קידושא רבה למי שאינו סועד (אי)

 

הרב ברוך גיגי   (השיעור ניתן במוצש"ק פר' תולדות.   חלקו השני יובא בשבוע הבא)

 

שאלה:   מי שעונג הוא לו שלא לאכול, או חולה שאסור לו לאכול, כיצד ינהג בעניין קידושא רבה ביום השבת?

,שובה:   הדיון בשאלה זו מתחלק לשניים. תחילה נדון האם בכלל מוטל חיוב על ארם לקדש ביום השבת כשאינו רוצה לסעוד (בלילה פשיטא לכאו' שיש עליו חיוב, אבל ביום אפשר דשאני, וכפי שנבאר בס"ד), ושנית נדון במקרה של חיוב, כיצד יוכל ליישמו, אם בכלל. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

 

א   האם חייב בקידושא רבה כשאינו סועד   גרסינן בגמ' (פסחים קו.): "'זכור את יום השבת לקדשו! - זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין? ת"ל: 'זכור את יום השבת'. ביום מאי מברך? אמר רב יהודה: 'בורא פרי הגפן'". ומבואר בראשונים שקידוש היום עיקרו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, שעיקר הקידוש בכניסתו הוא (ועיין במג"א (סי' תקצ"ז סק"ג) שהביא את המהר"ם, שסובר שהוא מדאורייתא, אך לא קי"ל הכי). והקשו בראשונים: "כי מה עניין קידוש, כיון שאינו מברך אלא ברכה של 'בורא פרי הגפן' בלבד", ובתירוציהם השונים נתגלו הבנות שונות ביסוד דין קידושא רבה:

1.   רבינו דוד: "שאין ברכה זו אלא שיהא אדם קובע סעודתו על היין כשבתות וימים טובים, וקורים אותו קידוש, שסומך בה סעודתו כמו שאומרים אותה על הקידוש, ומצוה זו של   ק ב י ע ו ת   ה י י ן   סמכו אותה על הכתוב". אם-כן, משמע שקידוש היום אינו קידוש כלל במובנו הרגיל, אלא שם מושאל, ואינו מורה על מהות הברכה, שעיקרה דין בקביעת סעודתו על היין. ולשיטתו, זהו דין כללי בסעודות שבת, שצריך לקבען על היין, ואף בסעודה שלישית הדין כן. והוסיף, שמדין קידוש היה ראוי שלא יהא צריך לקדש אלא בלילה, וכיון שכבר נתקדש, שוב אינו צריך. כלומר, אם אדם קידש את היום בכניסתו, ובזה הבדילו מיום החול שקדם לו (וכדמשמע מלשון הרמב"ם (פרק ל' מהל' שבת הל' א', עיי"ש)), וגם פעל להחיל על עצמו ועל היום את קדושת השבת, מה משמעות יש בפעולה נוספת ביום השבת, וכי צריך להבדילו מרגע אחר שקדם לו, הרי כבר קידש את היום, וחלה כבר קדושתו!?

 

2.   הר"ן:   "אלא קידושא דאורייתא דליליא הוא, דהוי בכניסתו, אלא משום דכבוד יום עדיף מכבוד לילה, ראו חכמים לעשות ביום זכר לקידוש, והיינו "בורא פרי הגפן" ותו לא, שהוא התחלת קידוש של לילה. ועוד, שלפי שאין אומרים שירה אלא על היין, כיון שמברכים על היין בתחילה שלא כדרך שאר הסעודות, הוי כעין שירה ושבח לקדושתו של יום". ביאור דבריו הוא, שאמנם יש קידוש ממש לפנינו, אלא שתוכן הקידוש בא לידי ביטוי באחד משני אופנים:

א. עיקרו של קידוש בלילה, שאז האדם כביכול   מ ק ד ש   את היום, וביום תקנו קידוש כזכר לקידוש הלילה, ומסתבר שאין כאן תוספת קידוש מפני העדיפות שבכבוד היום, שא"כ היו מתקינים ברכה מיוחדת שתצביע על כך, אלא יש כאן הצהרה על קדושת היום באמצעות ה"זכר" לקידוש הלילה.

