ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

עקיפת סמכות ותיקון הוראות בהלכה

 

דוד טי

 

 

  המונח "עקיפת סמכות", מוכר לנו מן המילון הצבאי; כאשר חייל מבקש היתר כלשהו ממפקדו והוא נתקל בסירוב, אסור לו לגשת אל מפקד אחר ולבקש שוב היתר זה.   נראה ששתי סיבות הביאו לגיבוש המוסכמה הצבאית של איסור עקיפת סמכות:

 

א.   אי אפשר לבנות מערכת של פיקוד יעיל וסמכותי כאשר החייל רשאי לעקוף סמכות, שהרי על ידי כך יוצר הוא סתירה פנימית ומחלוקת בין מפקדיו.

ב.   עצם הפנייה אל מפקד נוסף מהווה פגיעה וזלזול בכבודו של המפקד הראשון ובסמכותו.   מתוך כך נראה היה לומר, שיש להפעיל איזור זה גם במערכת ההלכתית שבה קיימת מערכת סמכותית של רב ותלמיד.   והרי דברים קל וחומר - אם לכבודו של מפקד זוטר חוששים אנו - לכבודם של תלמידי חכמים לא נחשוש?   לא תהא כהנת כפונדקית?

 

  אכן, שנו רבותינו (ע"ז ז.):

 

"הנשאל לחכם וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר.

לחכם ואסר, לא ישאל לחכם ויתיר".

 

  ברם, לכשנעיין בסוגיא זו נמצא, שההשוואה שערכנו לעיל - בין מוסכמות חברתיות בצבא לבין המערכת ההלכתית, איננה פשוטה כלל ועיקר.   במערכת הצבאית, אין סיבה שמפקד לא יוותר על דעתו האישית (להתיר את בקשת החייל) לטובת קיום המערכת הפיקודית ככלל, אך במערכת ההלכתית לא ייתכן כדבר הזה - וכי נעלה על דעתנו שנקיים פסקי הלכה מוטעים במטרה לשמור על סמכות המערכת הרבנית ככלל ועל כבוד הרב הטועה בפרט?   והלוא גובל הדבר במה ששנינו "במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב"!

 

  הראשונים על אתר העלו קושי זה בסיגנונות שונים.   וזו לשון תוס' רבינו אלחנן שם (ד"ה הנשאל):

 

"וא"ת, ולמה לא ישאל, והלוא שמא החכם השני יחזיר את הראשון ויוכיח לו שטעה בדבר משנה...".

 

  עוד העירו ראשונים מסוגיא בנידה כ:, שם משמע שאין איסור עקיפת סמכות כלל, וכך מסופר שם:

 

"ילתה (אשתו של רב נחמן) אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה.   הדר אייתי לקמיה דרב יהודה ודכי (=טיהר) לה"!

 

  הגמ' שם איננה מקשה על ילתה כיצד הלכה היא לשאול את רב יהודה תוך כדי עקיפת סמכותו של רבה בר בר חנה.   קושיא אחרת מטרידה אותה: "והיכי עביד (ר' יהודה) הכי?   והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר"?

 

  מוכח אם כן, מסוגיא זו, שאין איסור כלל על השואל, אלא להיפך - ישנו איסור הרובץ על הרב השני להתיר את מה שאסר הראשון!

 

  מכח קושיות אלו, נטו הראשונים לבאר את הסוגיא בעבודה זרה באופן שונה.

 

  וזו לשון התוספות שם:

"וי"ל דאינו אסור אלא לשאול אם לא מודיע לו 'כבר שאלתי מפלוני ואסר לי', אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם - מותר.   אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר, כדאמרינן 'חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר... אלא אם כן יכול להחזירו בדבר משנה'".

 

  הדברים מבוארים יותר בספר הישר (ס' קס"ג): "פירוש, אינו מקפיד על הנשאל (= שואל) כי אם על החכם,... כגון שיודע החכם שהראשון חולק עליו, והנשאל יכול לשאול לגמרי לכל מי שהוא רוצה...".

