!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב מיכאל רוזנצוייג

איסור מזיק ממון חבירו*

מילי דנזיקין

הנושא המרכזי הנידון במסכת בבא קמא, שאותה לומדים השנה בישיבה, הוא דיני הנזיקין. וכך כותבת הגמרא שם בדף ל' ע"א:

"תנו רבנן, חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן, ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא [=שרף אותם באש], רבא שדי להו בדגלת [=השליך אותם לחידקל]. אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא - לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר: מילי דאבות. ואמרי לה: מילי דברכות."

דעת רבא מאוד מובנת, שהרי אדם שמבין את יסודות הלכות ברכות - מבין היטב את היחס שבין האדם למקום, וכך יכול להיות כחסידים הראשונים. גם הדעה הגורסת בדברי רבא "מילי דאבות" מובנת ביותר: אדם המסוגל להפנים את הערכים העולים ממסכת אבות - בהחלט יכול להיות כאותם חסידים הראשונים.

כיצד ניתן להבין את דעת רב יהודה? מה הקשר בין "מילי דנזיקין" לבין חסידות? לכל חברה יש מפתח כלשהו, על פיו נקבעים דיני הנזיקין, שהרי לא ניתן לקיים חיי חברה תקינים בלי דיני נזיקין. מהי, אם כן, הייחודיות של אדם המקיים מילי דנזיקין?

אם נעיין בדוגמאות שמביאה הגמרא, נוכל להבין זאת בנקל. הגמרא איננה עוסקת באדם שהלך לרשות חברו והזיק לו, אלא על הכיוון השני - צמצום התנהגות האדם ברשותו; האדם מוותר על זכויותיו כדי לעזור לאחרים, מתוך הכרה בחובותיו כלפי האחרים. על כן, ייחודו של החסיד - ולמעשה, ייחודה של היהדות משאר הנימוסים והחוקים - הוא בתודעת האחריות כלפי הזולת, המתבטאת דווקא במילי דנזיקין.

האם יש איסור להזיק?

האם יש איסור כלשהו בגרימת נזק לאדם אחר, או שמא דיני הנזיקין רק קובעים מתי יש לשלם פיצוי ממוני? במילים אחרות: האם דיני הנזיקין קשורים רק ל'חושן משפט', וקובעים כי אדם שגרם נזק חייב לשלם פיצוי, או שמא יש בהם גם אלמנט של 'יורה דעה', וקיים איסור נורמטיבי להזיק?

בשאלה זו עסקו הרבה מהראשונים ומהאחרונים, והציעו דעות מגוונות. המבי"ט בפירושו על הרמב"ם קובע בפירוש שאין איסור כלל להזיק לממון חברו. מאידך, לכולנו יש תחושת בטן חזקה שמעבר לנזק הממוני, שניתן לפצות עליו, גרימת נזק לזולת היא התנהגות בלתי-מוסרית. ואכן, קיימות דעות רבות בראשונים ובאחרונים החולקות על המבי"ט, וקובעות במפורש שקיים איסור להזיק לנכסי אדם אחר.

בהנחה שאכן קיים איסור 'של יורה-דעה' להזיק, מתעוררת שאלה נוספת: מהו האיסור הזה? האם זהו פרט באיסור כללי, או שמא קיים איסור ספציפי שלא להזיק? בכיוון הראשון הלכו כמה מהראשונים: ה"יד רמה" קבע שהמזיק עובר על הציווי "ואהבת לרעך כמוך", והרא"ש הזכיר את הציווי "דרכיה דרכי נעם". להלן, כשנעסוק בהרחבה בשאלה זו, נראה שחלק מהראשונים הלכו דווקא בנתיב השני, והציעו מקורות ספציפיים לאיסור להזיק.

שאלה עקרונית נוספת היא האם ניתן לחלק בין נזקים שונים לעניין האיסור להזיק. חילוק אפשרי אחד נוגע לחובת התשלום: ייתכן שקיים איסור רק כאשר אין חובה לשלם (בנזק בגרמא, בהיזק שאינו ניכר, בנזק שערכו פחות משווה פרוטה וכו'), או - לחילופין - אולי קיים איסור דווקא רק במקום שיש בו חיוב תשלום.

