להרגו.   האם יעלה על הדעת שיש זכות ליוצא ליהרג להגן על עצמו נגד שליח בי"ד?   ואם תאמר שלא, למה הבועל ארמית יכול להרוג הקנאי?   אכן, בספר 'חמרא וחיי' מובאת דעה הסותרת את הנחת היסוד שלנו וטוענת שרודף יכול להרוג המציל.   וא"כ, זה רק מדין היתר הגנה וכדאמרן.   אבל, רוב הראשונים חולקים וסוברים שאין לרודף זכות להגן על עצמו בנפש המציל.   לראשונים האוחזים בשיטה זו יש מספר תשובות לשאלה.   היד רמה, ור' ירוחם מחלקים ואומרים שברודף יש מצוה להציל הנרדף, לעומת קנאים פוגעים בו שהוא רק רשות.   לפ"ז תבואר שאלתנו, שאם אדם בא להרוג מצד החלטת אישית, אף אם החלטה זו הכרחית ע"פ התורה, יש זכות לנרדף להגן על עצמו.   אבל כאשר בא להרוג מפאת מצות התורה, זכות ההגנה לא שייכת (עיין מל"מ הלכות רוצח פרק א', הט"ו).

 

  בחידושים המיוחסים לר"ן יש הרחבה של זכות ההגנה לבועל ארמית.   לדעתו קנאי מצווה לפגוע, ומ"מ קיימת זכות ההגנה מפני שאין הקנאי פועל ברשות בי"ד, שהרי הבא לימלך אין מורין לו.   לפי"ז נראה שזכות ההגנה פוגעת רק כאשר "הרודף" פועל ברשות בי"ד - וייתכן שיש לו במקרה כזה מעמד של מעין שליח בי"ד ואינו פועל כאדם פרטי; ממילא, חובה על הנרדף לציית לבי"ד ופוקעת זכותו להגן על עצמו.

 

  במאירי יש הבחנה אחרת, וז"ל: "שברודף כדי להציל הוא מתרה באחר והוא מתכוון לעשות דבר שהוא בו בר מיתה, אבל זה אינו בן מיתה ואף זה אין יכול להתרות במיתת בי"ד".   יש לפרש, שלדעתו יש לרודף חלות שם גברא קטילא כמו שלמדנו מפרשת הבא במחתרת "אין לו דמים", ודין גברא קטילא מהוה הפקעה של הזכויות לחיות (עיין בגרי"ז הלכות רוצח ועיין עוד בדף ע"ג ע"ב שאין מפקחין את הגל לבא במחתרת בשבת).   א"כ פוקעת מרודף גם זכות הגנה עצמית, משא"כ לגבי בועל ארמית שאינו גברא קטילא, לגביו עדיין קיימת זכות ההגנה של הבא להרגך השכם להרגו.

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1996   ישיבת הר עציון