בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - גירסת html של

ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

האב חייב בבנו ללמדו תורה

הרב משה טרגין

איתא בגמ' קידושין (כט.) (מקור הדברים במכילתא פ' בא) "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות". הגמ' בעמוד ב' דורשת את חיוב האב ללמד את בנו תורה מהפסוק "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים י"א,יט). ועיין בספרי פ' ואתחנן הדורש את חיוב האדם ללמד תורה לתלמידים, אע"פ שאינם בניו מפסוק אחר וז"ל: "‘ושננתם לבניך’, אלו תלמידך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר ‘בנים אתם לה' אלוקיכם’ ונאמר ‘ויצאו בני הנביאים’, וכי בני הנביאים היו והלא תלמידים היו, אלא מכאן לתלמידים שהם קרויים בנים." הרי שלפי הסיפרי החיוב ללמד תורה אינו מוגבל דוקא לבנו ממש, אלא שייך ל“בנים” במובן הרחב - הוי אומר כל תלמידיו. ועיין בר"מ בסה"מ מ"ע י"א שמביא רק את הפסוק “ושננתם” כמקור גם ללימוד בנים וגם ללימוד תלמידים. משמע מהרמב"ם שאין הבדל בין חיוב האב ללמד את בנו לחיובו ללמד את שאר האנשים.

אלא דעיין בר"מ (הל' ת"ת פ"א ה"ב) דז"ל: " אבל קטן, חייב אדם ללמדו תורה, שנאמר ‘ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם’... כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אע"פ שאינן בניו שנאמר 'ושננתם לבניך' מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויים בנים שנאמר ‘ויצאו בני הנביאים’. א"כ למה נצטווה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו". לפי הר"מ יוצא שיש אמנם פער בין בנו לשאר התלמידים, שהרי חייב להקדים את מצות לימוד בנו על פני מצות לימוד תלמידים אחרים. הלכה זו כשלעצמה איננה מפתיעה ואפשר לפרשה לפי הדין הכללי של "עניי עירך קודמים". הגמ' בכמה מקומות (לדוגמא ב"מ עא.) עורכת סדר עדיפויות לגבי צדקה, פדיון הבן וכו' וניתן לומר דה"ה כאן, כלומר שאין חילוק מהותי בין שני החיובים,אלא שאם א"א לקיים את שניהם, קודמים תלמידי משפחתך לסתם תלמידים. כך הסביר החת"ס בנדרים (לז) את דברי הר"מ. וא"כ אין להבחין בשוני בין חיוב לימוד בנו לחיוב לימוד תלמידים.

אמנם מההלכה הבאה בר"מ שפיר משמע, דיש חילוק עקרוני בין החיובים. וז"ל הר"מ בהל' ג': "וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד את בן חבירו אלא בחנם". כאן יש מקום לשאול שתי קושיות שהן אחת: מהו מקור החיוב להשכיר? למה לא אמרינן דמי שאינו יכול ללמד בנו תורה פטור ממצוה זאת, דאונס רחמנא פטריה, ואינו חייב להשכיר? מצד שני למה חיובו להשכיר מוגבל דוקא לבנו ולא שייך גם לחיובו בקשר לשאר תלמידים?