בין אדם המזיק לממון שהזיק

חילוק נוסף שניתן להציע נוגע לזהות המזיק: ייתכן שקיים איסור רק כאשר אדם מזיק לחבירו, אך לא כאשר ממונו הזיק. לגישה זו, כאשר שורו של אדם הזיק את חבירו - בעל השור לא עבר על איסור, ורק חייב לפצות את הניזוק על נזקו.

חילוק מעין זה מצאנו בשאילתות, המזכיר איסור להזיק רק בהקשר של אדם המזיק. הטור, לעומת זאת, הולך בדרך הרמב"ם, ופוסק שהאיסור שייך בשני התחומים (סימנים שע"ח, שפ"ט):

"כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו - כך אסור להזיק ממון שלו."

"כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו, ואם הזיק חייב לשלם - כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק, ואם הזיק חייב לשלם."

נראה שאורח המחשבה של הטור עובר דרך שלושה שלבים: האיסור הבסיסי ביותר הוא איסור גזל, ממנו נובע איסור על אדם המזיק, ומאיסור זה נובעת חובה שלישית - חובת האדם לשמור על ממונו שלא יזיק. ראוי לציין שה"שולחן ערוך", בניגוד לרמב"ם ולטור, פוסק שהאיסור להזיק חל רק על אדם המזיק, ואינו פוסק חובה לשמור על הממון שלא יזיק.

חלוקה זו, בין אדם שהזיק לבין ממונו שהזיק, קשורה לשאלה כללית יותר - היחס בין שני התחומים האלו. הרמב"ם, בפירושו למשניות בבא-קמא, הדגיש שהמשנה הראשונה, המונה את ארבעת אבות הנזיקין, אינה מונה את אדם המזיק. לכאורה, דברי הרמב"ם הם פרשניים גרידא - ש"מבעה" אינו אדם המזיק - אך אין להם השלכה מעשית, שהרי גם אם אדם המזיק אינו מוזכר במשנה הראשונה - ברור שהוא חייב לשלם. ייתכן שהבחנתו של הרמב"ם מצביעה על הבדל עקרוני בין שני התחומים, כפי שנראה גם מה"משנה תורה": נזקי הממון מפורטים בהלכות נזקי ממון, ואילו דיני אדם המזיק הופרדו מהם וקבעו מקום לעצמם בהלכות חובל ומזיק.

אמנם, כפי שהזכרנו, הרמב"ם סובר שהאיסור להזיק חל על שני התחומים - הן על נזקי ממון והן על אדם המזיק, אך ייתכן שלדעתו בכל-זאת קיים הבדל בין שני המזיקים: האיסור החל על ממון שהזיק שונה במהותו מהאיסור הקיים על אדם המזיק, ואין זה אותו איסור. כך גם ניתן לפרש את פסק ה"שולחן ערוך" בצורה שלא תחלוק על הרמב"ם.

נזק על-מנת לשלם

חלוקה שלישית שניתן להציע נוגעת למטרת הנזק: האם קיים הבדל בין אדם המזיק סתם לבין אדם המזיק על-מנת לשלם לשם מטרה חיובית כלשהי? בהחלט ניתן לומר שאדם מהסוג השני אינו עובר על האיסור להזיק. המשנה בסוף מסכת בבא קמא דנה בשאלה זו (קי"ד ע"א):

"לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן את הדמים. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ ונותן את הדמים."

על פי גמרא זו עולה שישנה מחלוקת, האם מותר להזיק על מנת לשלם או לא. נקודה זו דורש ביאור לאור ההשוואה עם דיני גזילה, כפי שמובא בגמרא בבבא מציעא ס"א ע"ב:

"'לא תגנובו' דכתב רחמנא - למה לי? לכדתניא: לא תגנוב על מנת למיקט [=לְצַעֵר], לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל."

הגמרא עוסקת בעני שאינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, וחבריו רוצים לגנוב ממנו כדי לשלם לו תשלומי כפל. הגמרא קובעת באופן חד משמעי שהדבר אסור. הרמב"ם מביא את ההלכה הזו בהלכות גניבה, אך בהלכות גזלה אינו מזכיר שאסור לגזול על-מנת להשיב את הגזלה. אמנם, ה"יד רמה", ה"שאילתות" ועוד ראשונים סוברים שדין זה שייך גם בגזלה.

