!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב יעקב מדן

מילה עד ידי שליח

 

אחד ההיבטים במצוַת המילה הוא - מילה על ידי שליח. למרות היות הנושא הזה מעשי ביותר בימינו, כמעט ואין עליו דיונים הלכתיים. אנו נרצה לברר בשיעור זה, בין היתר, האם מוצדק הדבר.

הרמ"א, ב"דרכי משה" בסימן רס"ד בסעיף א' מביא את דברי ה"אור זרוע":

"כתב ב"אור זרוע", אם אב מוהל – אסור ליתן למוהל אחר."

שיטת ה"אור זרוע" היא שלכתחילה האב צריך למול את בנו, ולא לתת לשליח. כמובן שאם אין האב יודע מלאכה זו – אין ברירה, ומוהל יעשה את המצווה במקומו, אך עיקר המצווה הוא שהאב ימול בעצמו. ה"דרכי משה" נשאר ב'צריך עיון':

"וצריך עיון מאי שנא ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו?"

הגמרא במסכת חולין בדף פ"ז ע"א דנה בקנס על גזלת מצווה. ישנם מקרים בהם חלה על האדם חובה מסוימת, ובא מישהו אחר ועושה אותה במקומו, ולמעשה גוזל ממנו את המצווה. הגמרא קובעת שבמקרה כזה צריך הגוזל לשלם עשרה זהובים לנגזל. הדוגמאות בהן דנה הגמרא הן מצוַת כיסוי הדם, וברכת המזון. הרא"ש, בפרק שישי בסימן ח' דן בגמרא זו ומוסיף לדון אף במצוַת המילה:

"מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו, וקדם אחר ומלו, ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים, ופטרו רבנו תם, דאמר בפרק החובל דכל מידי דלית ביה חסרון כיס – לא עבדינן שליחותייהו, ואפילו אם תפס מפקינן מיניה, דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן – גדול העונה אמן יותר מן המברך."

רבנו תם סובר שבמקרה שאדם חטף ממישהו את מצוַת המילה אין הוא חייב לשלם לו את הקנס. בהמשך הדברים טוען הרא"ש שאף ללא טעמיו של רבנו תם, נראה לו לפטור מסיבה אחרת:

"ובלאו הנך טעמי דרבנו תם נראה לי לפטור המוהל, דאף על פי שאמר האב למוהל אחד למול את בנו – לא זכה באותה המצווה לחייב אחר אם קדם ועשאה... וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר – חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו, כל ישראל חייבין למולו, ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו."

הרא"ש מחלק בין שני מקרים: אם האב התכוון למול את בנו, ובא מישהו אחר וחטף לו את המצווה – חייב לשלם את הקנס, אבל אם האדם התכוון לתת את המצווה למישהו אחר, ובא אדם נוסף ועשה זאת – אין עליו חובה לשלם את הקנס, משום שהאב אינו יכול להקנות מצווה זו למישהו אחר על ידי דיבורו.

ה"שפתי כהן" ב"חושן משפט" בסימן שפ"ב דן בכך בהרחבה. הרמ"א שם פוסק:

"היה לו בן למול, ובא אחר ומלו, חייב ליתן לו י' זהובים. אבל נתנו לאחר למול, ובא אחר ומלו, פטור"

ה"שפתי כהן" בסעיף קטן ד' טוען:

"ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל – אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו, וחייב הוא בעצמו למוהלו דומיא דכיסוי, דמי ששפך הוא יכסה. וכן משמע מדברי הרמב"ם ריש הלכות מילה דמצוַת עשה זו מוטל על האב תחלה. והכי משמע פשטא דש"ס פרק קמא דקדושין דאמרינן התם האב חייב בבנו למולו, מנלן? דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו, והיכא דלא מהליה אבוהא, מחייבי בי דינא לממהליה כו', וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול, ולדעתי הם מבטלים מצוַת עשה, ומצוה גדולה של מילה, ויש לבית דין לבטל הדבר הזה."