מפרשי הר"מ התקשו בשאלה השנייה- מקור חיוב האב להשכיר מלמד. ועיין בלח"מ על אתר, שמסתפק האם החיוב להשכיר הוא מדאורייתא או מדרבנן בעלמא. אמנם קשה דגם אם זה מדרבנן, לכאורה אין מקור בגמ' לחיוב זה ומהיכן שאבו הר"מ? ובהעדר מקור מפורש כתב המהרי"ק "דמסברא ידע ליה (הר"מ)". והלח"מ עצמו מביא כמקור את הגמ' בב"ב (כא.). בלשון הלח"מ: “אמר ר' יהודה אמר שמואל זכור אותו האיש (יהושע בן גמלא) לטוב, שבתחילה מי שיש לו אב היה מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה, מאי דרוש ‘ולמדתם אותם’ ולמדתם אתם (חסר ו'). (עכ"ל הגמ', ואומר הלח"מ:) כלומר שהאב בעצמו חייב ללמדו, ואם אינו יודע האב ללמדו אינו חייב לשכור. (וממשיכה הגמ':) התקינו שיהא מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים". דברי הלח"מ ק"ק דהלא הגמ' הזאת איננה מחייבת אב להשכיר מלמד לבנו ולא לבן חבירו. הגמ' מספרת לנו על ההשתלשלות וההתפתחות של מערכת החינוך המתהווה. בית דין התקינו שיהיו מלמדי תינוקות לכל הבנים שלא למדו כראוי אצל אביהם. ממילא ב"ד יכולים לכוף כל בני העיר לשלם בעד המלמדים- אבל לא מפני שיש חיוב אישי להשכיר מלמד לבנו, אלא מצד סמכותו הכללית של ב"ד להטיל מס על בני העיר כדי לשלם בעד צרכי רבים, ומדין כופין את בני העיר. עדיין אין לנו מקור לחיוב אישי הרובץ דוקא על האב להשכיר מלמד לבנו כשאינו יכול ללמדו, חיוב שאיננו שייך כלפי בן חבירו.

כדי לפרש שיטת הר"מ צריכים לחקור את אופי חיוב האב ללמד בנו. עיין בהשגות הרמב"ן לסה"מ של הר"מ במנין המצוות ששכחם הר"מ, ל"ת מצוה ב'. הרמב"ן דן שם באיסור לשכוח מעמד הר סיני מהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב". וכותב שחייב כל אדם להעביר המסורה לבניו, לחנכם בתורה ובמצוות, ולספר להם על יום הקהל בחרב. והרמב"ן מקשה על עצמו שהלא הגמ' בקידושין לומדת מפסוק זה חיוב ללמד בן בנו תורה (עיין שם ל.), וא"כ הפסוק עוסק לא בהעברת המסורה וסיפור מעמד סיני אלא בענין לימוד תורה. לזה הרמב"ן מתרץ "כי לימוד אמונת התורה היא לימוד תורה". לפי הרמב"ן כדי ללמד אמונת התורה - המסורת שלנו - חייבים ללמד גם תורה. הרי תורתנו היא לא רק ספר הלכתי או מוסרי אלא היא "העיקר הגדול שהכל תלוי בו" (לשון הר"מ בפ"א מהל' ק"ש). מי שאינו יודע תורה חסרה לו המסורת אע"פ שמאמין שפעם קבלנו את התורה. מי שאינו לומד תורה, למרות שמקיים "השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", מ"מ אינו מקיים "אשר אנכי מצוך היום - ולא כדיוטגמא ישנה" (כדברי הסיפרי על אתר). חיוב לימוד תורה משולב כחלק מהחיוב היותר כללי להעביר את מסורת סיני.

לאור הקשר בין לימוד תורה להעברת המסורה, כפי שיוצא בבירור מדברי הרמב"ן, יש להבין שחיוב האב ללמד בנו תורה הוא חלק מחיובו הכללי לחנך אותו ולהעביר לו המסורה, ולא סתם חיוב ללמדו תורה. האב חייב לחנך את בנו ולהחדיר בתוכו מסורת אבותינו, וכחלק מחיוב זה חייב גם ללמדו תורה- אמונת התורה היא לימוד התורה !!! וכאן מתפצל חיוב האב כלפי בנו מחיובו כלפי כל אדם. באמת, לגבי לימוד תורה בצורה פורמלית חיוב האב ללמד את בנו שווה וזהה לחיובו ללמד את כל התלמידים- ושננתם לבניך- אלו תלמידים שקרויים בנים. אמנם לגבי בנו ישנו חיוב נוסף ושונה באופיו- לחנך אותו בתורה ובמצוות להעביר לו המסורה, וכחלק מזה ללמדו תורה, העיקר הגדול שהכל תלוי בו. חיוב זה אינו שייך כלפי בן חבירו, כאשר החיוב של לימוד תורה כשלעצמה שייך לכולם בשוה.