מקור האיסור

בתחילת השיעור ראינו את הגישות שסברו שהאיסור להזיק הוא איסור כללי הנובע מהציווי "ואהבת לרעך כמוך" או מהפסוק "דרכיה דרכי נעם". אמנם, יש ראשונים הסוברים אחרת. השאילתות אינו מביא מקור לאיסור זה, ואף הרמב"ם בהלכות נזקי ממון בפרק ה' אינו מביא מקור לאיסור.

"לא תגזול"

רבנו יונה, בפירושו למשנה הראשונה במסכת אבות, סבור שיש קשר בין גרימת נזק לבין גזלה, ועל כן המזיק עובר משום "לא תגזול". נראה שזוהי גם שיטת הטור שהבאנו לעיל, המביא את הגזל כמקור לאיסור להזיק. אמנם, הב"ח שם טוען שכוונת הטור אינה לטעון שאיסור הגזל הוא המקור לאיסור להזיק, אלא רק להביא דוגמא לאיסור נוסף שיש בצדו תשלומים: כשם שבגזל יש איסור ויש תשלומים - כך גם בנזיקין. אך נראה שפשטות הדברים היא שהטור סובר כרבנו יונה[1]. המפרשים על הטור הוסיפו שאם אכן מקור האיסור להזיק הוא באיסור גזל - ייתכן שיש לכך נפקא-מינה לדינו של המזיק על-מנת לשלם את היזקו.

הקשר בין איסור הגזלה לבין האיסור להזיק עולה גם בהקשרים נוספים. כך, לדוגמה, הגמרא במסכת בבא קמא בדף ס' ע"ב דנה בהבנת הסיטואציה המתוארת בספר שמואל:

"'ויתאוה דוד ויאמר - מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים, וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו']'.

מאי קא מיבעיא ליה [=מה היה קשה לו]?

אמר רבא אמר רב נחמן: טמון באש קמיבעיא ליה [האם השולח אש בשדה חבירו חייב גם על כלים הטמונים בשדה], אי כרבי יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה.

רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו, דהוו מטמרי [=מתחבאים] פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו. שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה - מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו, וגדישין דעדשים דפלשתים, וקא מיבעיא להו מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים. שלחו ליה: 'חבול ישיב רשע, גזילה ישלם' - אף על פי שגזילה משלם, רשע הוא."

מפשטות הגמרא עולה ששאלת דוד עסקה בגזלה. הב"ח מביא את המרדכי, המביא בשם רבנו יקיר גרסא אחרת, לפיה המקרה המדובר בגמרא הוא של מזיק: "מהו להדליק גדישו של חברו כדי לשלם?", ואם כך יוצא שהסוגייה קושרת בין גרימת נזק לבין גזלה.

הקשר בין מזיק לבין גוזל בא לידי ביטוי גם בדברי הרמב"ם בהלכות גזלה בפרק ט' בהלכה א', שם דן הרמב"ם בשאלת גזלת עבדים. הרמב"ם סובר שאדם שגזל עבד ומת העבד - חייב לשלם. על פסק זה נשאלת השאלה: והרי עבדים הוקשו לקרקעות, וכמו שקרקע אינה נגזלת - אף עבדים אינם נגזלים? ר' חיים הסביר שבכל גזלה קיים מימד של נזק, וגם אם קרקע איננה נגזלת ולכן גם עבד אינו נגזל - עדיין ניתן לגרום לעבד נזק, וחיוב התשלום הוא מצד ההיזק.

איסור מיוחד להזיק

גישה אחרת בראשונים מבוססת על דברי רבנו חננאל, המסביר שהפסוק "ולא ישמרנו בעליו" - האמור בפרשת הנזיקין שבתורה - אינו מפרט רק את תנאי חיוב התשלום, אלא מהווה גם איסור ואזהרה. במילים אחרות: אדם שלא שומר כראוי על ממונו שלא יזיק - עובר על איסור "ולא ישמרנו בעליו". בדברי רבנו חננאל ניתן להסביר שהאיסור חל רק על שור תם ושור מועד (שבהם עוסקת הפרשייה בתורה), אך בספר "ברכת שמואל" מובא שר' חיים הציע שקיים איסור כללי להזיק, הנלמד מהפסוק "ולא ישמרנו בעליו".

"בל תשחית"

ניתן להציע מקור נוסף לאיסור. המשנה בדף צ' ע"ב אומרת:

"החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי - פטור. אחרים שחבלו בו - חייבים. והקוצץ נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאי - פטור. אחרים - חייבין."