ב. יש כאן קידוש שכולל בתוכו הצהרה על קדושת היום, אך בלא זיקה יתירה ללילה, ונוספה על כך הבעת שירה ושבח על קדושתו של יום. ואף שטעם זה רומז על זיקה לסעודת היום, שהרי השירה והשבח הם ע"י ברכת היין קודם סעודה זו, שלא כדרך שאר סעודות, נראה מן הר"ן עצמו שאין זה קשור בהכרח, והבעת שירה זו שייכת גם בברכת היין בפני עצמה, גם כשאינה צמודה לסעודה דוקא, שהרי כתב בהמשך: "ומ"מ, כיון דתקנוה רבנן כעין קידוש... צריך שיהיה במקום סעודה, כקידוש הלילה". ולכאורה ברור שדין קידוש במקום סעודה בלילה הוא דין נוסף על הדין היסודי של קלושת היום, וא"כ הוא הדין בקידוש היום, שיש לו משמעות גם ללא הסעודה, וכדין נוסף קיים הדין של קידוש במקום סעודה (ועיין עוד להלן).

 

3.   המאירי: בדבריו נראית קצת מבוכה; מתחילת דבריו משמע שאף שאינו קידוש, כיון שזו ברכת חובה אף היא קרויה קידוש, ומשמע שרק שיתוף השם יש כאן, אך בהמשך כתב: "שאף היא לכך תקנוה, שיהא היום מתקדש על ידו להיות סעודתו חשובה כשהיא בקבעת על היין". אך גם בכך נראה שיש לרון, האם המגמה היא לתת חשיבות לסעודה בקביעתה על היין (כדברי רבינו דוד), או שמא להביע שבח לקדושת היום (כדברי הר"ן). מסתבר, דתרווייהו איתנהו בה להמאירי, שאמנם יש כאן ביטוי לקדושת היום, אך זה מתבצע באמצעות קביעת סעודתו על היין. ובדברי המאירי נתיישבה קושיית רבינו דור, שמא יתחייב בקידוש גם בסעודה שלישית, כיון שלמאירי   ברור   שאין   זה סתם דיו של קביעות סעודתו על היין, אלא זהו דין של קידוש היום ע"י קביעת סעודה על היין. דיעה זו מקבילה לדברי הר"ן: "שירה ושבח על קדושתו של יום", אלא שלר"ן מתבטא הדבר ביין בלבד, ואילו למאירי הסעודה כולה באה לבטא נקודה זו, והיום מתקדש ע"י הסעודה החשובה. ממילא, בודאי שלא ניתקן אלא לקדש את השבת פעם בלילה ופעם ביום, ומובן מדוע אין קידוש בסעודה שלישית (ייתכן שלפ"ז נצריך לקבוע גם סעודה שלישית על היין גם לשיטה זו, אך לא כדין קידוש אלא כדין בסעודת היום).

 

4.   הרמב"ם (פרק כ"ט מהל' שבת הל' י'): "ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה. וזה הוא הנקרא קידושא רבה, מברך "בורא פרי הגפן" בלבד ושותה, ואח"כ יטול ידיו ויסעוד. ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה". מובן בדבריו בפשטות שהוא הוא דין קידוש, שהרי   חלים עליו שאר דיני קידוש, כאיסור טעימה לפניו וחובת קידוש במקום סעודה.