 

  נמצאנו למדים, שישנו איסור הרובץ על החכם להתיר דבר שחבירו אסר, ומה שאסור לתלמיד לשאול בשנית חכם אחר אינו אלא מצד "לפני עיוור" - כדי שלא יכשיל את החכם.   לכן, אם התלמיד שרבו שאסר לו טעה בדבר משנה, רשאי הוא לשאול רב נוסף, ובלבד שיודיע לו שחכם אחר אסר לפניו.

 

  אמנם ישבנו בין הסוגיות השונות, אבל עדיין אין אנו יודעים מדוע אסור לחכם השני להתיר את מה שאסר הראשון כאשר הראשון לא טעה בדבר משנה אלא בסברא.   בראשונים מצאנו שתי גישות עקרוניות בהסבר האיסור הנ"ל:

 

א.   הטעמים שהזכרנו לעיל בעניין איסור עקיפת סמכות, הם אלו העומדים ביסוד האיסור המוטל על החכם השני להתיר פסקו של ראשון; חוששים אנו לכבודו של הרב הראשון שאסר, ודואגים אנו למערכת הכללית של סמכות ההלכה.   אמנם, לעיל סברנו שמכח טעמים אלו יש לאסור על השואל לשאול, ועתה התחדש לנו שאין טעם לכבול את ידי השואל - שמא טעה הרב הראשון והחמיר לשוא?   אדרבא, יש לשבח את השואל המפקפק באמיתת פסקו של ראשון, על כך שהוא חוקר שוב ושוב ודורש להגיע אל האמת!   אעפ"כ, נותר איסור על החכם - אם אין לו ראיות מפורשות שהראשון טעה בדבר משנה אינו רשאי להתיר מכח סברתו!

 

  בגישה זו הלך הר"ן (בחידושיו ובאלפס שם) וז"ל: "וכי אמרינן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, בלא הסכמתו של ראשון קאמר, ומפני כבודו של ראשון.   ועוד, כי שלא תראה תורה כשתי תורות הללו אוסרין והללו מתירין".

 

ב.   מדובר כאן על איסור נפרד, המנותק מעניין עקיפת סמכות וכבוד הרב.   וכ"כ הרא"ש שם (ס"ג): "ופרש ר'... דכיוון שכבר אסרו ראשון   ו ש ו י א   ח ת י כ ה   ד א י ס ו ר א   , אין לו לסמוך על אחר שיתירנו לו", ובצורה מפורשת יותר בראב"ד (מצוטט בר"ן שם): " ד ל א  

מ ש ו ם   כ ב ו ד   ש ל   ר א ש ו ן   מגעו בה, אלא משום דכיוון דאסרה ראשון, שויא חתיכה דאיסורא, ושוב אין לו היתר, דאפילו התירה שני אינה מותרת...".   לשיטתם מדובר כאן על הדין הכללי של שווי אנפשיה חתיכה דאיסורא - משעה שקיבל השואל את פסקו של הראשון, הרי שהחיל על עצמו את האסור, ולכן אין החכם השני רשאי להתיר לו אותו.   אעפ"כ, השואל עצמו רשאי לשאול את החכם השני - שמא טעה הראשון וקבלתו היתה קבלה בטעות שניתן לבטלה.

 

  ישנן נפקא מינות רבות העולות מבין שני הפירושים [רוב הנפק"מ מצויות בדבר הראשונים, ולא הארכתי בציטוטים מפאת קוצר היריעה.]

 

ר"ן לקולא, ראב"ד לחומרא:

א.   ב ד י ע ב ד - אם נחוש לר"ן, דאסור לחכם להתיר מפאת כבודו של ראשון בלבד - כשעבר והתיר מסתבר שמותר.   אך לשיטת הראב"ד דשווי אנפשיה חתיכה דאיסורא, אסור גם בדיעבד.

ב.   ח ז ר   ב ו   ר א ש ו ן   - אם מפני הכבוד וכר"ן, אין טעם לאסור, שהרי ראשון עצמו חזר בו.   אם משום דשווי אנפשיה וכו' - מה תועיל חזרתו של ראשון, והלוא השואל קיבל על עצמו את האיסור.