לפי סברא זאת יוצא שהפסוק בדברים מהוה מקור מדאורייתא לחיוב כללי של האב בחינוך. שאלת מקור מצות חינוך הטרידה את כל החכמים. עיין רש"י סוכה (ב:) שם משמע שחיוב חינוך הוא מדרבנן בעלמא. הנצי"ב בהעמק דבר לדברים פרק י"א פסוק א' מניח שדין חינוך הוא תקנת מרע"ה, לפי הטורי אבן בחגיגה (ו.) המקור הוא תקנת נביאים. לפי הנ"ל חיוב חינוך הוי מדאורייתא ומקור הדין מהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך".

לפ"ז יש להבין כמה הלכות השייכות לחיוב האב ללמד בנו תורה. עיין קידושין ( ל.) "עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה... מקרא בלבד". יוצא מדברי הגמ' דבר מדהים שא"א לקבלו!!! לכאורה נראה שאין האב חייב ללמד בנו תורה שבעל פה! היתכן?! לאור הנ"ל יש לומר, דבשלמא החיוב הפורמלי ללמד בנים ותלמידים תורה, ודאי שייך גם לתורה שבעל פה - "לא נכרתה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה", אבל חיוב האב ללמד בנו אינו שייך לחיוב לימוד פורמלי, אלא שייך לחיובו לחנכו בתורה ובמצוות. כדי לחנכו סגי בידיעת המקרא וידיעת ההלכות הנלמדות מחמשה חומשי תורה, ואין צורך בידיעת כל עומקה ורוחבה של התורה שבעל פה!! ועיין במאירי שם ד"ה אין דז"ל: "אין האב חייב בלמוד תורת הבן אלא תורה שבכתב עד שידע עניין המצוות ויקיים אותם כראוי". יוצא מדברי המאירי שחיוב האב מצטמצם אך ורק לתורה שבכתב, מפני שע"י כך ידע ענין המצוות וצורת קיומם. הוי אומר שע"י לימוד תורה שבכתב מקיים האב מצות חינוך.

ועיין בגמ' סוכה (מב.) "יודע לדבר אביו מלמדו תורה וק"ש. תורה מה היא? א"ר המנונא: ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב’, ק"ש מה היא? פסוק ראשון". התוס' הקשו ממתניתין באבות דבן חמש למקרא - דוקא בן חמש ולא כשיודע לדבר! לפי הנ"ל התירוץ פשוט. המשנה באבות עסקה בחיוב הכללי ללמוד תורה, הכולל חיוב ללמוד את כל התורה כולה. למטרה זו הציעה המשנה תכנית מסודרת והדרגתית של “בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לתלמוד”. לעומת זאת, הגמ' בסוכה עוסקת לא בחיוב לימוד תורה אלא במצות חינוך. וז"ל התוספתא שהגמ' מצטטת "קטן היודע לנענע חייב בלולב. להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין, לדבר - אביו מלמדו תורה וק"ש וכו'". מצות חינוך וחיוב ללמדו תורה כחלק מחינוכו מתחיל כבר מאותה עת שיודע לדבר.

ועיין בהמשך הר"מ הלכה ג'. אחרי שקבע שמצות האב ללמד בנו תורה, הוא ממשיך "וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד". למה דוקא כאן עוסק הר"מ בקשר זה בין תלמוד למעשה, לומדים תורה ומלמדים תורה רק מפני שמביא לידי מעשה? הרי כל אדם חייב ללמוד תורה לשמה כפי כוחו.

ויש לתרץ שגם הר"מ הסכים שיש חיוב לימוד תורה לשמה, עיין בר"מ בהמשך ה"ח-ה"י "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה... עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו...".

אבל בה"א-ה"ג עוסק הר"מ בחיוב המיוחד והיחודי של האב לחנך את בנו, וכחלק מחינוכו ללמדו תורה. לימוד זה - כאשר הוא משתלב במסגרת היותר כללית של החינוך, ודאי חשוב במידה והוא מוביל לידי מעשה - היעד הסופי של חינוך בנים, ולכן בחר הר"מ דוקא כאן להזכיר "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה".