 

  עוד נראה לענ"ד ששיטת הרמב"ם כאן קרובה לשיטת המאירי, דהיינו שהסעודה מהוה חלק מהקידוש, אך זאת בהבדל מסויים. לכאורה יש לשאול מדוע כתב הרמב"ם שיברך קודם שיסעוד סעודה שניה, הרי כיון שפסק שאסור לו לטעום כלום עד שיקדש, כבר ברור שהקידוש קודם לסעודה?! אלא, נראה שסובר שקידוש וברכת "בורא פרי הגפן" קודם סעודה שניה הם מעיקר דין הקידוש, ולא כדין צדדי של איסוד טעימה קודם הקידוש. ע"י כך שמברך על היין קודם סעודת היום, מתקדש היום, שהרי אין אזכור של קדושה בברכה, ואפשר שהקדושה שבקידוש זה ניתנת ע"י הסעודה, שנותנת תוכן של קידוש לברכת היין. (יתרה מזו, קידוש הלילה מקביל לקידוש היום באופן זה: ברכת היין קיימת בשניהם; ברכת קדושת היום בלילה מקבילה לסעודה ביום; במובן זה, הסעודה היא ממש חלק מן הקידוש, ולא נותנת משמעות לברכת היין שקודמת לה כקידוש היום בלבד) וצ"ע נכל זה.

 

  יוצא מכל זה לדינא לנדון בשאלתנו: ברור לכאורה לשיטת רבינו דוד והמאירי שיסוד העניין הוא בקביעת סעודתו על היין, ואף שעי"כ מתקדש היום למאירי, מ"מ כשאינו מחוייב בסעודה (כגון חולה, או מי שענגג לו שלא יאכל), אינו מחוייב כלל גם בקידוש. לעומת זאת, לר"ן (לפחות לטעמו הראשון, עיין בנאמר לעיל בשיטתו) מסתבר שהחיוב קיים, ובשיטת הרמב"ם נראה ג"כ שיש חיוב לקדש את היום (לא רק בהבנה הפשוטה בדבריו, אלא אף למה שחידשנו בשיטתו); למרות שיש כאן בעיה ביכולת היישום של חיוב זה, מפני שאינו סועד, מ"מ נראה שעיקר החיוב לא פוקע, כיון שהיין נובע בעיקר מעצם הצורך לקדש את היום. ולכאורה מסתבר שכך קי"ל להלכה, שהרי קי"ל (שו"ע או"ח סי' רע"ג ס"ר, בהג"ה) שיכול אדם להוציא אחרים בקידוש היום אף שהוא כבר יצא, ואם נאמר שזהו דין בקביעות סעודה על היין בלבד, הרי זו ברכת הנהנין, וכיצד מוציא אחרים?! כלומר, מוכח שזו ברכת המצוות. אך לענ"ד ייתכן לדחות ולומר שאין ראיה מכאן לשום צד, שייתכן שאף שזו ברכת הנהנין, יכול להוציא אחרים, שהרי בכל ברכה שבחובה אדם מוציא אחרים (כשם שיש הסוברים שבטיבול ראשון של לילי פסחים, כשמברך "בורא פרי האדמה" על הכרפס, יכול להוציא אחרים, אף ששם פשיטא דהוי ברכת הנהנין). כמו-כן, לצד השני, אף אם נאמר שאינו מוציא אחרים, אין הוכחה שאין זו מצות קידוש, שכיון שברכה זו היא ביסודה ברכת הנהנין, אין אדם מוציא את חבירו כשאינו טועם, ואכמ"ל.

 

  אך נראה לי עדיף להוכיח מהנפסק בשו"ע (או"ח סי' רפ"ט ס"א) שגם קידושא רבה צריך לקבוע במקום סעודה, ושאין לטעום קודם הקידוש. ברור שדינים אלה שייכים רק אם נאמר שקידושא רבה הוא קידוש ולא דין של קביעות סעודה על היין בלבד. ועיין ב"מחצית השקל" (סי' תקצ"ז סק"ג), שפשוט בדבריו שם שיש חובת קידושא רבה אף כשמתענה, וזאת אף אם נאמר שזה חיוב מדרבנן בלבד (ולא כמהר"ם, שסובר שקידוש היום הוא מדאוריתא); אך מ"מ כתב שם שאינו יכול ליישם חיוב זה. בשאלת יישום החיוב נדון בחלקו השני של המאמר.