!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

זהב ואפר - בין המשכן והעגל לפרה האדומה

הרב משה ליכטנשטיין

 

א. מבוא

  מן הדילמות המרכזיות בעבודת ה' הינו המתח המתמיד הקיים בין ההמחשה וההפשטה; מה היא דרגת ההפשטה הרצויה אצל העובד בבואו לעמוד לפני קונו, ומה היא מידת ההמחשה הראויה לו? מחד, הלא הוא מתיצב בפני אדון העולם אשר אינו גוף ואין לו דמות הגוף, וכל תמונה רק תעוות ותסיטנו מדרך האמת, ודי לו לאדם בעבודה אשר הוא עובד ללא סיועם של אמצעי המחשה למיניהם. ואולם, האדם הינו יצור בעל כוחות רבים. הלא מלבד שכלו, אשר מושג האלוקות המופשט טוב וכשר בעיניו, יש בו אף כוחות אחרים נפעלים ומתרשמים אשר אינם מסתפקים במושג המופשט ותובעים את ההתפעלות הבאה באמצעות החושים והכוח המדמה. וכי ניתן להכחיש או לזלזל בתחושות ההוד או השגב המפעמות בקרבנו בבואנו במגע עם ארכיטקטורה או מוזיקה המעוררים רגשות אלה? יתר על כן, מלבד חשיבות הביטוי האמנותי ליצירת החוויה הרגשית, נועד לו תפקיד אף ככלי ביטוי סמלי, המקפל בתוך סמליו מסרים רוחניים הקורמים עור וגידים בעולם החומר, באמצעות ביטוים הפלסטי.  

 

  בעיה זו הינה עתיקת יומין ואין בכוונתנו לדון כאן במכלול שבה. לאמיתו של דבר, ברור שמידה מסויימת של שמוש בביטוי האמנותי הרגשי הינו לגיטימי; הלא התנ"ך והמדרשים נקטו בגישה ספרותית העושה שמוש נרחב במשלים ודימויים, לרבות האנשה ואליגוריזציה של מערכת היחסים שבין הקב"ה לעמו, ואין אנו באים, אם כן, לדון בעצם הלגיטימיזציה לכך אלא באיזון הרצוי. האם עלינו להיענות לצרכי הכוח המדמה שבאדם, תוך כדי הדגשת האלמנט האמנותי והמוחשי, או שמא רב מדי הסיכון הטמון בכך, ויש לבכר את ההפשטה השכלית-פילוסופית, ולמעט בנסיון ליצירת אמנות דתית. כמו כן, גם אם באנו לדון בפן הריאליזציה הסימבולית של תכנים רוחניים רעיוניים, עדיין יש לשאול מה היא מידת ההמחשה הראויה בעולם החומר לתכנים מופשטים ומתי יש בכך משום טעם לפגם, אם לא מעבר לכך.

 

  מן הראוי להטעים שיש לחלק דיון זה למרכיבים שונים ולצורות ביטוי אמנותיות שונות. לא הרי הספרות כהרי המוזיקה, ולא הרי שניהם כהרי האמנויות הפלסטיות למיניהן, ועל כן יש לבחון כל אחת מהן לגופה. כמו כן, יש להבדיל בין נסיונות תאור הקב"ה ואמיתות תיאולוגיות המוצגות בפני האדם, לבין דרך העבודה הראויה לאדם בפולחנו הדתי. ברם, למרות שניתן וראוי להרחיב   בכל אלו, נצטמצם בכאן לבדיקת השלכותיו של נושא זה על מהלך הדברים בחציו השני של ספר שמות וזיקתם לפרשת פרה.

 

ב. בין מעמד הר סיני והמשכן

  המעבר ממעמד הר סיני למשכן וכליו, מארוע חד פעמי מיוחד להשראת שכינה קבועה ומתמדת, כרוך במעבר מגילוי שכינה באמצעים המדגישים את עקרון ההפשטה, לשכינה הבאה לידי ביטוי בכלים ואביזרים אמנותיים. אמנם, עיקר גילוי שכינה בתחתית ההר בא לידי ביטוי באמצעים הפועלים פעולה רגשית חזקה על מלוא מכלול חושי האדם ואינם מוגבלים לאינטלקט בלבד, אך מלבד החוויה המקיפה את מלוא אישיות האדם, משמשים אמצעי הביטוי של התגלות השכינה בהר להדגשת הנשגבות והרוממות שאינם יכולים להיתפס בצורה מוחשית, והמסר הבוקע ועולה מהם הינה ההפשטה המוחלטת ש"לית מחשבה תפיסה ביה". קולות וברקים, ענן עשן וערפל, כולם ביטויים לעצם מופשט ונעלם, הינם מן הסימנים המובהקים של מעמד הר סיני:

 

"ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל: וידבר ד' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול". (דברים ד', יא-יב)

 

  חשך, ענן וקול, אך תמונה איננה (1).