על הדין השני מסביר רש"י, מדוע אסור לאדם לקצוץ את נטיעותיו:

"ועובר בבל תשחית."

האם ניתן להצביע, לאור הדמיון בניסוח בין שני הדינים, שגם האיסור לחבול נובע מ'בל תשחית'? הב"ח מציע הצעה דומה לזו, כאשר הוא דן בדברי הטור שהבאנו בתחילת השיעור.

בין האיסור לבין חיוב התשלום

בשאלת היחס בין האיסור לבין חיוב התשלום ניתן להציע שלושה כיוונים עיקריים:

א. אין שום קשר בין הדברים. קיים איסור להזיק, ובצדו קיימים מקרים בהם קיים גם חיוב תשלום, אך אין השפעה של האחד על השני.

ב. צד האיסור הוא המרכזי, וממנו נובע התשלום. על פי הבנה זו, יש לומר שחיוב התשלום אינו טבעי, אלא חיוב שהתורה חידשה בעקבות האיסור להזיק. גישה כזו סביר יותר לאמץ בנזקי ממון, כאשר האדם אינו מזיק את חבירו בצורה ישירה.

ג. כיוון ביניים: החוב של המזיק הוא ממוני בלבד, אך האיסור, לעיתים, מרחיב את תחום אחריותו של המזיק ומחייב אותו לשלם במקום שלולא האיסור הוא היה פטור. לפי הבנה זו, האיסור משמש כבסיס לקביעת מערכת היחסים בין המזיק לניזק, ולכן הוא הופך מקרים מסוימים - המצויים על הגבול - למעשי היזק.

כיצד יכול איסור נורמטיבי לחייב תשלום? דוגמא לכך ניתן למצוא בשיטת הרמב"ם המפורסמת לגבי הגדרת שומר שפשע כמזיק. בהלכות שכירות בפרק ב' בהלכה ג' קובע הרמב"ם:

"יראה לי, שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן - חייב לשלם. שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן, שאם היה שומר חנם על מטלטלין ונגנבו או אבדו - ישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות - פטור משבועה. וכן אם היה שומר שכר, שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין - פטור מלשלם באלו. אבל אם פשע בה - חייב לשלם, שכל הפושע - מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין. ודין אמת הוא זה למבינים."

אדם שקיבל חפץ לשמור ופשע בו - הרי הוא כמזיק, וחייב אפילו במקומות ששומר פטור (קרקעות, עבדים וכו'). הרבה מהראשונים ומהאחרונים חלקו על דברי הרמב"ם. הנתיבות הקשה עליו, שאם שומר שפשע חייב מדין 'מזיק' - הרי הוא צריך להיות פטור, שכן שמירה מרושלת נחשבת לגרימת נזק בגרמא. הראב"ד הקשה קושייה נוספת: מדוע הפטור של 'בעליו עמו' חל גם על שומר שפשע בשמירתו, והרי פטור זה שייך לדיני השומרים, ולא מצאנו בדיני נזיקין פטור שכזה?

אמנם, נראה שההסבר ברמב"ם הוא שפושע הוא מזיק רק על רקע התחייבותו להיות שומר, כלומר - שומר שפשע בשמירתו הוא 'מזיק בהלכות שכירות'. ברגע שהאדם התחייב לשמור על החפץ, והמפקיד סומך עליו שאכן ימלא את תפקידו - אם הוא פושע, הוא הופך להיות מזיק. על פי עיקרון זה ניתן לענות הן על שאלת הנתיבות והן על שאלת הראב"ד: הכללים הרגילים של גרמא בנזיקין אינם שייכים בשומר שפשע, וכן שמירה במצב ש'בעליו עמו' למעשה מפקיעה את האדם מהיותו שומר, ולכן - כיוון שהוא אינו שומר - אם פשע לא ייחשב למזיק.

באופן דומה, ניתן להסביר שהיזק ראייה נחשב להיזק בדיוק בגלל סיבה זו: כיוון שיש איסור נורמטיבי להציץ לתוך דירת החבר, נוצר היזק ראייה, שהוא 'היזק בהלכות שכנים'.

