הרב יהודה עמיטל שליט"א

ברית המילה

שיחה לפרשת לך-לך*

"אני הנה בריתי אתך, והיית לאב המון גוים"     (י"ז, ד).

הקב"ה בדבריו מקשר בין עניין ברית המילה לבין היותו של אברהם אב המון גויים. הדבר נראה תמוה מאוד, שכן לכאורה מדובר בשני רעיונות סותרים. הגדרתו של אברהם כאב המון גויים מטילה עליו את האחריות להורות את הדרך לעולם כולו, להנהיג את העולם ולדאוג לכך שהעולם ילך בדרך הישר. ברית המילה, לעומת זאת, יוצרת חיץ ברור בין אברהם וזרעו לבין העולם כולו, ומייחדת את עם ישראל בין העמים. "אב המון גויים" מבטא אוניברסליות, בעוד שברית המילה מבטאת התבדלות.

"והיה באחרית הימים... והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באֹרחֹתיו"     (ישעיה ב', ב-ג).

"לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה', אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר 'ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל' "     (פסחים פח.).

אברהם רצה להשפיע על העולם כולו, להיות הר שנראה למרחקים, והוא אכן משך אחריו רבים, והביאם אל תחת כנפי השכינה. יצחק העדיף להתרכז בסביבתו ולא לנסות לתקן את העולם כולו, כמו שדה שניתן לראותו רק מקרוב ולא מרחוק. ואילו יעקב נטש כמעט לגמרי את הניסיון להיות 'אור לגויים', ובחר לבנות ולעצב את המשפחה שלו בלבד, כמו בית, שלא ניתן לראות את מה שנעשה בתוכו אלא אם נכנסים אליו.

הפסוק מאמץ דווקא את גישתו של יעקב, להיות כבית. עם ישראל אינו צריך לרוץ ולנסות לתקן את העולם כולו. הוא צריך לבנות חברה בריאה ומתוקנת, המיוסדת על אדני התורה והמצוות, ומשמשת מופת ודוגמא לכל העמים. המאמץ צריך להיות מופנה פנימה, לשיפור החברה ולתיקונה, וההשפעה על אומות העולם תבוא מאליה, באמצעות הדוגמא האישית.

כך ניתן להבין גם את דבריו של הקב"ה, שקשר בין ברית המילה לבין היותו של אברהם "אב המון גויים": אברהם יהיה אב ומורה דרך לעולם כולו, דווקא בכך שישמור על ייחודו וערכיו. אם עם ישראל יקפיד לא ללמוד ממעשיהן של אומות העולם, וידאג לבנות ולפתח חברה צודקת ובריאה, הוא יהיה מופת ודוגמא לכל העמים, ויורה בכך את הדרך לעולם כולו.

את הקשר בין ברית המילה לבין תיקון העולם ניתן לבאר גם בדרך נוספת. מדרש ידוע מספר על ויכוח בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס:

"מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?

אמר לו: של בשר ודם נאים.

אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ - יכול אדם לעשות כיוצא בהם?

אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.

אמר לו: למה אתם מולים?

אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשי בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא.

הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות (=לחמניות), אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים?

אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו?

אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו, והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר 'למה אינו יוצא מהול', לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל אלא לצרוף אותם בהם. ולכך אמר דוד: 'כל אמרת א-לוה צרופה'      (תנחומא תזריע ה').

טורנסורפוס ביטא את התפיסה הגורסת, שכל מה שנמצא בטבע הוא טוב, וממילא אין מקום לנסות לבוא ולתקן אותו. הרי הקב"ה ברא את העולם, ואיך יעלה על הדעת שדבר שאינו מושלם יצא מתחת ידיו? אם הקב"ה החליט לברוא את האדם עם ערלה, באיזו חוצפה הוא בא ומל את עצמו? האם אין בכך גאווה יתרה, כאילו הקב"ה ברא עולם פגום והאדם בא ומשפר אותו?

