הרב מיכאל רוזנצוייג

שביתה בשבת וביום טוב*

היחס בין שבת לבין יום טוב הוא נושא נרחב ביותר. בשיעור זה ננסה לעמוד על אחד ההיבטים של נושא זה: היחס בין מצוַת השביתה בשבת לבין המצווה המקבילה ביום טוב. כפי שנראה, הדיון בשאלה זו נוגע גם בנושא הכללי יותר - היחס שבין שבת ליום טוב.

מצוַת השביתה בשבת וביום טוב

כהקדמה לדיון, חובה עלינו לברר האם קיימת מצוַת עשה של שביתה, הן בשבת והן ביום טוב. בשאלה זו עוסקות שתי סוגיות במסכת שבת. הגמרא בדף קי"ד ע"ב דנה בהיקף מצוַת השבתון בשבת על רקע איסור קניבת ירק, שהוא מדרבנן והותר ביום הכיפורים (לצורך סעודת שבירת הצום):

"אמר רב הונא, ואמרי לה - אמר רבי אבא אמר רב הונא: יום הכיפורים שחל להיות בשבת - אסור בקניבת ירק. אמר רב מנא, תנא: מנין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק? תלמוד לומר: 'שבתון' - שבות. למאי? אילימא למלאכה - והכתיב 'לא תעשה כל מלאכה'? אלא לאו, אקניבת ירק. שמע מינה.

אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: יום הכיפורים שחל להיות בשבת - מותר בקניבת ירק. מיתיבי: מנין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק? תלמוד לומר 'שבתון' - שבות. למאי? אילימא למלאכה - והכתיב 'לא תעשה כל מלאכה'? אלא לאו, בקניבת ירק! לא, לעולם למלאכה, ולעבור עליה בעשה ולא תעשה."

מדברי הגמרא עולה שקיימת מחלוקת בהיקף מצוַת העשה של השבתון בשבת: האם המצווה קשורה רק לאיסורי המלאכה, או שמא היא חלה גם על קניבת ירק ושאר האיסורים מדרבנן. בכל אופן, לשתי הדעות ברור שקיימת מצוַת עשה של שבתון בשבת.

הסוגייה השנייה העוסקת בשאלה זו היא הסוגייה בדף כ"ד ע"ב, אך שם הדיון הוא שונה. המשנה שם אומרת:

"אין מדליקין בשמן שריפה [=שמן של תרומה טמאה] ביום טוב."

הגמרא שם דנה בסיבת האיסור:

"מאי טעמא? לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. מנהני מילי?

אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא 'ולא תותירו ממנו עד בֹּקר, והנותר ממנו עד בֹּקר' - שאין תלמוד לומר 'עד בֹּקר', מה תלמוד לומר 'עד בֹּקר'? בא הכתוב ליתן לו בוקר שני [בחול המועד] לשריפתו [שלא לשרוף את העולה ביום טוב].

אביי אמר: אמר קרא 'עולת שבת בשבתו', ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב.

רבא אמר: אמר קרא 'הוא לבדו יֵעשה לכם' - 'הוא' ולא מכשירין, 'לבדו' ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

רב אשי אמר: שבתון עשה, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה [של שריפת קדשים] דוחה את לא תעשה ועשה [איסור מלאכה ושבתון ביום טוב]."

בגמרא מובאות ארבע דעות, כאשר שלוש מהן לא מזכירות את מצוַת העשה של שבתון ביום טוב. רק רב אשי מזכיר מצווה זו.

התוספות בדיבור המתחיל "הווי ליה יום טוב" מקשים:

"ואם תאמר: הנך אמוראי דלעיל, דסברי דיום טוב - לא תעשה גרידא, נילף מהכא דלא דחי עשה את לא תעשה?... ושמא מיכן לא נילף, לפי שיכול לעשות אחר יום טוב."

הן לפי קושיית התוספות והן לפי תירוצם, ברור שהם הבינו שלדעת רוב האמוראים (החולקים על רב אשי) אין מצוַת עשה של שביתה ביום טוב, ואין ביום טוב אלא לא-תעשה בלבד. ואכן, זוהי גם שיטת התוספות בביצה בדף ח' ע"ב. הגמרא שם מצטטת את שיטת רבא, שאין עשה דוחה לא תעשה, והתוספות שם (בדיבור המתחיל "סוף סוף") מעירים שלדעת רבא יש ביום טוב רק איסור לא-תעשה בלבד:

"ויש לומר, דגמרא דחיק נפשיה לאוקומי מילתא דרבא אליבא דהלכתא, דיום טוב עשה ולא תעשה, אף על גב דרבא עצמו לית ליה האי סברא."

