ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

 

מעשה אדם ותחבולותיו - דין בשול באוּר וחמה בשבת

 

הרב משה ליכטנשטיין

 

 

א.   פטור הבישול בחמה וטעמה (לשיטת רש"י)

 

  הגמרא בשבת קובעת שאיסור בישול בשבת תלוי במקור החום בו משתמש המבשל, ושלשה חילוקים בדבר: אוּר, חמה ותולדותיהם. וכך שנינו שם (ל"ט.): "אמר רב נחמן, בחמה דכולי עלמא לא פליגי דשרי, בתולדות האוּר כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי [ר' יוסי ורבנן במשנה שם ל"ח:] בתולדות החמה, מר סבר גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האוּר ומר סבר לא גזרינן". מימרא זו, המועלית בעקבות הדיון על המשנה, התקבלה ללא עוררין ונפסקה כהלכה פשוטה.

 

  טעם הדין המבחין בין חמה לאוּר לא נתפרש בגמרא. רש"י שם מנמק את הפטור של בשול בחמה משום "דאין דרך בישולו בכך". היוצא מזה הוא שאין יסוד הפטור, אליבא דרש"י, משום הבדל יסודי בטיבו של מקור החום אלא תלוי בדרך בישול הרגיל. ואם כן, במידה וישנם מקורות חום שאין מוצאם מן האש אך דרך לבשל בהם, יש לחייב את המבשל בהם. ואמנם, היו פוסקים שאכן העלו כך בבואם לדון במקורות חום חליפיים דוגמת המיקרוגל, אנרגיה סולרית בדודי שמש וכיוצא באלו.

 

  בפשטות, יש להבין את שיטת רש"י מתוך הנחה שישנם בשבת, כבאיסורים רבים אחרים, שתי אפשרויות פטור מרכזיות, א) חסרון במעשה הבישול או ב) העדר תוצאת בישול בחפץ המתבשל. היות ובמקרה דידן קשה מאד להבחין כלל בהבדל בתוצאה המתרחשת באוכל המתבשל, ממילא עלינו למקד את הפטור של בשול בחמה במעשה הבישול. [אמנם האגלי טל (אופה מד ד'), אשר מסכים עקרונית עם הבחנה זו, טוען שאכן "יש שינוי בנפעל" במבשל בחמה, אך כותב שורות אלו, למרות ידיעותיו הדלות בחכמת הכימיה, מתקשה מאד לקבל קביעה זו; ואין לגמרא בפסחים (כו:) הדנה בענין שבח עצים בפת, עליו מתבסס האגלי טל, שייכות לעניינינו].

 

ב.   המחייב במלאכת הבישול

 

  ברם, פתרונו של רש"י אינו כה פשוט וחלק שהרי הוא מכניסנו לכבשונה של מחלוקת יסודית בענין חיובי שבת בכלל, ובענין בשול בפרט, בנוגע לצורך במעשה המלאכה הרגיל על מנת להתחייב בחיובי שבת. לכאורה, תלוי הדבר במלאכת בישול במחלוקת שנחלקו ראשונים בענין דין כלי שני. פטורו של המבשל בכלי שני, המפורש במשנה ובסוגיות, הובן על ידי הראשונים בשני אופנים התואמים את התבנית שהצענו לעיל. שיטה אחת, המיוצגת בראשונים על ידי הרמב"ם (פ"ט מהל' שבת) בעקבות מסקנת הירושלמי בענין, מניחה שאכן ישנו צורך במעשה בישול וללא זאת אין לחייב. לכן פוסק הרמב"ם על סמך הירושלמי שאינו חייב אלא אם בישל בכלי ראשון על האש, שהרי רק כך ישנו מעשה בישול. לעומת זאת, שיטת התוס' (מ: ד"ה ושמע) היא שאין חילוק עקרוני בין כלי ראשון לכלי שני וכל ההבדל ביניהם הוא בדרגת החום שלהם וממילא ביכלתם לגרום לתוצאת בישול. לפי זה, אם ניתן להגיע לרמת התוצאה הנדרשת אף בכלי שני אכן יש חיוב בישול דאורייתא. זהו, כמובן, דין קלי הבישול האסורים מדאורייתא לשיטה זו אף בכלי שני, כפשטות המשנה בדף קמ"ה. [ענין קלי הבישול במסגרת שיטת הרמב"ם והירושלמי מצריך דיון נוסף שאין כאן מקומו.] בניסוח כללי ומקיף יותר מתנסח בענין הרשב"א, וזה לשונו (מ: ד"ה מביא): "... מה לי ראשון מה לי שני כל מקום שהוא מתבשל אסור. דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל". דברים דומים כתב אף היראים. היות וקביעת הירושלמי שמעשה בישול הוא בכלי ראשון על האש דוקא נראית פשוטה, וכן מפורש אף בבבלי זבחים (צ"ה:) שעירוי כלי ראשון אין בו משום מעשה בישול, הרי יש לומר שלשיטת התוס', הרשב"א והיראים ניתן לחייב על התוצאה המושגת בכלי שני למרות העדר המעשה ואין בין שני סוגי הכלים אלא יעילותם בהשגת התוצאה.