 

  במשכן, לעומת זאת, נעשה שמוש נרחב באמנות פלסטית. ארון עם כרובים, מנורת זהב טהור עם גביעים משוקדים, כפתורים ופרחים וכיו"ב. בין אם מוקד הענין בסמליות הטעונה בכלים, ובין אם מפאת הצורך להשרשת 'ושכנתי בתוכם' בלבות בני ישראל באמצעים אמנותיים, הרי שהמוקד הרוחני המוקם בעקבות מתן תורה סובב מסביב לעקרון ההמחשה. תחת ההעלם הקיים במתן תורה בא למשכן הגילוי ותחת ההפשטה מופיעה ההמחשה.

 

ג. חטא העגל והמשכן - מסוֹבב ומסוּבב

  מזוית זאת, יש לבחון מחדש את יחסי הגומלין שבין חטא העגל לבין המשכן. ידועה ומפורסמת מחלוקת המפרשים והמדרשים בנידון. האם קדם הצווי על מלאכת המשכן לחטא, או שיש לראות בצווי להקמת המשכן משום תגובה ונסיון תיקון לחטא העגל, היות והתברר שאין ישראל מסוגלים להגיע לדרגת עבודה מופשטת וזקוקים הם לחפץ מוחשי ונראה לעינים (2). לדעת בעלי העמדה השניה, העגל בא לעולם כתוצאה מצורך אנושי זה של עבודה מוחשית, ובעקבות כך ניתן הצווי על המשכן כמענה שבדיעבד לחולשה זו. לו זכו והיו נשארים ישראל בדרגה גבוהה יותר-לא היה צורך במשכן, אך החטא גרם.

 

  ברם, אם נאמץ את דעת הרמב"ן (שמות ל"ה א', ויקרא ח' ב') שהצווי על מלאכת המשכן קדם לחטא העגל, אזי אין לראות את ענין המשכן, על הסמליות הגשמית וההמחשה שבו, כתגובה לחטא אלא כמצב רצוי מלכתחילה. כך חפץ הקב"ה שבניו יעבדוהו,ובזה הוא ראה את טובת האדם הנברא.

 

  והנה, אין ספק ששני יתרונות מרכזיים ישנם לשיטת הרמב"ן על פני דעת רש"י והמדרשים. ראשית, סדר הפרשיות, המציגות את צווי מלאכת המשכן כקודם לחטא העגל הינו סיוע נכבד ביותר לדעתו; ויש להדגיש שאין כאן רק שאלת הסדר הכרונולוגי אלא שאף מבחינה עניינית התורה מציגה את המשכן כהמשך ישיר ומתבקש למתן תורה ובקודם לכל עניין העגל. שנית, אין המשכן והמקדש, מרכיבים מרכזיים ביותר בעבודת ד' שלנו - כפי שכל מי שפתח סידור או חומש מימיו יודע - נתפסים כבדיעבד אלא כלכתחילה. קשה לקבל שמרכיב כה בסיסי, על אף הבעייתיות הכרוכה בו שהודגשה לעיל, יוכנס למערכת רק כתגובה על חטא. אותה רתיעה שהיתה לרמב"ן מלראות את הקרבנות כנכפים עלינו מסיבות שהמקום והזמן גרמן, פועלת כאן אף ביחס למשכן (ויקרא א', ט).

 

  ואולם, אף לדעת הרמב"ן עדיין עלינו לבחון את הקשר שבין המשכן לעגל. ונראה שיש לטעון לקשר סיבתי ביניהם אף להבנה זו, אך בכיוון ההפוך. אין המשכן בא כתגובה לעגל אלא העגל נעשה בעקבות המשכן. עקרון ההמחשה וההגשמה המרכזי כל כך במשכן הוא אשר עודד ונתן לגיטימיזציה לעם לעשיית העגל. לו היו נשארים תחת רישומו של מעמד הר סיני בלבד, היו מתרחקים מכל תמונה ופסל ולא היה העגל בא לעולם, אך היות וצוו בכרובים ומנורה ושאר כלים, נעשה להם השמוש בתבניות וסמלים לאפשרי ולגיטימי. מכאן ועד חטא העגל כבר היתה הדרך קצרה.