שאלת חיוב התשלום על נזקים אינה מתעוררת במקרי נזק ברורים, בהם ברור שאדם המזיק חייב לשלם. במקרים גבוליים, בהם חיוב התשלום נתון בספק - ייתכן שהמזיק חייב לשלם בשל האיסור להזיק: האיסור מחולל אחריות של המזיק כלפי הניזק, ואפילו אם לפי הכללים הרגילים של דיני הנזיקין הנזק היה צריך להיחשב לגרמא - בכל זאת המעשה ייחשב לנזק ישיר, מכוח האיסור להזיק. כשם ששמירה מרושלת הייתה צריכה להיות גרמא, ונחשבת לנזק רק בגלל חובת השמירה; וכשם שהיזק ראייה היה צריך להיות גרמא, ונחשב לנזק רק בגלל הלכות שכנים; כך ישנם נזקים גבוליים, שהיו צריכים להיחשב לגרמא, ונחשבים לנזק בר-פיצוי רק בגלל האיסור להזיק.

ואכן, ניתן להביא ראיה לכיוון שהצענו מסדר ההלכות ברמב"ם. הרמב"ם מביא את האיסור להזיק בשני מקומות: בהלכות נזקי ממון בפרק ה' בהלכה א', ובהלכות חובל בפרק ה'. באופן טבעי, יש לצפות שאם קיים איסור להזיק - איסור זה יופיע בפרק הראשון או אפילו בכותרות להלכות. מדוע הרמב"ם מזכיר את האיסור להזיק רק בפרק ה'? ייתכן שהרמב"ם המתין מלהביא את האיסור עד שהוא דן באותם מקרים גבוליים, שלולא האיסור לא היו מוגדרים כמעשי היזק, ורק בגלל האיסור להזיק - מקרים אלו נחשבים לנזק.

נבחן, אם כן, את ההקשר שבו מביא הרמב"ם את האיסור להזיק בשני התחומים, ונבדוק האם הוא אכן עוסק שם בנזקים 'גבוליים', המחייבים תשלום רק בגלל האיסור להזיק.

פרק ה' מהלכות נזקי ממון

בפרק ה' מהלכות נזקי ממון עוסק הרמב"ם בסוגייה בדף כ"ג ע"ב:

"מכריז רב יוסף, ואיתימא רבה, דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה: הני עיזי דשוקא, דמפסדי - מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין. אי ציית - ציית, ואי לא - אמרין ליה 'תיב אמסחתא וקבל זוזך'."

רוב הראשונים מסבירים שהגמרא עוסקת במקרה שיש לאדם עזים העומדות לשחיטה, והן מזיקות את נכסי חבירו. הגמרא קובעת שהניזק יכול לשחוט את העזים הללו, ואין זה נחשב לנזק כיוון שהן ממילא עומדות לשחיטה. רב האי גאון הבין את הסוגייה בצורה אחרת, וכך   הבין גם הרמב"ם:

"בהמה שהיתה רועה, ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים, אף על פי שעדיין לא הזיקה - מתרין בבעליה שלוש פעמים. אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות - יש רשות לבעל השדה לשחטה שחיטה כשרה, ואומר לבעליה: בואו ומכרו בשר שלכם, מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור."

הרמב"ם מוסיף נקודה שאיננה מופיעה בדברי רב האי גאון, והיא האיסור להזיק. במקרה המתואר ברמב"ם, העזים עדיין לא הזיקו, אלא רק עומדות לקראת מעשה הנזק. האדם העומד להיות ניזק נוקט פעולה כדי להגן על האינטרסים שלו, ולכאורה עולה השאלה מדוע הדבר מותר, והרי הוא יכול לשבת בשקט, ובמידה שיינזק - הוא יקבל את כל הפיצויים מהמזיק? הרמב"ם מסביר שהיתר זה נובע מהאיסור להזיק, הקיים גם כאשר המזיק משלם את כל דמי הנזק. מבחינת דיני 'חושן משפט' - הדין הזה אמנם איננו סביר, אך הרמב"ם מדגיש שבגלל המימד הנוסף - המימד של 'יורה דעה' - הניזוק הפוטנציאלי יכול לפעול כדי להגן על רכושו.

פרק ה' מהלכות חובל ומזיק

בפרק ה' מהלכות חובל ומזיק (הלכה י"ג) פוסק הרמב"ם:

"האומר לחבירו: שבר כליו של פלוני על מנת שאתה פטור, ועשה - הרי זה חייב לשלם, וכאילו אמר לו 'סמא עינו של פלוני על מנת שאתה פטור'. ואף על פי שהעושה הוא החייב לשלם - הרי זה האומר לו שותפו בעוון, ורשע הוא, שהרי הכשיל עיוור וחיזק ידי עוברי עבירה."