גישה דומה הופיעה בגלגולים שונים לאורך ההיסטוריה. התורה מזכירה עבודה זרה בשם 'פעור', והמשנה (סנהדרין ס:) מסבירה, שהדרך לעבוד את הפעור היתה לעשות את הצרכים בפניו. כיצד יכול מעשה מכוער ומאוס כל כך להיחשב עבודה של אל כלשהו? התשובה היא שעשיית צרכים היא דבר טבעי, ועובדיה של עבודה זרה זו האמינו שכל תופעה המצויה בטבע היא יפה וטובה, ואין מקום להתבייש בה. מהותה של עבודה זרה זו היא האמונה ביופיו של הטבע. הטבע הוא מרהיב עין, ולא ניתן לומר שיש בו דברים שאינם טובים.

בימינו מתבטאת תפיסה זו בהצדקת תופעות פסולות שונות כמו הומוסקסואליות ונודיזם, בטענה שמדובר בתופעות טבעיות, ולא ייתכן לראות אותן בשלילה. כך למשל יש הטוענים, כי אין לחנך ילדים יתר על המידה, אלא יש לתת להם לבטא את עצמם ולהתפתח באופן טבעי.

רבי עקיבא דחה את דבריו של טורנוסרופוס: הקב"ה ברא דווקא עולם בלתי מושלם, והשאיר לאדם את המשימה לתקן את הטבע ולשפר אותו. אין היהדות מאמינה שהטבע הוא מושלם, אלא אדרבה, "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה... אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה י"א, ו). בטבע ישנם פגמים רבים, ישנם דברים רעים ותופעות פסולות, והאדם צריך לתקן את הטבע, ולברור את הדברים הטובים שבו.

הגמרא בסוטה יד. אומרת, שמשה נקבר מול בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור. היהדות מצויה בעימות מתמיד עם התפיסה של פעור, ודוחה את הטענה כאילו כל תופעה המצויה בטבע היא בהכרח יפה וטובה.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"ה) כותב, שאברהם קבע שהשכינה נמצאת במערב ושיש להתפלל דווקא לכיוון זה, כיוון שבזמנו עבדו כל בני האדם את השמש ופנו למזרח, ואברהם רצה להוציא מידי תפיסה זו, ולהפנות דווקא את אחוריו לשמש. בני האדם התייחסו אל הטבע כאל אלוהים, כיוון שהיה בעיניהם הדבר המושלם והיפה ביותר, ואילו אברהם ביטא את ההיפך הגמור, והאמין שהאדם צריך לתקן את הטבע ולא לסגוד לו.

ברית המילה קשורה אפוא לאותו רעיון: הקב"ה ברא את האדם ערל, והשאיר לו את המשימה למול את עצמו. אין היהדות סבורה שיש להשאיר את האדם ואת הטבע כמו שהם, אלא יש לפעול ולשאוף לשכללם ולתקנם. אסור למשל לתת לילד להתפתח באופן טבעי, שמא יתפתח באופן בלתי רצוי, אלא יש לדאוג לחינוכו ולהתפתחותו.

לדברי חז"ל קיים אברהם אבינו מעצמו את המצוות כולן. מדוע אפוא היה צורך לצוות אותו בפירוש על המילה? ייתכן שאברהם לא קיים מעצמו מצווה זו, כיוון שהיו לו לבטים והיסוסים לגביה: כיצד יכול האדם לבוא ולתקן את מעשה הבריאה? האם הוא מפקפק בטיבו של העולם שאותו ברא הקב"ה? לפיכך בא הקב"ה ולימדו, שהעולם שברא כלל אינו מושלם, והאדם נועד לתקנו ולהסיר את הפגמים שבו.

כך ניתן גם להבין את הזיקה שבין ברית המילה לבין מעמדו של אברהם כ"אב המון גויים". ברית המילה, המיוחדת לעם ישראל, היא אחד המסרים שאותו צריך אברהם לשדר לעולם כולו: בטבע ישנם פגמים וחסרונות רבים, ואל לו לאדם לקבל את הטבע כמו שהוא, ולחשוב כאילו הכל בו טוב ויפה. אדרבה, עליו להתייחס בחשדנות אל הטבע, ולקחת ממנו את הדברים הטובים בלבד.