 

  לאור זאת, יש לשקול את שיטת רש"י בענין חמה ותולדותיה. אם נאמץ את גישת הירושלמי והרמב"ם המצריכה מעשה בישול, אזי דברי רש"י שאף הפטור בענין בישול בחמה הוא משום שאין דרך בישול בכך משתלבים בה היטב. ברם, לשיטה החולקת המחייבת אף על תוצאה ללא מעשה, עדיין שומה עלינו להסביר דין חמה. כמו כן, יש לתת מענה לתמיהת האגלי טל (שם), מדוע הותר בישול בחמה אף לכתחילה, והלא בשאר מקומות של חסרון במעשה כגון כלאחר יד וכדומה ישנו איסור דרבנן לכל הפחות.

 

ג.   פטור חמה כדין עצמאי

 

  לכן, נראה להציע שאכן מקור החום מהווה דין נפרד ותנאי מיוחד בהלכות בישול בשבת, אף ללא קשר לדרך בישולו בכך. שורש הענין הוא בכך שאיסור המלאכה בשבת ענינו הוא בעשיית מלאכה אנושית יוצרת ביום שיועד לשביתה מכל פעילות יצירתית. לשון אחרת, אומנות נאסרה בשבת. פעולה שאין בה מן האומנות האנושית אינה אסורה בשבת אף אם מביאה היא לידי שינוי בחפץ; ולא מפני שאין דרכו בכך, שהרי הפטור של אין דרכו בכך משמעותו הוא שעקרונית פעולה מעין זו סותרת ומחללת את השבת, וכל חסרונה הוא רק בכך שאין היא מבוצעת ברמה או בתחכום הנדרשים, אלא מפני שאין השימוש בחמה (או בכוח מכוחות הטבע) עומד כלל בסתירה לעקרון השביתה בשבת. ענין השבת הוא המעבר מחידוש ויצירה לשגרת הטבע. ששת ימים יצר, ברא ועשה הצור את היצירה, וביום השביעי שבת וינפש, בעוד הטבע וכוחותיו נכנסים לפעולה. בבואנו להעביר עקרון זה של מערכת המבחינה בין פעולה יצירתית יזומה המיוחסת לעושה לבין פעולה הטמונה בכוח הטבע, חילקה ההלכה בין השימוש באוּר לשימוש בחמה. האש ניתנה לאדם ככוח הנתון למרותו ליצירת עולם של אומנות. השימוש בכלים והחרש המייצר כלים אלו בכוח האש הינם הכוח המניע את עולמו של האדם והמבדילים אותו מעולם החי. בבוא ישעיהו להנגיד בין הכוח האנושי לכוח המוחלט של קדוש ישראל וגואלו, הריהו בוחר את החרש וכליו כנציגי עולמו של האדם. "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו..." (נ"ד, טז). לעומת זאת, אין האדם שולט או מכוין את כוח החמה, אלא רק מנצל אותה. אין הטבע מסור בידיו אלא קיים ככוח בעולם; אם ניתן להפיק ממנו רווח מה טוב, אך זוהי זכיה מן ההפקר הטבעי, ובכך לא מבטא האדם את כוח האומנות שלו. האדם מבעיר אש, ואילו את כוח החמה הוא מנצל. לכן, הבשול באש נחשב כמלאכה הנעשית על ידי האדם בכלי יצירתו ואסור בגלל הצורך לשבות מפעילות יוצרת בשבת, בעוד הבשול בחמה איננו כזו, וממילא אין לו שייכות לאסור מלאכה.

 

  לאור זה מובן מדוע בשול בחמה מותר אף אם ניתן להתחייב בשבת על התוצאה בלחוד, שהרי התוצאה האסורה צריכה לבטא מעשה של היצירה האנושית בכלי אומנותה. כמו כן, יש בכך משום מתן מענה לשאלת האגלי טל על היחס לאיסור דרבנן של מעשה כלאחר יד. אף האיסור מדרבנן מתיחס לחסרון מבחינת אפשרות חיוב האדם מפאת יחוס הפעולה או תחכומה ולא לחסרון הגורם לשינוי כל משמעות המעשה. אם כל מהות הענין נעלמת, אזי אף מדרבנן הוא נשאר בהיתרו המקורי.