המזיק-בפועל צריך לשלם כיוון שהוא נחשב לשליח לדבר עבירה, והאחריות חלה עליו ולא על המשלח. שוב - הגדרתו של המזיק כשליח לדבר עבירה נובעת מהעבירה ומהרשעות שבדבר. רשעות זו נגזרת מהאיסור להזיק - מהרובד של 'יורה דעה'.

חובל בממון וחובל בגופו

הבחנה נוספת המופיעה בדברי הרמב"ם היא בין חובל בגופו של חבירו לבין החובל בממונו (הלכות חובל ומזיק פרק ה' הלכה ט'):

"אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו - כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו; אבל חובל בחבירו - אע"פ שנתן לו חמשה דברים, אין מתכפר לו. ואפילו הקריב כל אילי נביות - אין מתכפר לו ולא נמחל עונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו."

דברי הרמב"ם הללו מקבילים לדבריו בהלכות תשובה. הוא מחלק בין חובל, שחייב לרצות את חברו, לבין מזיק, שאינו צריך לרצותו. לדברינו, שבשני המקרים קיים איסור - מהו טעם החילוק?

נראה, שלמרות שבשני המקרים קיים איסור, נקודת המבט היא שונה. בחובל - האיסור עומד במרכז, והפיצוי הכספי הוא עונש, מעין כופר. לעומת זאת, במזיק - חובת התשלום עומדת במרכז, והאיסור רק נועד להגדיר מקרי-גבול כמקרים של נזק. לכן, ביחס למזיק - ניתן להסתפק בתשלום, ואין צריך לרצות את הניזק.

חילוק נוסף בין חובל למזיק מופיע בדברי הרמב"ם בהלכה י"א:

"ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו, שהאומר לחבירו 'סמא את עיני, קטע את ידי על מנת שאתה פטור' - הרי זה חייב בחמשה דברים, שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך. אבל האומר לחבירו 'קרע את כסותי, שבר את כדי על מנת שאתה פטור' - הרי זה פטור. ואם לא אמר לו 'על מנת שאתה פטור' - הרי זה חייב לשלם, אף על פי שהרשהו להשחית."

במזיק ניתן לנתק בין הפן הממוני לבין האיסור, ולפטור מתשלום במקום שיש בו איסור. בחובל, לעומת זאת, אי אפשר לנתק בין שניהם, ובכל מקום שקיים איסור - יש חובה ממונית.

לסיום, נביא עוד מספר השלכות ליחס שבין חובת התשלום לבין האיסור להזיק:

1. הרשב"א דן בשאלה מה הדין בספק נזק. הוא מסביר שלמרות שבדרך כלל "המוציא מחברו - עליו הראייה", בשל האיסור להזיק - ספיקו להחמיר.

2. הב"ח שהבאנו בתחילת השיעור אומר שאם אדם מזיק את ממון חברו - הוא פסול לעדות, שכן הוא נחשב 'רשע'. ה"ים של שלמה" חולק על כך. נראה שהב"ח הדגיש את פן האיסור שבמעשה הנזק, ולכן פסל את המזיק לעדות.

3. מהו דינו של קטן שהזיק? רש"י בדף צ"ח אומר שקטן שהזיק חייב לשלם, וה"אור זרוע" מסיק מכך בקל וחומר שגם קטן שחבל חייב לשלם. הגרי"ד סולובייצ'יק הציע שאין כאן 'קל וחומר', כיוון שקטן אינו חייב במצוות ובאיסורים. בנזקי ממון - האיסור הנורמטיבי רק נספח לחובת התשלום, וייתכן שהקטן חייב לשלם על נזקיו. בחובל, לעומת זאת, חובת התשלום נספחת לאיסור הנורמטיבי, וכיוון שהאיסור אינו חל על קטן (כשם שכל שאר איסורי התורה אינם חלים עליו) - הוא גם אינו חייב לשלם.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ה

עורך: אביעד סוקולובר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



*   השיעור הועבר בישיבה במוצאי שבת פרשת וישב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1]   במקומות רבים נוספים ניתן לראות שהטור הושפע רבות מדברי רבנו יונה. ראה, למשל, את בחירת המשפט הפותח את חלק 'חושן משפט' של הטור.