פרשת יתרו   הרב עזרא ביק

 

'אחרית הדבר' של מעמד הר סיני

לאחר עשרת הדברות ודברי משה לישראל בנוגע להופעה הישירה של דבר ה' אליהם (כ',טו-יח[1]), מובאת פרשיה הכוללת כמה מצוות:

"ויאמר ה' אל-משה כה תאמר אל- בני ישראל אתם ראיתם כי מן-השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי א-לוקי כסף וא-לוקי זהב לא תעשו לכם. מזבח אדמה תעשה-לי וזבחת עליו את-עלתיך ואת- שלמיך את-צאנך ואת-בקרך בכל-המקום אשר אזכיר את-שמי אבוא אליך וברכתיך. ואם-מזבח אבנים תעשה-לי לא-תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ולא-תעלה במעלת על-מזבחי אשר לא-תגלה ערותך עליו".   (כ',יט-כג)

מהפסוק הראשון של הפרשיה ניתן להבין שפסוקים אלו הם המסר אותו מבקש הקב"ה ללמד את בנ"י, כתוצאה מהחוויה המיוחדת של מעמד הר סיני. פסוקים אלו, הם כביכול 'אחרית הדבר' של עשרת הדברות. בקטע מופיעים ארבעה ציוויים: א. איסור עבודה זרה. ב. מצוות מזבח אדמה. ג. איסור לחתוך את אבני המזבח. ד. איסור המדרגות במזבח.

האיסורים כולם, מוצגים כאן כתוצאה של "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". בשיעורינו השבוע ננסה לבחון, מהו הקשר בין מצוות אלו לבין החוויה של התגלות ה' בסיני, מדוע כך מנמקת אותן התורה?

א. לא תעשון אתי

המבנה של הפסוק הראשון בפרשיה איננו ברור. שבע המילים האחרונות בפסוק יוצרות אמירה בפני עצמה: "א-לוקי כסף וא-לוקי זהב לא תעשו לכם",   ונראה א"כ ששלשת המילים הראשונות בפסוק מהוות גם כן אמירה נפרדת:   "לא תעשון אתי". אלא, שבביטוי זה חסר מושא, לא ברור מה אסור לעשות. לכן, לכאורה, חייבים לצרף אליו את המילים "א-לוקי כסף וא-לוקי זהב". חוסר הבהירות של מבנה הפסק הוביל את המכילתא ללמוד מהקטע הראשון של הפסוק איסור עצמאי על יצירת דמויות הדומות לגרמי השמיים. כלומר, המכילתא הסבירה ש"לא תעשון אתי" – פירושו שלא לעשות כעין הדבר שנמצא איתי בשמיים.

הרמב"ן מתמודד גם כן עם קושי זה, ומציע ברובד הפשט שתי הצעות:

1.  1. לפסק את הפסוק באופן שונה מהפיסוק של טעמי המקרא, ולקוראו כך: 'לא תעשון אתי א-לוקי כסף, וגם א-לוקי זהב לא תעשון לכם'.

2. שני הפעלים בפסוק הם בעלי משמעות שונה: 'לא תעשון' פירושו 'לא תאמינו', ו'לא תעשו' פירושו שאסור ליצור. כלומר, יש להבין את הפסוק: 'לא תאמינו בא-לוקים אחרים מלבדי, ולא תיצרו לכם א-לוקי כסף וזהב'.

ההצעה הראשונה של הרמב"ן יוצרת כפילות בפסוק, בעוד שהצעתו השניה פותרת את בעיית החזרה, אך משאירה את החלק הראשון ללא מושא מפורש.

הנצי"ב בפירושו מעלה שאלה נוספת. מהו הטעם שהציווי הראשון לאחר עשרת הדברות, המובא כתגובה ישירה לכך ש"אתם ראיתם כי מן השמיים דברתי עמכם" - הוא איסור ע"ז, והלא איסור זה מפורש בעשרת הדברות עצמן! אמנם אנו יודעים שהתורה חוזרת פעמים רבות על איסור ע"ז, אך לא נראה שכאן, מיד לאחר הציווי המקורי, יש מקום לחזרה כזו...