אמנם, יש לציין שלמרות שנראה מהגמרא שמצוות השבתון בשבת וביום טוב הן נפרדות לחלוטין, ואין קשר בין אחת לשנייה, בכל זאת כמה אחרונים הבינו שקיימת הקבלה בין שתיהן. נביא לכך שתי דוגמאות:

1. המהר"ץ חיות בשבת בדף קי"ד ע"ב כותב ששתי הדעות בגמרא בעניין קניבת ירק מייצגות מחלוקת אודות היקף מצוַת העשה של שבתון בשבת: לפי דעת אחת - מצווה זו מוסבת רק על איסורי המלאכה מדאורייתא, ואילו לפי הדעה השנייה - אפילו מי שעובר על איסור דרבנן, עובר גם על מצוַת עשה דאורייתא של "שבתון". המהר"ץ ממשיך ומקשר בין מחלוקת זו לבין המחלוקת בעניין שריפת קדשים ביום-טוב, וברור מדבריו שלדעת כל האמוראים קיימת מצוַת שבתון ביום-טוב, והמחלוקת היא רק על היקפה של מצווה זו.

2. המהר"ם סבור שגם בשבת יש שיטה לפיה אין מצוַת עשה של שביתה. בדומה לו, הסמ"ק במניין המצוות משמיט כל זכר למצוַת העשה, הן בשבת והן ביום טוב.

אף אם נאמר שקיים הבדל בין שבת לבין יום טוב, עדיין יש לברר אם ההבדל הוא מהותי, ומשקף הבחנה יסודית בין שבת לבין יום טוב, או שמא הוא נובע מהבדל צדדי כלשהו שגורם לחילוק בין שבת ליום טוב. דוגמא לאפשרות השנייה ניתן למצוא בשיטות האחרונים הסוברים שמצוַת העשה של "שבתון" חלה רק על איסורים שיש בהם כרת (ה"יפה עיניים" ואחרונים נוספים). על פי שיטה זו, העובדה שאין מצוַת "שבתון" ביום טוב אינה משקפת הבדל עקרוני בין שבת לבין יום טוב, אלא נובעת רק מחומרת איסור המלאכה בשני הימים: בשבת - חלק מהמלאכות אסורות באיסור כרת, ואילו ביום טוב - באיסור לאו. אמנם, מפשטות הגמרא עולה שקיים הבדל מהותי בין שבת ליום טוב.

כעת, לאחר ההקדמה, עלינו להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות:

1. מדוע חלק גדול מהאמוראים סבורים שבשבת יש מצוַת שבתון ואילו ביום-טוב - אין?

2. להלכה, כידוע, נפסק שקיימת מצוַת שבתון גם בשבת וגם ביום-טוב. האם יש הבדל בין אופיין של שתי המצוות הללו?

איסור המלאכה בשבת וביום טוב

פרשיית המועדים שבפרשת אמור (ויקרא כ"ג) מנוסחת באופן מוזר:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכל מוֹשְׁבתֵיכֶם:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמוֹעֲדָם: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה':"'

לאחר שהתורה מצווה על השבת, מופיעה כותרת חדשה - כאילו הפרשה מתחילה מחדש. ניסוח זה איננו ברור: אם שבת נחשבת כאחת מהמועדים, מדוע נצרכה הכותרת הנוספת?

ייתכן להסביר שאיסורי המלאכה בשבת וביום טוב הם בעלי אופי שונה. בשבת, עיקרו של היום הוא זכר למעשה בראשית. איסור המלאכה, אם כן, הוא זכר לשביתת הקב"ה ביום השביעי שאחרי ששת ימי הבריאה. מתוך כך, ברור מדוע המחלל את השבת דינו חמור ביותר - שהרי הוא מכחיש במעשיו את בריאת העולם. לעומת זאת, עניינו של איסור המלאכה ביום טוב הוא פחות ברור. לכל אחד מהימים הטובים יש משמעות ייחודית משלו, ולכן קשה להניח שאיסור המלאכה (שחל בשווה על כל הימים הטובים) קשור למשמעות ייחודית זו. מהו, אם כן, טעמו של איסור המלאכה ביום טוב?