 

ד.   מח' ר' יוסי ורבנן

 

  לאמיתו של דבר, נראה שההבנה שהעלינו ביחס לבשול בחמה תלויה במחלוקת התנאים. יעויין שם בהמשך הסוגיא מחלוקת ר' יוסי ורבנן ביחס לאנשי טבריה שאסרו להם את השימוש בחמי טבריה כמקור חום לחמום מים בשבת. "מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה." הגמרא מבארת שם שלדעת רבנן נאסר השימוש בחמי טבריה מכוח גזירת החכמים של תולדות חמה, ואילו ר' יוסי, החולק על עצם דין תולדות חמה, טוען שדין חמי טבריה הוא כדין תולדות האוּר משום "דחלפי אפיתחא דגיהנם" [והמעיינות מתחממים מכך] ולכן חמי טבריה אינם תולדותיו של החמה אלא של האוּר. מחלוקת זו של הגדרת המעייינות נעוצה בשאלת יסוד הפטור של בשול בחמה. הרי ברי לחלוטין שהמעיין כמקור חום אינו מסור בידי האדם דוגמת האש אלא הינו כוח בתוך הטבע, ואף מקור חום המעיין, איך שלא נבין את משמעותו, אינו כוח הנשלט בידי האדם אלא נמצא מעל ומעבר לעולם האנושי. ממילא, אם החילוק בין חמה לאוּר הוא החילוק שבין טבע לאומנות, אזי חמי טבריה, השייכים אף הם לעולם הטבע, דינם כתולדות חמה. לעומת זאת, אם החילוק בין חמה לאוּר תלוי בהגדרה הפורמלית של מקור החום כבא מאנרגיה סולרית או מבעירה [בין אם טעם הדבר הוא מפני הגדרות של דרכו בכך או משום דומיא דמשכן], הרי שיש לראות בחמי טבריה תוצאת פעולת הבערה ואת מעמדם כמעמד תולדות האוּר.

 

  העולה מדברים אלו הוא שלדעת רבנן הפוטרים את המבשל בחמי טבריה - וכך אף נפסק להלכה על סמך דברי רב חסדא בנידון (מ:) - יש לראות את פטור מבשל בחמה משום היות החמה כוח טבעי הנמצא מעבר לעולם האנושי, בעוד לר' יוסי הפטור תלוי בהגדרת סוג מקור החום. לאור זאת, יש לטעון לקשר בין שתי המחלוקות שנחלקו ר' יוסי ורבנן בענין זה; שהרי מתוך הסוגיא, כפי שראינו (לעיל), עולה מחלוקת כפולה. א) מעמד חמי טבריה מדאורייתא וב) דין תולדות החמה מדרבנן. לרבנן, תולדות חמה אסורות באיסור חכמים, ואילו לר' יוסי הינם היתר גמור. ונראה, שאם איסור בשול תלוי בשמוש האדם בכוח האש השייך לעולמו, אזי מדרבנן ישנו חילוק ברור בין חמה ממש לתולדותיה. בעוד שבחמה עצמה הטבע פועל את פעולתו ומספק את חומו לעולם ואין האדם עושה דבר מלבד להניח את המאכל במקום פעולת השמש, הרי שבתולדות חמה האנרגיה נתפסת ונאגרת באופן יזום על ידי האדם על מנת לאפשר בו שמוש עתידי. אגירת האנרגיה ושלובה בתכנון משק האנרגיה הינם פעולות אנושיות מובהקות. על כן, נחשב חום זה - מדרבנן - כחום הדומה לחום האוּר מבחינת הקשרו ודיה בפעולת האגירה להכניסו לעולמו של האדם ולאוסרו. מה שאין כן לר' יוסי. לדעתו, אין הענין נעוץ במשמעות השמוש באנרגיה או הקשרו אלא בעצם מוצאו וטיבו של החום; לכן חלק עליהם בענין חמי טבריה, ומאותה סיבה אין הוא מבחין מדרבנן בין החמה לתולדותיה, שהרי מבחינות אלו אין כלל הבדל ביניהם. אם האחת מותרת, אף השניה הינה היתר גמור. תולדותיהן כיוצא בהם ואי אפשר לחלק ביניהם, ובנגוד לרבנן אשר לשיטתם הם בהבנת איסור הדאורייתא נגזר שאף מדרבנן יש הבדל בין הסוגים השונים.

 

ה.   סיום

 

  זהו, אם כן, פירוש הגמרא שצטטנו בראשית הדברים. מר סבר גזרינן תולדות חמה אטו תולדות האוּר משום שישנה קירבה מהותית בין האנרגיה השייכת לעולמו של האדם לבין זו המוכנסת אליה. לכן יש לגזור עליה, אם מפני שקירבה זו, המתבטאת בעיקר ביחס שבין תולדות החמה והאוּר, צריכה מפאת מהותה העצמית להאסר מדרבנן, ואם מפני שהיא עלולה להביא אנשים לידי מכשול ההחלפה ביניהם. בכל אופן, יש לגזור איסור דרבנן משום כך. אך לר' יוסי, המבין אחרת את כל היחס בין חמה לאור, אין כלל קירבה בין שתי התולדות וממילא אין צורך לגזור.

 

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1996   ישיבת הר עציון