ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

פרשת השבוע

 *********

 

פרשת כי תצא

 

הרב מרדכי סבתו

 

אשה יפת תואר

 

 

  חכמים ביארו טעמה של פרשה זו במסכת קידושין (כא:) "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות נבילות".   במדרש תנאים לדברים (מהדורת הרב הופמן עמ' 127) נוסף לכך משל: "מושלו משל, למה הדבר דומה?   לבן מלכים שנתאוה דבר שאי אפשר לו, והיה אביו מפתיהו ואומר לו: בני אם אוכלו את, מזיקך הוא, וכיון שראה שלא הקפיד אמר לו: כך וכך תהא עושה ואין את ניזק.   לכך נאמר: "והסירה את שמלת שביה מעליה".

 

  נימוק זה הובא ע"י רש"י בפירושו לדברים: "ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה תמירה ישאנה באיסור, אבל אם נשאה סופו להיות שונאה..." (דברים כ"א, י).   על פי עיקרון זה פירש רש"י, עפ"י הספרי, את המשך הפרשה: "ועשתה את צפרניה - הגדלם כדי שתתנוול.   והסירה את שמלת שביה - לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם.   וישבה בביתך - בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה כדי שתתגנה עליו.   ובכתה את אביה - כל כך למה?   כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת.   והיה אם לא חפצת בה - הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה".

 

  נמצא כי לפי פירוש זה באה פרשתנו ללמד, כי אע"פ שבדרך כלל אסור לשאת נכרית, בשעת מלחמה התירתה התורה, אלא שאין דעתה נוחה מכך.   משום כך הגבילה התורה היתר זה בשורת מעשים, שמטרתם לגנותה בעיניו כדי למנוע נישואין אלו.   רש"י לא פירש האם לדעתו דורשת התורה את גיורה של האשה אם לאו.   את דעתו בפרט זה ניתן ללמוד מדבריו בפירושו לתלמוד (קידושין כ"ב.): "ליקוחין יש לך בה - קידושין תופסין, ואע"פ שהיתה עובדת כוכבים, שהרי אינה מתגיירת מדעתה".   וכך כתב גם רמב"ן בפירושו לתורה: "והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה, ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים, אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה.

 

  פירוש זה דחוק מכמה טעמים:

 

א.   כבר העיר רמב"ן על הברייתא בספרי (המובאת גם ביבמות מח.): "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה - רבי אליעזר אומר תקוץ, רבי עקיבא אומר תגדל.   אמר רבי אליעזר: נאמרה עשייה בראש ונאמרה עשייה בצפרניים, מה עשייה האמורה בראש - העברה, אף עשייה האמורה בצפרניים - העברה.   רבי עקיבא אומר: נאמרה עשייה בראש ונאמרה עשייה בצפרניים, מה עשייה האמורה בראש - ניוול, אף עשייה האמורה בצפרניים - ניוול; וראיה לדברי ר' אליעזר 'ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו'".   על ראייה זו העיר רמב"ן כי "היא ראייה גדולה".

 

ב.   פירושו של רש"י ל'שמלת שביה' (ומקורו בספרי), כי היא שמלה נאה שנועדה להכשיל אחרים - קשה.   שכן, 'שמלת שביה' איננה השמלה שאיתה יצאה למלחמה או שהיתה עליה בשעה שנשבתה.   אין 'שמלת שביה' אלא הבגד אותו לובשים בשבי.   כינוי זה בא בודאי לציין בגד בזוי, כדרך שלובשים השבויים.   כמו שמצינו למשל אצל יהויכין מלך יהודה, בשעה שנשא אויל מרודך מלך בבל את ראשו: "ושנא את בגדי כלאו" (מל"ב כ"ה, כט).

 

ג.   מרש"י משמע כי המילים 'ולקחת לך לאשה' הם גופו של ההיתר.   לא ברור אם כן מדוע הקדימה התורה את גופו של ההיתר לתנאי ההיתר.   קושיה זו גרמה כנראה לראב"ע לפרש כי מילים אלו הם חלק מתיאור המקרה: "שתחשקנה לקחתה לאשה" (והסכים לפירוש זה רמב"ן).   ואולם לשון הכתוב אינה מורה כן.

 

ד.   עצם הצורך להתייחס למקרה מסויים של נישואי נכרית מחייב לומר, כי התורה כבר קבעה את עצם האיסור לשאת נכרית, ואת דרכי גיורה.   אפשר שאיסור זה כלול בכתוב "לא תתחתן בם" (דברים ז', ג).   אולם, על פי פשוטו מתייחס פסוק זה לשבעת העמים בלבד (וכן היא דעת חכמים, עי' קידושין סח:).   אף דרכי הגיור לא נתפרשו בתושה שבכתב.   מעתה קשה, מה ראתה התורה לסתום את האיסור הכללי ואת דרכי הגיור הרגילים, מחד; ומאידך, להתייחס למקרה של היתר מיוחד וגיור יוצא דופן?