אם נעיין בפרשיית המועדות שהבאנו לעיל, נגלה שהתורה מכנה את השבת, כמו את שאר המועדים, בשם "מקרא קודש". השבת נזכרת בכמה פרשיות בספר שמות, אך הפעם הראשונה שבה היא מכונה "מקרא קודש" היא בפרשת אמור. מעיון בפרשת המועדות מסתבר שהכינוי "מקרא קודש" הוא הסיבה לאיסור המלאכה בימים הטובים: "מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו".

נראה, אם כן, שאיסור המלאכה בשבת אכן נובע משביתת הקב"ה ביום השביעי, כזכר למעשה בראשית; אך לאחר שישראל נצטוו על השבת - השבת הפכה ל'יום הקודש' הראשון שניתן לעם ישראל, ולכן לדגם ולאבטיפוס ל'ימי הקודש' האחרים. התורה ציוותה על השבת בראשית הפרשייה העוסקת במועדים שכן היא המלמדת אותנו כיצד הם אמורים להיראות, למרות שקיים הבדל גדול בין שניהם. מטרתו של איסור המלאכה ביום טוב הוא להקנות ליום את אופיו כ'יום קדוש', בדומה לשבת.

מעתה, ייתכן שגם מצוות השבתון בשבת וביום טוב נושאות אופי שונה, כפי שאיסורי המלאכה בשני הימים הללו הם בעלי אופי שונה. בשבת - ייתכן לחלק בין מצוַת העשה לבין  איסור הלאו בהתאם לחלוקה שהצענו: איסורי השבת נובעים מהיותה זכר למעשה בראשית, ואילו מצוַת השבתון מטרתה לעצב את השבת כ'יום קודש'. לעומת זאת, ביום טוב - מצוַת השבתון מיותרת, שכן הימים הטובים אינם זכר למעשה בראשית, ואיסורי המלאכה מעצבים את היום כ'יום קודש'.

אופייה של מצוַת השבתון

כזכור, הפוסקים פסקו למעשה שמצוַת השבתון נוהגת גם ביום טוב, ולא רק בשבת. לדברינו לעיל, שביום טוב נוהג רק הצורך לאפיין את היום כ'יום קודש', נראה שבניגוד לשבת, בה לעשה וללאו יש מטרות שונות ועצמאיות (עיצוב אופיו של היום; "זכר למעשה בראשית"), ביום טוב - העשה והלאו הם בעלי מטרה זהה (עיצוב אופיו של היום).

מקורה של מצוַת השבתון

בעניין המקור למצוַת השבתון בשבת נחלקו הראשונים. רוב הראשונים פסקו כפשט הגמרא, שהמצווה נלמדת מהמילה "שבתון". הרמב"ם, לעומת זאת, בספר המצוות וביד החזקה מביא את הפסוק "תשבות". בנוסף לשתי דעות אלו קיימות דעות נוספות ("ושמרתם את השבת", ועוד).

מהו המקור למצוַת השבתון ביום טוב? מפשט הגמרא עולה שהמקור המלמד על מצוַת השבתון בשבת מלמד גם על מצווה זו ביום טוב, אך הרמב"ם בהלכות יום טוב בפרק א' מחלק בין שני המקורות:

"כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן - הרי קיים מצוַת עשה, שהרי נאמר בהן 'שבתון', כלומר שבות."

לדעת הרמב"ם, מצוַת השבתון בשבת נלמדת מהמילה "תשבות", ואילו מצוַת השבתון ביום טוב נלמדת מהמילה "שבתון". מסתבר, שלשיטתו מצוַת העשה בשבת ממוקדת בחובת האדם - "תשבות", ואילו מצוַת העשה ביום טוב ממוקדת בעיצוב אופיו של היום - "שבתון".

מקור מצוַת העשה בשבת וביום טוב

ההבחנה בין שתי מצוות העשה באה לידי ביטוי גם בספר המצוות. בכל המצוות הקשורות ליום טוב, הרמב"ם מביא את הביטוי "מקראי קודש" כמקור למצוַת העשה[1]. הבאת ביטוי זה מעלה שתי בעיות: ראשית - מדוע העדיף הרמב"ם את הביטוי "מקראי קודש" על פני המילה "שבתון"; ושנית - אם הרמב"ם העדיף את הביטוי "מקראי קודש" מסיבה כלשהי, מדוע לא הביא אותו גם כמקור למצוַת העשה בשבת. ראוי לציין שאותו ביטוי עצמו מובא על ידי הרמב"ם גם כמקור לאיסור המלאכה ביום טוב, ודי בכך ללמד על הקשר המהותי ביניהם.