 

ראב"ד לקולא ר"ן לחומרא:

ג.   כ ש ר א ש ו ן   ה ת י ר   - לשיטת הר"ן אסור לחכם שני לאסור, שכן פוגע הוא בסמכויות ההלכה ובכבוד הראשון.   לשיטת הראב"ד אין טעם לאסור על השני דבר, שהרי אין כאן "חתיכה דאיסורא" שקיבל השואל על עצמו!

ד.   ב ח ת י כ ה   א ח ר ת   - לשיטת הר"ן יש לאסור גם כאשר בא אדם אחר לשאול מן השני על מקרה דומה.   לשיטת הראב"ד, אין טעם לאסור בזה, שהרי רק הראשון קיבל על עצמו את ה"חתיכה דאיסורא".

 

  לפני שניגש לבירור ההלכה, נסכם את העולה מדברינו:

1.   רשאי אדם לבקש היתר מרבו, גם אם קיבל בעבר פסק הלכה מרב אחר האוסר ובלבד שיודיע לרב השני על כך.

2.   רב שבא להתיר את שאלת תלמידו, אינו רשאי לעשות כן אם השואל קיבל בעבר פסק איסור מרב אחר.   אמנם, אם הרב הראשון טעה בדבר משנה (ואין כאן המקום לברר גדריה) - רשאי השני להתיר.

3.   נחלקו הראשונים בטעם האיסור.   הר"ן - זוהי תקנה מיוחדת שבאה לשמור על כבודו של הרב, ועל המערכת הסמכותית ככלל, שלא תיעשה תורה כשתי תורות.   הראב"ד ורוב הראשונים - זהו דין כללי בש"ס דשווי אנפשיה חתיכה דאיסורא.   למחלוקת זו נפקא מינות רבות, המצויינות לעיל.

 

 

פ ס ק   ה ה ל כ ה :

 

  כתב הרמ"א בהלכות כבוד רבו (יו"ד רמ"ב סל"א):

 

"חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה, או שטעה בדבר משנה, יכול להתיר.   ואפילו אם   ט ע ה   ב ש י ק ו ל   ה ד ע ת, י כ ו ל   ל י ש א   ו ל י ת ן

ע ם   ה מ ו ר ה   ע ד   ש י ח ז ו ר   ב ו. ולכן אין איסור לשאול לשני ובלבד ש/יודיע אותו שכבר ראשון לאסור.   ו א פ י ל ו   א ם   ה ת י ר   ה ר א ש ו ן   וכבר חלה הוראתו, אין לשני לאסור מכח שיקול הדעת.   וכל זה באותה הוראה,   א ב ל   ב מ ע ש ה   א ח ר   -   פ ש י ט א   ש י כ ו ל  

ל ה ו ר ו ת   מ ה   ש נ ר א ה   א ל י ו ".

 

  פסק הרמ"א קשה להבנה - מהסיפא של דבריו מוכח שפסק כראב"ד (נפק"מ ד'), אך מכך שכתב "יכול לישא וליתן עד שיחזור בו", ומכך שאסר גם כשהראשון התיר, נראה שפסק כר"ן (ע' נפק"מ ב' ו-ד').

 

    ה ש ך   פסק כראב"ד, ובעקבות כך פירש את דברי הרמ"א: "אין חבירו רשאי להתיר" - ואפילו בדיעבד אסור.   "אם טעה בשיקול הדעת... עד שיחזור בו" - מדובר בשיקול הדעת שמצורפת לו ראיה מן הסוגיא, שאז דינו כטועה בדבר משנה, שהקבלה בטלה מעיקרא.   אבל אם חוזר בו מכח סברא בלבד - אינו רשאי להתיר.   הש"ך תמה על הרמ"א שהחיל דין זה גם כאשר הראשון התיר - וחלק עליו, דבזה ודאי שמותר לשני לאסור.