בימינו, קל מאוד למלא אחר דרישת ה"שפתי כהן", שהרי החלק המקצועי במילה הוא לשים את המצבט במקום הנכון, ואת זה המוהל עושה, והאב יכול לחתוך את הערלה ללא בעיה מיוחדת. חיתוך הערלה הוא עיקר המצווה, ולכן אף את שאר חלקי המצווה יכול לעשות המוהל באופן מקצועי וללא סכנה לפגיעה בתינוק. אמנם, כאשר המילה חלה בשבת נוהגים שהאב איננו מל כדי לא לחלק את העבודה בין שני אנשים.

ה"קצות" על אתר דן אף הוא בהרחבה בעניין זה, ודעתו נוטה לדעת ה"שפתי כהן". כאמור לעיל, מדברי הרמ"א בדרכי משה שהבאנו לעיל נראה שאין מניעה מאדם למנות שליח שימול את בנו.

כדי לענות על שאלה זו, צריכים אנו לדון בשתי שאלות שונות:

א. האם האב צריך למנות את המוהל כשליחו?

ב. האם מועילה השליחות במצווה זו?

למעשה, צריכים אנו לדון בשלוש שאלות יסודיות. השאלה הראשונה היא מהי הגדרת מצוַת המילה. שאלה זו דומה לשאלה על מצוות אחרות כמו מצוַת ביעור חמץ, שם ישנו דיון האם יש חובת פעולה אקטיבית של שרפה, או מספיק שלאדם לא יהיה חמץ בביתו. שאלה דומה ניתן לשאול על מצוַת המילה: האם צריך לנקוט פעולה אקטיבית של חיתוך הערלה, או שהחובה על האב היא לדאוג לכך שבנו יהיה מהול.

שאלה שנייה היא זיקת האב לחובה זו. לא מצאנו הרבה מצוות שהאב חייב בהם על בנו, למעט מצוות הנובעות מאפוטרופסות האב על בנו כמו חינוך וכדומה. על כן, השאלה העולה פה היא האם חובת האב נובעת מהאחריות שלו על בנו, או שיש פה גדר מצווה בגוף האב למול את בנו.

השאלה השלישית היא שאלת השליחות. בהנחה שמדובר במצווה בגופו, עולה ביתר שאת השאלה האם שליחות מועילה במצב כזה. ה"קצות" בסימן קפ"ב מביא את דבריו המפורסמים של התוספות רי"ד, שלא ניתן למנות שליח כדי שיניח תפילין במקום המשלח, שהרי זו מצווה שבגופו, מצווה שהאדם חייב לעשות אותה בגופו שלו. על כן, עולה השאלה האם תורת שליחות מועילה במצוַת המילה.  

לפני שניגש לדון בשאלות אלו, נעיר שכדי להגיע למסקנת ה"שפתי כהן" אנו צריכים לקבל שלוש הנחות, כאשר אם נחלוק על אחת מהן – חומרת ה"שפתי כהן" נופלת:

א. המצווה היא הפעולה האקטיבית של החיתוך.

ב. זוהי מצווה בגופו של האב.

ג. כשם שאדם לא יכול למנות שליח שיניח תפילין בשבילו – כך אין הוא יכול למנות שליח למול את בנו.

הגדרת המצווה

הרמב"ם, בתחילת הלכות מילה בפרק א' בהלכה ב' פוסק:

"אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שבית דין מלין אותו בעל כרחו. נתעלם מבית דין ולא מלו אותו, כשיגדל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד."

הראב"ד חולק עליו וטוען:

"אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים? וכל יום עומד באיסור כרת."

מחלוקת זו מפורסמת מאוד, ורבים הראשונים שהתחבטו בשאלה זו. לדוגמא, התוספות במסכת מכות בדף י"ד מביאים את שתי האפשרויות בתור הווה אמינא ומסקנה:

"מיהו ממילה קשה למה לי קרא דהא לא הויא בכרת דומיא דעבודת כוכבים דהא לעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות דלעולם יכול למול עצמו וליפטר מכרת? ויש לומר דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו."