 

ד. "תבא פרה ותקנח צואת בנה"

  בעקבות החטא, נוצר הצורך ביצירת איזונים מתאימים, כך שהמשכן יוכל לקום ולהיות מעון לשכינה מבלי שהעם יפול שנית לאותה טעות שנעשתה בעגל. איזון זה היא הפרה האדומה. הפרה באה להוות משקל נגד למשכן ולקרבנותיו. עקרון הפרה עומד מנגד לעקרון הקרבן. הקרבן הינו דורון הניתן מן האדם לגבוה, במרכזו עומדים הדם, החלב והאליה, מבחר חלקי הבהמה. משמעותו היא הגשת מבחר החומר לאכילת מזבח. בפרה, לעומת זאת, הבהמה נשרפת ואין עושים שמוש בבשר הבהמה אלא באפרה. לא החומר עומד במרכז אלא העדרו; משמעות שריפת הפרה היא כילוי החומר והחלפתו במופשט (ככל הניתן לאדם). קיומו של הקרבן הוא באכילה, פעולה המניחה חפץ בעל משמעות - "ואם האכל יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח" (זבחים יג:) ואין בו כלל משמעות לדין שריפה [עיין בסוגיא זבחים לא. ומנחות יז: לענין הצורך בלשון אכילה או הקטרה בפיגול, ובמנחות כו: שאין צורך בשריפת הקרבן בפועל אלא שתצית או תמשול בו האור. אף מן הראוי לציין בהקשר זה ששיעור הקטרה הוא בכזית]. כמובן, שהיפוכן של דברים בפרה; אין משמעות לאכילת גבוה או אדם אלא ליצירת האפר מן החפץ. ביטוי הלכתי מובהק לשוני זה הוא בכך שישנה מעילה באפר הפרה, שהרי היא היא עיקר החפצא של המצוה, מה שאין כן בקרבן, שהרי האפר אינו משמעותי כלל ועיקר,והריהו נחשב כנעשית מצותו שאין מועלין בה עוד. (עיין מנחות נב. תוד"ה ואין שעמדו על כך).

 

  הבדל זה בין הפרה המכריזה שאין להמחיש ולהלביש בלבוש החומר אלא להפשיט, לבין הקרבן המציין את חשיבות החומר, בא לידי ביטוי אף ביחס למקום. הקרבן חייב להיעשות בפנים, במקום בו הקדושה מוגבלת במחיצות ובאה לשכון בין העמודים והאדנים, ואילו הפרה נעשית בחוץ, ואינה כבושה במחיצות החומר.

 

  הרי לנו שעקרון הפרה עומד בניגוד גמור לעקרון המשכן והקרבנות. הנגדה זו היא הסיבה ההופכת את הפרה לתגובה מתאימה על חטא העגל, ביוצרה איזון ו'משקל נגד' לסכנת החטא העלולה לבא מהדגשת החומר הבוקעת ועולה מעולם המשכן, כפי שאכן אירע בעגל. מאמר חז"ל "תבא פרה ותקנח צואת בנה" בא להורות לנו שהפרה מתמודדת כנגד החומר, שהרי אין לך נציג מובהק יותר לחומר מאשר הצואה. השימוש בחומר, אף אם רצוי הוא, מלווה בבעייתיות המחייבת איזון. זהו אף הטעם לתגובתם הנוספת של חז"ל הרואה בפרה מצוה ששרשה נעלם. כפי שכבר הסברנו בעבר (דף קשר מס' 432), אין השתאותם של חז"ל ביחס להבנת טעם פרה אדומה נובעת מכך שעצם ענין הפרה כשלעצמו כה מוקשה אלא מפני שהינו פרודוקס, העומד בסתירה גלויה לכלל המערכת הנורמטיבית. הכרזתה של פרשת פרה על מתן הבכורה לאפר המופשט על פני חלב האליה, ועל העדפת החוץ על פני הפנים, בניגוד לעולם הקרבנות הרגיל, - תוך כדי סדר פעולות ראשוני הדומה לדרך הקרבת קרבן - היא המסר המרכזי, אך הפרדוקסלי, של הפרה ולכן היא נתפסת כסתומה וחתומה מחד, אך כתגובה הכרחית ומתבקשת מאידך.

 

 

1. לאמיתו של דבר, יש להבחין בין תאור מתן תורה בפרקים י"ט-כ' בספר שמות ופרק ד' בדברים לבין הצגת הדברים בשמות כ"ד ודברים ה'. דברינו כאן מוסבים על התאור הבסיסי הנגלה לעיני כלל העם, קטן כגדול, כפי שמופיע בשמות י"ט הבא לקבוע את עקרון "למען תהיה יראתו על פניכם", וכפי שאנו מציגים ראייה זו מדי שנה בשנה ביום הזכרון, בהזכירנו את התגלותו של הקב"ה על עם קדשו בערפלי טוהר וענני כבוד; בינו לבין המשכן (וברית האגנות המקדים) קיים המתח הנדון.

2. כך יש להבין את עמדת בעלי המדרש המדברים על המשכן בבחינת הקדמת   רפואה למכה, ובאור זה אפשר אף להבין את המימרא המופיעה מספר פעמים במדרש ש"יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל". [סכום הענין ניתן למצוא בספרה של פרופ' נ. ליבוביץ עיונים חדשים בספר שמות עמ' 337-341].