!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב יהודה עמיטל שליט"א

מציאות מורכבת


שיחה לפרשת בשלח*

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר א-להים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה"   (י"ג, יז).

פסוק זה אינו מחמיא כל כך לבני ישראל: מידת האמונה שלהם בקב"ה לא היתה רבה כל כך, ולכן היה חשש שברגע שייקלעו למצב של מלחמה, לא יסמכו על הקב"ה שיסייע בעדם, אלא ימהרו לסגת ולחזור למצרים. תמונה דומה עולה מדבריו של   הנביא יחזקאל:

"ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים... ואֹמר אלהם: איש שקוצי עיניו השליכו, ובגלולי מצרים אל תטמאו, אני ה' א-להיכם. וימרו בי, ולא אבו לשמֹע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו. ואֹמר לשפֹּך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים, ואעש למען שמי, לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם, אשר נודעתי אליהם לעיניהם, להוציאם מארץ מצרים"     (כ', ו-ט).

הנביא מתאר מצב רוחני ירוד מאוד של עם ישראל, שהיה שקוע בעבודה זרה, ונגאל ממצרים רק משום החשש לחילול השם.

ברם, לכאורה הדברים עומדים בסתירה לדבריו המפורסמים של הנביא ירמיהו:

"כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"     (ב', ב).

לדברי ירמיהו בני ישראל האמינו כל כך בקב"ה, עד שהלכו אחריו בצורה עיוורת מבלי לדאוג מקשיי הדרך. אפשר אולי לתרץ את הסתירה ולומר, שקודם יציאת מצרים היה שרוי עם ישראל במצב רוחני ירוד, אולם היציאה ממצרים העלתה את רמתו הרוחנית באופן משמעותי, והביאה אותו לאותה אמונה חזקה בקב"ה שמתאר ירמיהו. ברם, אפשרות זו נסתרת מהמשך פרשתנו:

"וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים נֹסע אחריהם, וייראו מאד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלֹא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבֹד את מצרים ממֻתנו במדבר"    (י"ד, י-יב).

רק ימים ספורים עברו מאז שהקב"ה גאל את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים, וכבר הם מטיחים בו דברים, כאילו אין בכוחו לסייע להם להינצל מן המצרים, וטוענים שהיה עדיף להם להישאר במצרים. האם זו היא האמונה הגדולה שמתאר ירמיהו?

הרמב"ן באמת מסרב להאמין שעם ישראל כולו דיבר כך אל הקב"ה:

"איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם, יבעטו בישועה אשר עשה להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש, כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כֻּלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, ועל זאת כתוב 'וימרו על ים בים סוף' (תהלים ק"ו, ז). ולכך יחזיר הכתוב 'בני ישראל' פעם אחרת – 'ויצעקו בני ישראל אל ה' ', כי הטובים בהם צעקו אל ה', והנשארים מרו בדברו...".

ברם, הסתירות אינן מסתיימות בכך. לאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ועם ישראל פוצח בשירה ובתשבחות, אולם המדרש מתאר תמונה עגומה יותר:

"כיון שירדו לתוך הים, היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים... והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים בטיט, ובים טיט, במצרים בחֹמר ובלבנים, ובים חֹמר מים רבים, הוי 'וימרו על ים בים סוף'..."     (בראשית רבה כ"ד, א).

שיא החוצפה: הקב"ה קורע לעם ישראל את הים, והם מעזים לקטר על כך שיש בו טיט.

המדרש בהמשך מביא אמירה קשה עוד יותר של עם ישראל. בפסוק נאמר "ויסע משה את ישראל מים סוף" (ט"ו, כב). רש"י מסביר שהיה קשה להזיז את עם ישראל משם, כיוון שעסק בביזה. אולם המדרש מנמק זאת אחרת:

"ר' יהודה אומר - אמרו ישראל באותה שעה: כלום הוציאנו הקב"ה ממצרים אלא בשביל ה' דברים: אחת לתת לנו ביזת מצרים, שנית להרכיבנו על ענני כבוד, ג' לקרוע לנו את הים, ד' להפרע לנו מן המצריים, ה' לומר לפניו שירה. עכשיו כבר נתן לנו ביזת מצרים, והרכיבנו על ענני כבוד, וקרע לנו את הים, ופרע מן המצריים, ואמרנו שירה לפניו, נחזור למצרים!"       (שם, ב).

