הרב יהודה עמיטל שליט"א

שני נסיונות של גאולה

שיחה לפרשת וארא*

הפרשה הקודמת הסתיימה בטרוניה של משה כלפי הקב"ה:

"ה', למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך!"       (ה', כב-כג).

הרמב"ן שם תמה על תלונתו של משה רבנו: הרי הקב"ה אמר לו בפירוש, שהגאולה לא תבוא כל כך מהר:

"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלֹך, ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים, בכל נפלאֹתי אשר אעשה בקרבו, ואחרי כן ישלח אתכם"    (ג', יט-כ).

הרמב"ן מעלה את ההשערה, שעבר זמן רב מאז שמשה נשלח אל פרעה עד שבא בטרוניה כלפי הקב"ה. משה הבין שהגאולה אורכת זמן, אולם בשלב מסויים חשב שמדובר בזמן ממושך מדי, ולא הבין לשם מה נשלח, אם שליחותו אינה מניבה שום פרי. הרמב"ן מבסס את דבריו על דברי המדרש:

" 'ויצאו נוגשי העם ושוטריו' - כיון שגזר כן, הלך משה למדין, ועשה שם ששה חדשים, ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין... אחר ששה חדשים נגלה הקב"ה אל משה במדין, ואמר לו 'לך שוב מצרים'. בא משה ממדין ואהרן ממצרים, ופגעו בהם שוטרי ישראל כשהן יוצאין מלפני פרעה"  (שמות רבה ה', יט-כ).

לדברי המדרש עברו שישה חודשים מאז שליחותו הראשונה של משה לפרעה עד שבא בטענות לקב"ה. נמצא ששליחותו השנייה של משה לפרעה, המופיעה בתחילת פרשתנו, אירעה כחצי שנה לאחר השליחות הראשונה.

בהקשר זה מצטט הרמב"ן מדרש אחר:

" 'דומה דודי לצבי' - מה צבי זה נראה וחוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם, וחזר ונכסה מהן, וחזר ונראה להם"     (שיר השירים רבה ב', כב).

מדובר א"כ בגאולה שבאה בשני שלבים, שביניהם היה שלב של 'כיסוי'. גם המהר"ל (גבורות ה', פרק ל') מדבר על שני שלבים של גאולה, שביניהם תקופה ממושכת של הסתר פנים, ומקשר זאת לשתי הפקידות המופיעות בפסוק "פקֹד יפקֹד א-להים אתכם" (בראשית נ', כה).

יש להבין את פשר הדבר: מדוע הגאולה באה בשני שלבים? מדוע ניסיון הגאולה הראשון לא הניב פירות, ואילו השני הצליח?

על ההבדל בין שני נסיונות הגאולה ניתן לעמוד לאור דברי הקב"ה בתחילת הפרשה:

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם"      (ו', ג).

הרמב"ן על אתר מבאר את ההבדל בין מידת "א-ל ש-די" לבין מידת הווי"ה:

"וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים, ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם: ברעב פדה אותם ממות, ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבֹא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה, רק במעשה הנס... יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת... והנה אמר הא-להים למשה: נראיתי לאבות בכח ידי, אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א, אשר בו נהיה כל הווה, לא נודעתי להם, לברוא להם חדשות בשנוי התולדות...".

עד כה נגלה הקב"ה לאבות במידה של א-ל ש-די, שהיא הנהגה של נסים נסתרים. ע"פ הנהגה זו סייע הקב"ה לאבות ככל שנדרש, מבלי לשנות סדרי עולם ולחרוג מחוקי הטבע. זוהי בדיוק ההנהגה העומדת מאחורי מערכת השכר והעונש. התורה מבטיחה, למשל, ש"אם שמֹע תשמעו אל מצותי", אז "ונתתי מטר ארצכם בעתו", אע"פ שאין שום קשר טבעי בין מעשי האדם לבין מזג האוויר. התלות בין קיום המצוות או ביצוע העבֵרות לבין מזג האוויר היא נס נסתר, התערבות סמויה של הקב"ה בעולם, וכך גם כל מערכת השכר והעונש. מידת הווי"ה, לעומת זאת, היא הנהגה של נסים גלויים ושינוי סדרי הטבע.