הרמב"ם מחלק בין שבת לבין יום טוב בצורה נוספת. בהלכות שבת בפרק א' מנסח הרמב"ם את מצוַת העשה ואת הלאו:

"שביתה בשביעי ממלאכה - מצוַת עשה, שנאמר 'וביום השביעי תשבות'. וכל העושה בו מלאכה - ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'לא תעשה כל מלאכה'..."

הרמב"ם מזכיר רק שעשיית מלאכה מהווה עבירה על מצוַת השביתה, אך אינו מזכיר כיצד מקיימים מצווה זו באופן חיובי. לעומת זאת, הרמב"ם פותח את הלכות יום טוב כך:

"כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן - הרי קיים מצוַת עשה, שהרי נאמר בהן 'שבתון', כלומר שבות. וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו - הרי בטל מצוַת עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', 'כל מלאכה לא יעשה בהם'..."

ניתן לראות שהרמב"ם הוסיף למצוַת השביתה ביום טוב את הפן הקיומי החיובי. הבחנה דומה מופיעה גם בסמ"ג: בשבת קיימת הפרדה מוחלטת בין העשה לבין הלאו, ואילו בכל המועדים הוא מערב בין התחומים: מזכיר את הלאו במסגרת מצוַת העשה, ומזכיר את העשה במסגרת הלאו. ניסוחים אלו מצביעים על כך שביום טוב, בניגוד לשבת, קיים קשר הדוק בין העשה לבין הלאו, ואין הם מהווים שתי מצוות נפרדות.

האחרונים ציינו שקיימת סתירה בדברי הרמב"ם, ביחס למצוַת השבתון: בפרק א' מצווה זו חלה רק על איסורי המלאכה, ואילו בפרק כ"א המצווה חלה גם על האיסורים האסורים דרבנן:

"נאמר בתורה 'תשבות' - אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות..."

ייתכן שהרמב"ם ביקש לעסוק בפתיחת הלכות שבת במחייב העיקרי של השבת - איסורי המלאכה, ומצוַת העשה הוזכרה רק בדרך אגב, כמצווה נוספת החלה על איסורי המלאכה. ביום טוב, לעומת זאת, מערכת היחסים בין העשה לבין הלאו היא הפוכה: איסורי המלאכה נועדו לקדם את מטרת העשה, ולכן התחיל הרמב"ם דווקא במצוַת העשה.

על פי הסבר זה ניתן להבין את המקורות השונים שהביאו הרמב"ם והסמ"ג למצוַת העשה בשבת וביום טוב: הפסוק "מקראי קודש" שייך לאופי היום, ולכן הוא הובא ביחס ליום טוב, ואילו הפסוק "תשבות" שייך לאיסור עשיית המלאכה, ולכן הובא כמקור למצוַת השביתה בשבת.

דיני השבתון

מעבר להבדל באופי מצוַת השבתון בין שבת ליום טוב, ייתכן שההבחנה ביניהם מקרינה גם על הבדלים תוכניים בין שתי מצוות העשה. הרמב"ם בספר המצוות במצווה קנ"ד כותב:

"שצונו שנשבות בשבת, והוא אמרו יתברך 'וביום השביעי תשבות'. והנה נכפל ציווי מצוה זו פעמיים. ובאר לנו יתעלה שהשביתה מן המלאכות היא חובה עלינו ועל בהמתנו ועבדינו."

הרמב"ם כותב במפורש ששביתת עבד ובהמה נכללת בעשה. לעומת זאת, ביום טוב אין זכר לדין זה, ונראה שלשיטת הרמב"ם הוא אינו נוהג ביום טוב. מה פשר הבדל זה?

ייתכן ששביתת העבד והבהמה נובעת רק מאיסור המלאכה הנובע מ"זכר למעשה בראשית". ביום טוב - עניינו של העשה הוא באווירת השביתה, ואווירה זו נוצרת ע"י מעשיו של האדם בלבד; אך בשבת - כל פעולה המיוחסת לאדם, כולל מעשי בהמתו ועבדיו - פוגמים בשביתה המוחלטת של "זכר למעשה בראשית".