 בפשט הפסוקים, הקב"ה אומר לישראל ללמוד לקח מהחוויה של הפגישה עם קול ה' המדבר עימם (בדבור הראשון והשני). אך לא סביר שלאחר ששמעו באופן חי את האיסור על ע"ז, בא הפסוק שלנו ללמד שבשל מה ששמעו אסור להם לעבוד או ליצור אלהים אחרים.   מהו הרעיון של איסור זה, כיצד הוא מתקשר לחווית הפגישה הישירה עם הדבור הא-לקי בעשרת הדברות?  

הנצי"ב משיב, שהאיסור בפסוק איננו חל על ע"ז של אלוה חלופי לקב"ה, אלא על עבודת אלילים בשיתוף עם עבודת ה'.

לעבודה זרה בשיתוף יש בסיס עמוק בנפש האנושית. האדם נוטה באופן טבעי לחפש מתווכים בינו ובין המוחלט, האין סופי והכל יכול, המרומם ממנו מעל ומעבר לכל יחס שהוא מסוגל לדמיין.   העמידה מול הקב"ה, א-לקי אברהם יצחק ויעקב, שהוא א-ל נורא ומלא הוד, מכבידה על האדם הפרטי. לכן, פונה האדם לכוחות שהם אומנם חלשים יותר, אך אותם הוא מסוגל לתפוס ומולם הוא מסוגל לעמוד, שלא כמו מול מלך מלכי המלכים.

הפניה לא-לוקי כסף וא-לוקי זהב היא לא בהכרח מהלך של נטישת הקב"ה, בעיני מי שמאמין בשיתוף. הוא עדיין מכבד את ה' יותר מאת האלילים כולם, אלא שהוא משתמש באלילים כדי לגשר על הפער המצטייר בעיניו, שלא בצדק, כאין סופי.

הדברים ודאי מזכירים לרבים את פירושו של הרמב"ן לחטא העגל (רמב"ן, שמות לב,א), ואכן, הפסוקים הפותחים את תיאור החטא הולכים בכיוון זה:

"וירא העם כי-בשש משה לרדת מן-ההר ויקהל העם על-אהרן ויאמרו אליו קום עשה-לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי-זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה-היה לו" (ל"ב,א)

בפשט הפסוקים, העגל נועד להחליף את משה, ולא את הקב"ה. מבחינת בני ישראל, העגל אמור להיות א-לוה שילך לפניהם, כלומר, הוא אמור להיות מעורב בחיי היומיום של שלהם. ככזה,, העגל אמור לפתור להם בדיוק את בעייתם – למלא את התפקיד שלדעתם איננו מתאים לקב"ה עצמו.

כפי שציינתי בשבוע שעבר, תלונתם של ישראל לפני ירידת המן נבעה   מהאמונה בכך שמשה - הוא שאחראי לגורלם במדבר. תקוותו של משה שירידת המן תהווה תרופה לתפיסתם המוטעית של ישראל, כנראה לא לגמרי התגשמה. אם נעקוב אחר תלונותיהם ומרידותיהם של ישראל לאורך ספר במדבר, נראה כי ניתן לתלות אותם בתפיסתם שמשה הוא הגורם המיידי לרווחתם. בשלב זה, נשאיר טענה זו ללא ראיות נוספות.

[במסגרת זו יש אולי להתייחס לנקודה נוספת. קיימת תפיסה שחיפוש מתווכים בין האדם ובין הא-לקים היא תופעה המאפיינת רק את ימי הביניים, אז היתה מקובלת ורווחת הע"ז לסוגיה. תפיסה זו משוללת מן היסוד, גם היום לאחת הדתות הפופולריות בעולם המערבי יש כתות רבות העובדות מלאכים, ודמויות של כוחות מתווכים אחרים.   אמונה זו, הנקראת בהלכה 'שיתוף', עומדת במרכז הדיון ההלכתי סביב הנצרות. אני מקווה שמובן לרוב הקוראים, שמגמות שיתופיות קיימת גם בחלקים מהקהילה היהודית המודרנית, כאשר דמויות אנושיות השיגו אצלם מעמד על טבעי, עד כדי מתווכים.

ההסבר לתופעות אלו, הוא שהצורך במתווכים נטוע עמוק בפסיכולוגיה האנושית, ובטבע של יחסי א-לוקים ואדם. האיסורים החוזרים ונשנים בתורה לגבי שיתוף, והמאבק הארוך נגדו בתקופת המדבר ולאחריה (לדוגמא, קריאתו של אליהו "עד-מתי אתם פסחים על-שתי הסעפים" - מלכים א י"ח,כא) מוכיחים עד כמה עמוק בנפש האנושית נטוע שקר זה.]