 

  מחמת הקושי הראשון נטה רמב"ן מפירוש רש"י, ופירש כי מעשים אלו עניינם הוא מנהגי אבילות: "לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבילות, והכל נמשך אל 'ובכתה את אביה ואת אמה'.   צוה שתגלח ראשה כדרך האבילות, כענין 'ויגז את ראשו דאיוב', וכן 'גזי נזרך'.   וכן קציצת הצפרניים אבילות כגילוחהראש.   ואמר 'והסירה את שמלת שביה מעליהנ', כלומר: תלבש בגדי אבל".   לדעתו, אין המטרה לנוול את האשה על מנת למנוע את קיום הנישואין, אלא לאפשר לה להסתגל למעמדה הדתי והחברתי החדש על מנת לצמצם את מידת הכפייה שבגיןר.

 

  פירוש זה של רמב"ן נתקל אף הוא בקשיים:   א.   קשה לראות בקציצת הצפרניים ביטוי לאבילות.   אע"פ שהרמב"ן מדמה אותה לגילוח הראש, אין הפעולות דומות, שכן הכתוב נקט לשון 'עשייה' ולא לשון קציצה, דווקא כדי ללמדנו שבתיקון אנו עוסקים ולא בקלקול.   ב.   הסרת שמלת השבי אינה מבטאת את האבילות, אלא לבישת בגדי האבל, ודוקא פרט זה חסר בכתוב.   נוסף על כך, חלק מהקשיים שמנינו בשיטת רש"י תקפים גם בשיטת רמב"ן.

 

  בדרך שונה באר הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, מא) את טעם הפרשה.   לדעתו, מוקד הפרשה איננו בהיבט הדתי-לאומי אלא בהיבט המוסרי-אנושי.   אמנם אף הרמב"ם מסכים כי אופי הפעולות הוא אבילות וניוול, אלא שאין מטרתם מניעת הנישואין כדעת רש"י, ואף לא חיזוק פעולת הגיור כדעת רמב"ן, אלא דאגה הומנית פשוטה לשבוית מלחמה, והתחשבות במצבה הנפשי העדין: "... וכן אסור לו לבוא עליה פעם שניה עד שישקוט אבלה ותשוך דאגתה, ואין למנעה מלהתאבל ולהתנוול ולבכות... כי לאבלים נחת בבכיתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים מלסבול אותו המאורע הנפשי... ולפיכך חננתה התורה ואפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל".   (עפ"י תרגום הרב קאפח)

 

  ראייה לשיטתו מוצא הרמב"ם בסיומה של הפרשה: "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה".   ברור, כי הלכה זו באה לדאוג למעמד השבויה ולצמצם את זכותו של השבאי, ומכאן יש לדון גם על כיוונה של הפרשה כולה.

 

  אין ספק בעיני כי פשוטה של הפרשה מטה לפירושו של הרמב"ם, אלא שעדיין צריכים אנו לחזור ולבחון את פרטי הפרשה ולשונותיה.

  ההיתר של ביאה ראשונה (שנזכר גם ברמב"ם) איננו מתיישב עם הדאגה לשבויה.   לדעת רמב"ן, נלמד היתר זה בתלמוד (קידושין כא:), מן הלשון "ולקחת לך לאשה" שנזכר, כאמור, לפני כל הפעולות.   אלא, שכבר העיר רמב"ן כי "על דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת", וציין את דברי ר' יוחנן בירושלמי (מכות ב', ו): "רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן, תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן.   אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים - 'ואחר כן תבא אליה ובעלתה', אחר כל המעשים".   ואמנם, גם לשון 'ולקחת לך לאשה' אינה רומזת לביאה בלבד, אלא לנישואין.   מדוע, אם כן, נקטה התורה לשון זו כבר בתחילת הפרשה?

 

  כדי להשיב לשאלה זו נזכיר כי מאז ומעולם ראו בשבויות מלחמה חלק מן השלל המגיע לאנשי הצבא ("הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתיים לראש גבר" שופטים ה', ל), ומקובל היה לנהוג בהם מנהג הפקר.   בדיוק כנגד מנהג זה יוצאת התורה בפרשתנו.   והיה כי תצא למלחמה, וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה, אל תנהג בה מנהג הפקר כמנהג אנשי הצבא.   הדרך היחידה למלאת תאוותך היא לשאתה לאשה.   זו הוראתה העיקרית של הפרשה,

 

 

***************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1997   ישיבת הר עציון