 

  ע ר ו ך   ה ש ו ל ח ן   (שם נח-סב) פסק אף הוא כראב"ד, ואעפ"כ ביאר את הרמ"א כפשוטו: אם ראשון חוזר בו מסברא בלבד - רשאי הוא להתיר וזהו שאמר הרמ"א "שיקול הדעת" - "דכיון שחוזר בו נסתלק החתיכה דאיסורא".   כאשר חכם ראשון התיר וחלה הוראתו, אין השני רשאי לאסור וכפשט דברי הרמ"א, "כיוון שאינו יכול לברר הטעות ו שמא סברת המתיר טובה יותר".   שיטתו טעונה ביאור, שהרי יש צדק בדברי הש"ך שלטעם דשווי אנפשיה חתיכה דאיסורא, אין מקום להתיר כשראשון חוזר בו מסברת עצמו בלבד, וכן אין גם מקום לאסור כשראשון מתיר.

 

  נראה לומר, שהאחרונים נחלקו בהבנת דין שווי אנפשיה בסוגיין:

 

   ה ש " ך   הבין ביטוי זה כפשוטו - השואל קיבל על עצמו את האיסור, ולכן החתיכה עצמה (=הפסק) אסורה לו.   (דומה הדבר לנודר שמקבל על עצמו איסור ומכוח קבלתו בלבד חל איסור בחפצא).

 

  ע ר ו ה " ש   מבין שאין כאן שווי אנפשיה חתיכה דאיסורא כמו בנדר, אלא שהשואל קיבל על עצמו את הרב   כ ס מ כ ו ת - ומכח קבלתו את הרב אסורה לו החתיכה.   [יתכן שזו מחלוקת בהבנת שווי אנפשיה בכל הש"ס - האם השואל קיבל על עצמו, את האיסור, או את העובדות (במקרה דנן - את הרב כסמכות)].

 

  מובן, איפוא, כי לפי תפיסת ערוה"ש, אם הרב עצמו חזר בו מסברא בלבד החתיכה מותרת, והה"ד להיפך - אם הרב הראשון התיר, עדיין אין כח ביד השני לאסור שהרי השואל קיבל את סמכותו של ראשון!

 

  להלכה ולמעשה, דומה שאין שייכות לדין זה בימינו, מכמה טעמים:

 

א.   ערה"ש סיכם (ס' ס"ג): "ודע, שלא נמצא דין דחכם שאסר אין חבירו יכול להתיר, לא ברמב"ם ולא בטור, והרי גמ' מפורשת היא בכל מקום?   והנלע"ד דסבירא ליה לרבותינו אלה,   ד ע כ ש י ו   א ח ר   ש נ ת פ ש ט ו   ס פ ר י   ה ש " ס   ו ה פ ו ס ק י ם   ל א   ש י י ך   כ ל ל   ד י ן  

ז ה.   שהרי נתבאר שדין זה אינו אלא כשנחלקו בסברא בעלמא, ועכשיו אין לך דבר הוראה שאין לה ראיה מאיזה גמ' או איזה פסוק ורחוק הוא בכלל להורות מסברא בעלמא...

 

ב.   הרמ"ע פיגו (מצוטט בבית לחם יהודה על אתר בשו"ע): "דין זה... אינו נוהג בזה"ז... בעוונותינו הרבים בזמננו שהמורה יורה כבן סורר ומורה,   ו אי ן   ל ה ם   ש י ק ו ל   ה ד ע ת  

א ל א   כ ס ו מ א   ב א ר ו ב ה   ב ו ו ד א י   א ם   א ו ס ר   ר ש א י   ל ה ת י ר... דכל האוסר אינו בקי בדינים ולכן הוא מחמיר בלא שום טעם...   ו ב פ ר ט   ב ז מ ן   ה ז ה   ש נ ו ה ג י ן  

ב א י ס ו ר   ש ה ו ל כ י ן   א ח ר   ה מ ח מ י ר, ד י   ל נ ו   מ ה   ש מ ח מ י ר י ם   א ח ר ו נ י ם..." (עיי"ש עוד, ועיין בשו"ת משנה הלכות ח"ה ס' קס"ג).   והי"ת יאיר עינינו בתורתו.

 

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

   GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1996   ישיבת הר עציון