על פי כל הנ"ל יש לחזור לנקודת המוצא - חיוב האב להשכיר מלמד דוקא לבנו אם הוא איננו יכול ללמדו. לו החיוב היה לימוד תורה במובן הצרוף, יש מקום לפטור אב שאינו יכול ללמד מדין אונס. אמנם לפי הר"מ החיוב על האב הוא מדין חינוך - להעביר לו מסורת אבותינו, לחנכו במצוות וללמדו תורה. משימה זאת הינה ביכולתו של כל אב ואב מישראל! חיוב כללי של העתקת ושידור מעמד הר סיני והדרכה במצוות, הלא הם ביכולתו של כל אדם. התלמוד תורה בכאן מתפקד כאמצעי, רק כאמצעי לחיובו וכפרט ספיציפי של החיוב הכללי. היעד העקרי - חינוך הבנים, ביכולתו הוא, ואם כן מתחייב במצוה זו. אם כבר התחייב במצוה כללית, עליו ליישם את החיוב במלוא קיומו, גם את החלק שיכול אישית לקיים, וגם את החלק שנאלץ למנות שליח. חוסר יכולתו לקיים היבט אחד של החיוב אינו מפקיעו מהחיוב המהותי היסודי - חינוך הבנים והעברת מסורתנו.

ואם דברינו נכונים, שחיוב האב להשכיר הוי מדין חינוך ולא מדין תלמוד תורה צרוף, ישנן לכך שלש השלכות. קודם כל, לגבי בן חבירו אינו חייב להשכיר, שכלפיו אינו חייב בחינוך רק בחיוב לימוד תורה, ואם אינו יודע - פטור משום אונס. נ"מ שניה: אדם אינו חייב להשכיר מלמד לבנו אלא ללמדו תורה שבכתב שבזה מסתיים חיוב חינוך, דעי"ז כבר מבין בנו ענין המצוות כלשון המאירי. ועיין בר"מ ה"ז שם "וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה". ודאי שחייב האב ללמד את בנו את כל התורה כולה,כולל גם תורה שבעל פה, אבל חיוב זה אינו חלק ממצות חינוך, ולפיכך אינו חייב ללמדו בשכר אלא מקרא. ושלישית, מובן למה בנו קודם לבן חבירו. שלגבי בן חבירו יש רק חיוב ת"ת, במקום שלגבי בנו ובן בנו חייב גם בחינוכם וגם בלימוד תורה עצמה לשמה. (אלא שלפ"ז נאלצים אנו לומר שהקדמת בנו על פני בן בנו היא מדין סדר קדימה רגיל, כי גם כלפי בן בנו יש חיוב של חינוך דהרי הגמ' עצמה דורשת לימוד תורה לבן בנו מהפסוק “והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך. וע"כ שגם בבן בנו חייב בחינוכו, וע"כ קדימת בנו היא מהדין הכללי של עניי עירך קודמים וכדברי החת"ס הנ"ל).

לפיכך היה זה מן הצפוי ששתי המצוות יימנו במנין תרי"ג: מצות לימוד בנים (מצות חינוך), ומצות לימוד תלמידים. הר"מ עצמו אינו מונה אותם כשתי מצוות נפרדות. אכן הבה"ג סווג אותם כשתי מצוות נפרדות - מצות לימוד בנים ומצות לימוד תלמידים.

סיכום:

ראינו שלפי הר"מ יש מצוה מיוחדת ונפרדת ללמד בנו, מצוה השונה באופיה מהחיוב הכללי ללמד תורה לתלמידים אחרים. מצוה זו משתלבת כחלק המרכזי של מצות חינוך הבנים, שאין להעביר את המסורה - מסורת סיני ומסורת המצוות, ללא ידיעת תורה. לפ"ז חייב האב, שאינו יודע ללמד להשכיר מלמד לבנו, ואינו יכול להיפטר מכיון שעדיין חייב לחנך בניו וכדי לחנכם צריכים לדעת התורה. אמנם, חיובו מוגבל דוקא לתורה שבכתב, דעי"ז יבינו בניו ענין המצוות ודרכי קיומם.