לאור הדברים, ניתן להבין את משמעות הציווי בפרשתנו. בעשרת הדברות אסר הקב"ה על ע"ז ואף על ע"ז בשיתוף. אלא, שיודע הקב"ה עד כמה עמוקה בלב האדם הנטיה למצוא מחנה משותף בין עבודת ה' לבין הסתמכות על כוחות שניתן לאחוז בהם, לחוש אותם או לראותם. לכן, לא מסתפק הקב"ה בצווי בלבד - שאין בו כדי להתמודד עם נטיה זו, אלא מוסיף עליו גם את החוויה של ההתגלות בסיני. לא רק התוכן של ההתגלות עומד מול נטיית השיתוף, אלא גם חווית ההתגלות עצמה – "אתם ראיתם כי מן-השמים דברתי עמכם". עם ישראל זכה לחוויה בלתי נתפסת, מלך מלכי המלכים הופיע אליהם ישירות ודבר אליהם, ללא שום מתווכים, אפילו לא בדמותו של משה רבנו. לכן, פונה הקב"ה ואומר לישראל, זכור, "לא תעשון איתי" לא אל אחר, לא כוח אחר, לא אדם ולא כל דבר אחר שתעלה על דעתך. אל תעשה לך שום דבר שישמש בצוותא עם הקב"ה כנשוא התקוות, העבודות ותפילות.

כדי להבין את עומק משמעות הציווי בפרשה, הכרחי להבין עד כמה היתה ההתגלות בסיני מהפכנית. העולם, העתיק והמודרני גם יחד, מלא בדתות וכתות שמתעתדות למסור את דברו של האל. כל דת נזקקת לבחור לה נביאים, קוסמים, כהנים, או שאר אמצעים 'אלהיים' כדי להעביר את דבר האלהים. התופעה שא-לקים מדברי ישירות עם העם כולו, היא חסרת תקדים. למעשה, כפי שמציין רבי יהודה הלוי ב'כוזרי', לאורך ההיסטוריה כולה לא נמצאה לה מקבילה. היהדות היא הדת היחידה בה דבר ה' נמסר באופן ציבורי, לכולם. רק ביהדות יכול אדם לשמוע את דברו של הקב"ה בלי שום מתווך. ההתגלות בסיני היא יחידה במינה, והיא נושאת עמה רעיון ייחודי.

הפסוק בו אנו עוסקים לא מתאר את עשרת הדברות, אלא את החוויה עצמה של העמידה בתחתית ההר ושמיעת קול ה'. ביחס לנקודה זו, לא משנה כלל מה אמר הקב"ה בהיגלותו. הדגש הוא שהקב"ה, מן השמים, מהמרחק האינסופי, דבר ישירות אל עם ישראל שעל הארץ. התורה שנמסרה בסיני מקשרת בין הנצח ובין הזמני, ואין שום צורך במתווכים נוספים.

כעת יכולים אנו להבין את המבנה הלשוני המוזר שבפסוק. התורה משווה בלשונה בין שיתוף לבין עבודה זרה ממש, למרות שבתודעה האנושית קיים פער ביניהם (תופעה דומה אנו מוצאים לאחר חטא העגל, שם מאשימה התורה את העם בע"ז ממש).   הפסוק מבטל את הפער בין שני האיסורים באמצעות פריצה של האחד לתוך השני:   "לא תעשון אתי - א-לוקי כסף וא-לוקי זהב - לא תעשו לכם". כל דבר שתעשה לך ביחד איתי, שיחבור לקב"ה לשותפות בין אלים, גבוהים יותר או פחות, זהב או כסף - בעצם נועד אך ורק לצורך עצמך, ומוגדר כעבודה זרה. ע"י כך שיש מושא יחיד עבור שני פעלים ושתי אמירות שונות, מלמדת התורה שאין שום הבדל (הלכתי) בין עבודה זרה אמיתית, כפי שהיתה נהוגה במצרים, לבין כל ניסיון של צמצום הפער בין האדם והקב"ה באמצעות ישויות חצי א-לקיות.

שלשת הציוויים הנוספים בפרשיה, הקשורים כולם למזבח, יובנו גם כן בהקשר זה.