ייתכן להרחיק לכת אף יותר. נחלקו ראשונים בשאלה אם אדם שעובר על איסור דרבנן - עובר גם על מצוַת העשה. כפי שכבר ציינו, ברמב"ם מתגלעת סתירה בנושא זה: בפרק א' הוא מזכיר רק את האיסורים דאורייתא, אך בפרק כ"א הוא מזכיר גם את האיסורים דרבנן. בספר החינוך מופיעה הבחנה בין שבת ליום טוב: מצוַת השבתון בשבת כוללת גם את האיסורים דרבנן, ואילו מצוַת השבתון ביום טוב כוללת רק את הדינים דאורייתא. שוב - ניתן לקשר הבדל זה להבחנה שהצענו לעיל: בשבת איסורי המלאכה הם נפרדים ממצוַת העשה, ולכן הביטוי ליום הקדוש צריך להיעשות במצוות נוספות, שאינן אסורות מדאורייתא. ביום טוב, לעומת זאת, מטרתו של איסור המלאכה הוא לעצב את אופי היום כיום קדוש, ואין צורך להוסיף איסורים נוספים למצוַת העשה.

מלאכת אוכל נפש

לאור חילוק זה, ייתכן להסביר את ניסוח הרמב"ם בספר המצוות. הרמב"ם שם במצווה קס"ז כותב:

"ודע שזאת השביתה המוטלת עלינו בכל יום ויום מאלו הששה ימים [של המועדים] - דינם דין אחד. ולא יוחד מהם זולת אחר בשביתה, זולת השביתה ההיא. וכן אוכל נפש - מותר לנו לעשותו בכל יום טוב. ולכן יהיה דין השביתה ההיא דין אחד כולל כל יום טוב... אולם השביתה המוטלת בשבת ויום הכיפורים היא גם כן השביתה ההיא בעצמה ותוספות רבות, כי אינו מותר בשני ימים אלו אוכל נפש."

הרמב"ם כותב במפורש שמצוַת השבתון בשבת כוללת "תוספות רבות" על מצוַת השבתון ביום טוב. ייתכן שכוונתו בדיוק להבדלים שהזכרנו: שביתת עבד ובהמה והאיסורים דרבנן. הרמב"ם מוסיף על הבדלים אלו הבדל נוסף - מלאכות אוכל-נפש, שהותרו ביום טוב ונאסרו בשבת. לכאורה, הבדל זה נוגע לאיסורי המלאכה, ומדוע הזכיר אותו הרמב"ם במצוַת העשה? נראה, שהיתר אוכל-נפש ביום טוב נובע מכך שמטרתו של איסור המלאכה הוא לעצב את אופי היום. כיוון שמלאכת אוכל-נפש תורמת לאווירת היום, ולא פוגעת בו, היא הותרה ביום טוב, למרות שנאסרה בשבת. בשבת, שבה איסור המלאכה צריך להיות מוחלט ("זכר למעשה בראשית"), אסור אפילו לעשות מלאכות אוכל-נפש.

נשים במצוַת העשה

נסיים בנפקא-מינה נוספת לחילוק בין שבת לבין יום טוב. נחלקו הראשונים האם נשים חייבים במצוַת העשה לשבות ביום טוב, או שמא הן פטורות ממנה כי זוהי מצוַת עשה שהזמן גרמא. התוספות בקידושין סוברים שנשים אכן פטורות ממצווה זו, ואילו החינוך חולק וסבור שנשים חייבות בה.

מהו הדין לגבי שבת? האם נשים חייבות במצוַת העשה של שביתה בשבת? הראשונים לא עסקו בשאלה זו. ה"מנחת חינוך" הציע שאף בעלי התוספות יודו שנשים חייבות לשבות בשבת, ואילו בספר "משנת אברהם" מופיעה עמדה הפוכה בצורה קוטבית. ייתכן להסביר מחלוקת זו לאור דברינו לעיל: ה"מנחת חינוך" סובר שבשבת העשה הוא מרכזי יותר, כיוון שהוא מהווה מצווה נפרדת ממצוַת הלא תעשה, וקשה להניח שנשים יהיו פטורות מלקיים את הפן החשוב הזה. לעומת זאת, ביום טוב המטרה של הגדרת אופי היום מקויימת כבר ע"י הלאו, ואפשר לפטור את הנשים מקיום מצוַת העשה. מאידך, ה"משנת אברהם" כנראה שם את הדגש על העובדה שביום טוב המצווה המרכזית היא מצוַת העשה, ואף הלאו - מטרתו הוא העשה, ולכן נשים ודאי חייבות במצוַת השביתה ביום טוב. בשבת, לעומת זאת, המצווה המרכזית היא דווקא הלאו, ולכן ייתכן שנשים פטורות ממצוַת העשה.