לכאורה נראה, וכך מבינים הרבה אחרונים, שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד תלויה בשאלה האם הגדרת המצווה היא הפעולה האקטיבית של חיתוך הערלה, ואז יש לאדם זמן עד שהוא מת, או שהמצווה הוא שיהיה מהול, ואז, ברגע שמגיע לגיל מצוות, עובר על המצווה בכל רגע ורגע, וחייב כרת בכל רגע ורגע.

נקודה זו עולה לדיון בראשונים בכמה תחומים. לדוגמא, הגמרא במסכת שבת בדף כ"ד ע"ב דנה מדוע מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ואת יום טוב:

"רבא אמר: אמר קרא - 'הוא לבדו יעשה לכם', הוא - ולא מכשירין, לבדו - ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר. רב אשי אמר: (שבת) שבתון עשה, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה."

שואלים התוספות בדיבור המתחיל "הווה ליה יום טוב":

"ואם תאמר: הנך אמוראי דלעיל, דסברי דיום טוב לא תעשה גרידא, נילף מהכא דלא דחי עשה את לא תעשה?... ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יום טוב."

אם אנו מבינים שאדם שאיננו מהול עובר על איסור כרת בכל רגע ורגע – קשה מאוד לקבל את הסבר התוספות, שהאדם יכול למול את עצמו אחרי יום טוב, שהרי הוא עובר על איסור בכל רגע שהוא אינו מהול.

דוגמא נוספת היא בהלכות פסח, שם יש דיון על אדם שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ונזכר שיש לו חמץ בבית. המשנה בפסחים בדף מ"ט אומרת:

"ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - מבטלו בלבו."

דין זה מובא להלכה ב"שולחן ערוך" בסימן תמ"ד בסעיף ז':

"ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער; ואם לאו, יבטלנו בלבו."

 על הלכה זו מעיר ה"משנה ברורה" בסעיף קטן כ"ט:

"ואף על גב דעל ידי זה יתבטל מצוַת מילה – עשה דתשביתו חמיר טפי, שהוא עובר עליה בכל רגע, מה שאין כן במילה."

כך גם משמע מדבריו ב"שער הציון" בסעיף קטן כ"ד.

מדבריו עולה, אם כן, בפירוש כנגד שיטת הראב"ד שעובר על איסור כרת בכל רגע ורגע, שהרי בערב הפסח מצוַת ה"תשביתו" היא עשה בלבד ואין בה לאו כלל, וודאי שמצוַת המילה, אם נקבל את שיטת הראב"ד, חמורה בהרבה.

זיקת האב למצוַת המילה

הראשונים נחלקו במספר מחלוקות הקשורות לנקודה זו. המשנה במסכת קידושין בדף כ"ט ע"א אומרת:

"כל מצוות הבן על האב - אנשים חייבין, ונשים פטורות, וכל מצות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין."

הגמרא שם דנה מה המקור לכך לעניין מצוַת המילה:

"איהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב: כאשר צוה אותו אלהים, אותו - ולא אותה."

התוספות רי"ד מקשה מדוע צריך את הלימוד 'אותו ולא אותה', והרי מילה היא מצוַת עשה שהזמן גרמא שהרי אסור למול בלילה? מסביר התוספות רי"ד שמצוַת עשה שהזמן גרמא זה רק מצוות שבגופו, אך במצוַת המילה החובה היא לדאוג לכך שתהיה מילה, וזה כולל את כל ההכנות שנעשות   בלילה. החיתוך עצמו נעשה רק ביום, אבל שאר   ההכנות, שהן חלק בלתי נפרד מהמצווה, נעשות בלילה. על כן צריך את הלימוד המיוחד של 'אותו ולא אותה'. מדבריו משמע שהמצווה היא עצם התעסקות האב הנובעת מהאפוטרופסות שלו על בנו ולא מתוך חיוב בגופו של האב.