 

ב. מזבח אדמה

"מזבח אדמה תעשה-לי וזבחת עליו את-עלתיך ואת- שלמיך את-צאנך ואת-בקרך בכל-המקום אשר אזכיר את-שמי אבוא אליך וברכתיך"

המזבח הנטוע בקרקע, עומד בניגוד לדברו של ה', הבא מן השמים.

האדם עובד את הקב"ה ומדבר אתו, ורק אתו. התורה קובעת, שהמזבח צריך להיות מאדמה. רש"י ופרשנים אחרים, מעלים מספר הצעות לכוונת הפסוק בפועל. הנקודה, בכל מקרה, מובנת – המזבח צריך להיות מחובר לאדמה, לארץ. על המזבח להיות חלק מהעולם הטבעי, ובכך לבטא שהעולם הטבעי יכול להתחבר לקב"ה, לגבוה מכולם. למעשה, בכל מקום בו תזכיר את שמו של הקב"ה, הוא יבוא אליך, יעבור את כל הדרך מהשמים ועד ליחיד האנושי, ויברך אותך.

ג. מזבח אבנים

הציווי קובע שכשבונה האדם מזבח אבנים, אסור לו לחתוך את הבנים, "כי חרבך הנפת עליה ותחללה". רש"י מצטט את המדרש היפה, המסביר את האיסור כמבוסס על הניגוד בין המזבח, המייצג את השלום, לבין החרב המסמלת מוות. מדרשת זה עונה בדיוק לרמז שהתורה נותנת לנו, כשהיא בוחרת להשתמש דווקא בדוגמא של חרב, ולא בכל כלי אחר המשמש לסיתות אבנים.

ברצוני להציע הסבר בפשט הכתובים, בהמשך לדברים לקו בו הלכנו עד כה. כשאדם בונה מזבח, התורה מצווה עליו להשתמש באבנים טבעיות, שצורתן לא שונתה. זהו התחליף לאדמה, במזבח הנבנה במשכן. אבנים טבעיות הן מרכיבים הלקוחים מהאדמה העצמה, ודווקא הן נהפכות למזבח, ללא שום פעולה של בניה או יצירה. ההפך הוא הנכון, דווקא כשאדם משתמש בכלי כדי ליצור מהאבנים משהו משוכלל יותר, המזבח מחולל.

ד. פסיעות על המזבח

"ולא-תעלה במעלת על-מזבחי אשר לא-תגלה ערותך עליו".

ההלכה פירשה פסוק זה כך, שאסור שהעלייה למזבח תיעשה ע"י מדרגות, אלא ע"י כבש. פסוק זה כולל בתוכו הדגשה על כך שהמזבח הוא משהו שמטפסים אליו, מה שלא היה ברור מלכתחילה. אני מעריך שבדמיונם של רוב הקוראים, מזבח הוא משהו הניצב בגובה המותניים, ואין כל צורך לעלות אליו. למעשה, המזבח שבמקדש היה גבוה, אך אין שום אפשרות להסיק זאת מהפסוקים. הפסוק שלנו מזכיר שיש לעלות אל המזבח, כלומר יש בזה משמעות של עלייה לשמים, בדיוק כמו בהר סיני, שם ירד הקב"ה מהשמים עד לארץ. מאחר שעליה למזבח איננה רק פעולה של עבודה מחויבת, אלא פעולה של עלייה והתעלות, יש לנקוט בצעדים שישמרו על הטהרה והקדושה.

 

בשיעורנו השבוע עסקנו בנאום הקצר ובמצוות המובאות לאחר מעמד הר סיני.

נאום זה, באחרית הדבר של עשרת הדברות, מוקדש לרעיון אחד. מעמד הר בסיני חולל מהפכה בכללי ההתחברות שבין האדם לקב"ה - הקב"ה דיבר ישירות עם האדם, האדם יכול לפנות ישירות אל הקב"ה. כלולות ברעיון זה הזדמנות ואחריות גם יחד. טמון   כאן מקור אדיר של עידוד, אך יש כאן גם סכנה של זוועה. האדם יכול לאמץ את הרעיון הזה ולהתעלות, אך יכול גם לנסות ולהתחבא מההשלכות שלו. אירועים רבים במדבר סובבים סביב המתח שבין שתי התגובות הללו, ומהדרישה של הקב"ה שבני ישראל לא יימנעו מהמפגש הישיר עם הא-לקים.