היה קשה להסיע את עם ישראל משם, כיוון שהוא רצה לשוב למצרים, חרף כל מה שעשה הקב"ה למענו! האם ניתן לתרץ את כל הסתירות בטענה שהיו בעם ישראל כיתות שונות כדברי הרמב"ן? התורה והמדרשים אינם מציגים כך את הדברים, אלא יוצרים את הרושם שעם ישראל כולו נהג פעם כך ופעם כך. למעשה, הדבר מפורש במדרש שיר השירים רבה:

" 'שחורה אני ונאוה' -...שחורה אני במצרים, ונאוה אני במצרים. שחורה אני במצרים – 'וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי' (יחזקאל כ', ח), ונאוה אני במצרים - בדם הפסח ובדם המילה, דכתיב 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואֹמר לך בדמיך חיי' -   זה דם הפסח, 'ואֹמר לך בדמיך חיי' - זה דם המילה. דבר אחר: שחורה אני בים, שנאמר 'וימרו על ים בים סוף' (תהלים ק"ו, ז), ונאוה אני בים, שנאמר 'זה א-לי ואנוהו'. שחורה אני במרה, שנאמר 'וילונו העם על משה לאמר מה נשתה', ונאוה אני במרה, שנאמר 'ויצעק אל ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים וימתקו המים'. שחורה אני ברפידים, שנאמר 'ויקרא שם המקום מסה ומריבה', ונאוה אני ברפידים, שנאמר 'ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי'. שחורה אני בחורב שנאמר 'יעשו עגל בחורב' (תהלים ק"ו, יט), ונאוה אני בחורב שנאמר 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'. שחורה אני במדבר, שנאמר 'כמה ימרוהו במדבר' (תהלים ע"ח, מ), ונאוה אני במדבר, בהקמת המשכן וכו' "     (א', [ה], א).

המדרש קובע, שמצבו הרוחני של עם ישראל באותה תקופה לא היה יציב אלא השתנה מרגע לרגע: פעמים שחור ופעמים לבן. למעשה, גם אם נקבל את דברי הרמב"ן, שהיו בעם ישראל כיתות שונות, הדבר מצביע על כך שהיו בעם הלכי רוח שונים. במהלך יציאת מצרים נקלע עם ישראל למגוון של מצבים. המציאות שעמדה בפניו היתה לעתים מורכבת, ולכן גם מצבו הרוחני של העם היה מורכב ולא חד משמעי. לא ניתן היה 'לצבוע' את כנסת ישראל בצבע אחד, לעתים היתה 'שחורה' ולעתים 'נאוה'.

יש בכך מסר חשוב: אין להסתכל על המציאות בצורה חד מימדית, תמיד צריכים לראות את המורכבות שבה. בדורנו מרבים לדבר על הצורך בסובלנות כלפי הזולת, אולם לא תמיד מבינים מהי בעצם סובלנות. יש החושבים שסובלנות פירושה, שלאחר שמכירים בטפשות דעתו של הזולת, מתייחסים אליו בנימוס, ולא אומרים לו בפירוש שדעתו היא מטופשת וחסרת יסוד. ברם, האמת היא, שסובלנות אינה רק יחס הולם למי שמחזיק בדעה הפוכה, אלא הבחנה בכך שהמציאות היא מורכבת, ויש בה פנים לכאן ולכאן, כך שניתן בדרך כלל להבין את ההיגיון העומד מאחורי דעתו של הזולת.

הגמרא בעירובין מספרת:

"אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-להים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי א-להים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן"     (יג:).

בית הלל הכירו בכך שגם דברי בית שמאי הם "דברי   א-להים חיים", ולכן אע"פ שלא הסכימו עמם, ידעו להתייחס אליהם בכבוד, ולהקדים את דברי בית שמאי לדבריהם.

הריטב"א שם מתייחס לקושי בולט בדברי הגמרא:

"שאלו רבני צרפת ז"ל: היאך אפשר שיהו שניהם דברי א-להים חיים, וזה אוסר וזה מתיר?   ותירצו, כי כשעלה משה למרום לקבל תורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותם".

המציאות, כולל זו ההלכתית, היא מורכבת, ויש תמיד פנים לכאן ולכאן, ולכן גם אם מחזיקים בדעה אחת, חייבים להכיר בכך שיש מקום לומר להפך, ולהתייחס בסובלנות אל מי שבחר להכריע באופן שונה מאיתנו.  

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ה

עורך: מתן גלידאי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



*  השיחה הועברה בליל שבת פרשת בשלח תשנ"ו וסוכמה ע"י מתן גלידאי.