בשיטה זו הולכים עוד כמה ראשונים, ולפי זה פשיטא שמותר לתת למוהל למול את הבן, ויתירה מכך, אין צורך למנות אותו לשליח, שהרי חובת האב היא לדאוג לצורכי המילה, ולא עצם מעשה המילה.

לעומת זאת, ממספר ראשונים משמע שלא כך. ראש וראשון לכולם הוא הרמב"ם, אך לפני שנראה את דבריו נעיין בדיון בנושא זה בתוספות. הגמרא במסכת עבודה זרה בדף כ"ז ע"א דנה בשאלה האם אישה יכולה למול:

"אלא איכא בינייהו: אשה, למאן דאמר 'ואתה את בריתי תשמור' - ליכא, דאשה לאו בת מילה היא, ולמאן דאמר 'המול ימול' - איכא, דאשה כמאן דמהילא דמיא."

שאלה זו תלויה בכמה דברים, ואף בשאלה מהו עיקר המצווה. לכאורה, פשוט שאישה לא יכולה למול שהרי היא איננה שייכת במצווה זו, כשם שאישה אינה יכולה לטוות את חוטי הציצית כי היא אינה שייכת במצווה זו. אמנם, אם נבין שהמצווה היא סילוק הערלה – נוכל לומר שנשים שייכות בדין זה, אלא שיש בהן חיסרון טכני שכן הן נולדות ללא ערלה כמו אדם שנולד מהול. אם נאמר שהמצווה היא עצם החיתוך – נהיה חייבים לומר שנשים לא שייכות במצווה זו. התוספות שם אומרים:

"יש לפסוק כרב, ואין אשה כשרה למול, דאף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, בהא הלכה כרב, דברייתא דרבי יהודה הנשיא קיימא כוותיה. אבל בעל הלכות גדולות פסק דאשה כשרה למול. ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש בפרק קמא דקדושין (דף כט.) דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו."

ממסקנת התוספות משמע שחיוב האב נובע מהאפוטרופסות שיש לו על בנו.

הרמב"ם בפרק א' בהלכה א' פוסק:

"ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו יליד בית ומקנת כסף, עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה."

מדבריו משמע שהמצווה על האב היא לעשות את מעשה המילה, ואם לא עושה זאת – מבטל הוא מצוַת עשה. הבנה זו עולה במקום נוסף בדברי הרמב"ם בפרק ג':

"המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן, ואבי הבן מברך ברכה אחרת, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו, ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן."

ההבדל בין לשונות הברכה נובע מכך שכאשר האב מל את בנו – הוא חייב בכך בחיוב בגופו, כמו שמסביר הרמב"ם בהלכות ברכות בפרק י"א בהלכות י"א – י"ג:

"כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה.

כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.

אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה, עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה, הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה, מל את בן חבירו מברך על המילה וכן כל כיוצא באלו."

אם נקבל את הנחת הרמב"ם, עולה שאלה מעניינת: האם חלה על האב חובה למול את בנו גם כשהוא גדול. בשאלה זו נחלקו הפוסקים. אם נבין שחובת המילה נובעת מאפוטרופסות ברור שחובה זו פוקעת כאשר הבן גדל, וכך כתבו חלק מהפוסקים. לעומת זאת, הרבה מהפוסקים חלקו ואמרו שהחובה חלה לאחר שהבן גדל, והם תלו את המחלוקת הזו בשאלה בה אנו דנים.

שליחות במילה

ה"קצות" בסימן קפ"ב מביא את דברי התוספות רי"ד לגבי שליחות במצוות:

"יש מקשים, אם כן לכל דבר מצוה יועיל השליח, ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי, הנח תפילין בעבורי? ולאו מלתא היא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום? ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית... אבל בסוכה, הכי נמי יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו – לא קיים הוא כלום, וכן ציצית וכל המצות."