הקב"ה אומר אפוא למשה, שעד כה הוא נגלה אל האבות רק בהנהגה של נסים נסתרים, ולא במידה של נסים גלויים. ברם, מכאן והלאה: "אמֹר לבני ישראל אני ה' " (פסוק ו) - הקב"ה עובר להנהגה של נסים גלויים.

אפשר א"כ לומר, שניסיון הגאולה הראשון היה בהנהגה של נסים נסתרים, והוא נכשל, ואילו ניסיון הגאולה השני היה בהנהגה של נסים גלויים, והוא הצליח.

ניתן גם להבין מדוע ניסיון הגאולה הראשון לא עלה יפה. הבעיה לא היתה, כמובן, מצדו של הקב"ה, אלא מצדו של עם ישראל. ההנהגה באמצעות נסים נסתרים מתאפיינת בכך, שהיא תלויה במעשי האדם: "אם בחֻקֹתַי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם". הקב"ה רצה לגאול את עם ישראל בדרך של נסים נסתרים, אולם עם ישראל לא היה ראוי לכך, ולכן עבר הקב"ה להנהגה של נסים גלויים, שאינה תלויה במעשי האדם.

למעשה, הדבר נאמר בפירוש בספר יחזקאל:

"ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים, אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות. ואֹמר אֲלֵהֶם: איש שקוצי עיניו השליכו, ובגִלולי מצרים אל תטמאו, אני ה'   א-להיכם. וימרו בי, ולא אבו לשמֹע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גִלולי מצרים לא עזבו. ואֹמר לשפֹּך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי, לבלתי הֵחֵל לעיני הגויִם אשר המה בתוכם, אשר נודעתי אליהם לעיניהם, להוציאם מארץ מצרים. ואוציאם מארץ מצרים, ואבִאֵם אל המדבר"     (כ', ו-י).

הקב"ה רצה לגאול את בני ישראל, אולם הם סירבו להיפרד מן העבודה הזרה שלהם, ולא התרשמו כנראה מן האותות שעשה משה. לכן הקב"ה לא גאל אותם, ואדרבה רצה לכלותם. ברם, בסופו של דבר חשש הקב"ה לחילול שמו, ולכן שינה את הנהגתו, וגאל את עם ישראל בהנהגה של נסים גלויים, שאינה תלויה בהתנהגותו של האדם.

אפשר באמת לראות, שהמילים "אני ה' " מופיעות ארבע פעמים בתחילת הפרשה. הקב"ה מדגיש את העובדה, שהוא שינה את הנהגתו ועבר למידת הווי"ה. הוא רצה לגאול את עם ישראל במידה של "א-ל ש-די", היינו בנסים נסתרים, אולם עם ישראל לא היה ראוי לכך, ולכן נאלץ הקב"ה לעבור למידת הווי"ה, היינו לנסים גלויים.

מעבר להבנת מה שאירע בגאולת מצרים, ניתן ללמוד מכאן רעיון חשוב: גאולה בדרך של נסים גלויים יכולה לבוא גם כאשר העם אינו ראוי. באופן זה ניתן להבין את מה שהתרחש בדור האחרון. בתקופת קום המדינה מצבו הרוחני של עם ישראל ודאי לא היה טוב יותר מאשר בדורות שלפני כן. נראה שזכינו לתקומת המדינה ולהרמת קרנה בין העמים לא בגלל מעשינו, אלא משום שהקב"ה פעל במידת הווי"ה, שאינה תלויה במעשינו. בעקבות השואה נוצר חשש לחילול השם גדול, ולכן גאל הקב"ה את עם ישראל בדרך של נסים גלויים, חרף מצבו הרוחני.