לדעת התוספות רי"ד, שליחות מועילה בקידושין וגירושין כי הבעל הוא המגרש, והשליח עושה רק מעשה טכני, שכן מעשה הגירושין הוא כתיבת הגט. המצב דומה בקרבן הפסח ובהפרשת תרומות ומעשרות. העיקרון, לדעת התוספות רי"ד, הוא שבדברים שבגופו – לא מועילה השליחות, אך בדברים שצריך עזרה טכנית, אפשר להשתמש בשליח בתנאי שהאדם הוא המחיל את החלות. כאשר ניתן להפריד בין החלות לעצם המעשה – ניתן לדבר על שליחות.

על הבנה זו מקשה ה"קצות":

"וקשיא לי, דהא בשליחות לדבר עבירה, אי לאו דגלי קרא דאין שליח לדבר עבירה הוי ליה בדין שליחות, ואף על גב דאין המשלח עושה כלום, ולשמאי הזקן סבירא ליה דעושה שליח להרוג דשליח של אדם כמותו... ואין השליח עושה כלום?

והנראה לעניות דעתי בזה דכיון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשיה, דאז הווי ליה מעשה שלוחו כמותו... ומשום הכי בפסח וקידושין וגירושין הווי ליה מעשה שליח כמותו, וכאילו הוא בעצמו שחט הפסח, וכן בקידושין וגירושין כאילו הבעל עצמו נתן הקידושין או הגירושין... אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהיא עשיה, חשוב כאילו המשלח עשה הנחה זו, אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו, אלא על ראש שלוחו, דאין גוף השליח כגוף המשלח, כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ומשום הכי בציצית ותפילין וסוכה, נהי דהווה ליה עשיית השליח כעשיית המשלח, כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו, לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו, אבל בפסח וקידושין וגירושין, שחיטת הפסח ומעשה קידושין וגירושין, דהווה ליה כאילו עשה הוא, הרי נגמר המעשה."

ה"קצות" מגדיר שכאשר האדם הוא חפצא מבחינת המצווה – אי אפשר למנות שליח. גוף האדם צריך להיות בסוכה, גופו צריך להיות עטור בתפילין ועטוף בטלית וכדומה. לעומת זאת, כאשר האדם הוא גברא במצווה, אזי שליחות מועילה.

מה הנפקא מינה בין הסבר ה"קצות" להסברו של הרי"ד? מצוַת המילה. אין דין שהסכין תהיה בידי האב, אלא המצווה היא למול את הבן. על כן, לפי הסבר ה"קצות", באופן עקרוני תתכן פה מציאות של שליחות. לעומת זאת, לפי הסבר הרי"ד אי אפשר לדבר במקרה זה על שליחות.

לסיום, נעיר על שתי סתירות שראינו, אך לא מצאנו להם מענה באחרונים.

הסתירה הראשונה היא ב"קצות". אצלנו, בסימן קפ"ב, מבין ה"קצות" שיש שליחות במצוות מסוימות שבגופו, אבל בסימן שפ"ב משמע מדבריו שכלל אין מה לדבר על שליחות במצוות כאלו.

הסתירה השנייה היא בדברי הרמ"א שתמה ב"דרכי משה" על פסק ה"אור זרוע" שלא ניתן למנות שליח, אך מצד שני, במפה על ה"שולחן ערוך" הביא את דעת רבנו ירוחם שאם אדם גזל את מצוַת המילה מהאב – חייב לשלם את הקנס, ואילו אם גזל את זה מהמוהל – לא חייב. מפסק זה משמע שאין שום מעמד מיוחד למוהל שמונה על ידי האב, ובמילים אחרות אין תורת שליחות במצוַת המילה.

 

 

*

**********************************************************

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

**

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ד

עורך: אביעד סוקולובר

************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

*

*

*

*

*

*

*

*

*

**

*

**********************************************************

*