mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הנזיד והלחם – שני נסים סמוכים זה לזה (ד', לח-מד)


ד', לח וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו

וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה מב וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה

וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים

לט וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ

וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיֹּאמֶר: תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ.

וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדו מג וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ: מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ?!ֹ

וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד וַיֹּאמֶר: תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ

כִּי לֹא יָדָעוּ. כִּי כֹה אָמַר ה', אָכֹל וְהוֹתֵר.

מ וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל מד וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם

וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ: וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'.

מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל.

מא וַיֹּאמֶר: וּקְחוּ קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַסִּיר

וַיֹּאמֶר: צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ

וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר.

א. האם הסמיכות בין שני הסיפורים מהותית, או שמא היא תוצאת הדמיון החיצוני ביניהם?

האם קשורים שני הסיפורים הזעירים הללו זה לזה, עד כדי כך שקשר זה יצדיק דיון משותף בשניהם? ושמא נסמכו זה לזה רק מפני המכנה המשותף הרחב אשר לשניהם: בשניהם מחולל הנביא נס במזון. אם זהו הקשר היחיד בין שני הסיפורים, וסמיכותם בכתוב היא תוצאת עריכה, ולא סמיכות ראשונית ומהותית, ודאי שיש בכך בסיס להשוואה ביניהם, אולם אז עלינו להתייחס לכל סיפור כיחידה ספרותית עצמאית, הדורשת עיון בפני עצמו.[1]

מדברי ר"י אברבנאל נראה שהוא הבין את שני האירועים שעליהם מסופר לנו בפסוקים אלו כאירועים שקרו במקום אחד וברצף אחד של זמן:

זימן הקב"ה שיעשה שם (- אלישע בגלגל) גם כן נס אחר[2], והוא שהיה רעב בארץ, ובני הנביאים היו יושבים לפניו, והוא רצה לתת להם לחם ונזיד לאכול

רי"א מדבר על נס בלשון יחיד, והוא מקדים בדבריו את הלחם לנזיד, אף שבכתוב סדר הנסים הפוך.[3]

אף אם לא נקבל את דברי רי"א הללו במלואם, ולא נסכים עמו ששני האירועים הללו התרחשו באותו זמן ממש, ודאי צודק הפרשן ששני האירועים קרו באותו מקום – בגלגל; ביחס לאותו ציבור – חבורת בני הנביאים היושבים לפני אלישע; ובנסיבות דומות – תקופת רעב המקשה על פרנסתם של בני הנביאים הללו.

אם אכן כך הדבר, כפי שנוכיח מיד בהמשך דברינו, נוכל להסיק שהקשר בין שני הנסים המתוארים בפסוקים אלו, היותם נסים הקשורים במזון, אינו סיבת סמיכותם במקרא, אלא תוצאת הנסיבות הדומות ששררו בשני האירועים הללו. נסיבות אלו הולידו את הצורך הדומה בשני האירועים לכלכל את בני הנביאים תלמידיו של אלישע, ולחולל לשם כך שני נסים.

ובכן, מניין נטלנו את הנחת אחדות הנסיבות שהנחנו לעיל?

לכשנעיין היטב בפרטי האירוע השני (בפסוקים מב-מד) ניווכח שהם נסמכים על המידע שניתן לנו במצג של האירוע הראשון (בראשיתו של פסוק לח) ושבלעדיו לא יהא אירוע זה מובן כל צרכו.

המקום: האירוע השני נפתח במילים (מב) "ואיש בא מבעל שלשה", אולם לאן בא איש זה? מה טעם ציון המקום שממנו בא, ללא ציון המקום שאליו הגיע ושבו התרחש הסיפור? אולם אם נניח שהגִלגָל המוזכרת בפתח הסיפור הראשון כמקום התרחשותו, היא גם מקום ההתרחשות הנוכחית, יהא מובן החיסרון.[4]

הציבור שבו מדובר: מי הוא ה'עם' שאלישע דואג למאכלם, ציבור המונה מאה איש? לכבוד איזה אירוע התאסף ציבור גדול זה לפני אלישע? אף התשובה על שאלה זו מצויה בראשיתו של פסוק לח: "ובני הנביאים ישבים לפניו". אותם בני נביאים אכן קרויים בפי אלישע "עם" כבר בסוף הסיפור הראשון, בצוותו על נערו (מא) "צק לעם ויאכלו", ממש כפי שציווה על משרתו בסיפור השני (מב) "תן לעם ויאכלו".[5]

לא אירוע מסוים גרם אפוא להיאספם של מאה איש אלו לפני אלישע. הללו יושבים לפניו בגלגל בתמידות, כתלמידים לפני רבם, ואלישע דואג לכל צורכיהם, ואף פרנסתם עליו.[6]

נסיבות הזמן: בסיפור השני שוררת אווירת מחסור במזון: המשרת מתלונן שלא יוכל להאכיל מאה איש בעשרים לחם,[7] ואין בידו או ביד רבו לפתור בעיה זו באמצעות הוספת לחם למי שיחסר לו. זהו הרקע לגזרתו של אלישע "אכל והותר".

מה פשרה של תחושת המחסור הזאת? הנה גם בסיפור הראשון קיימת אווירה דומה: אחד מבני הנביאים יוצא לשדה ללקט ירקות בר כדי להעשיר את הנזיד המתבשל בסיר הגדול. כשמתגלה לבני הנביאים כי "מות בסיר", "ולא יכלו לאכל", אין הם שופכים את הנזיד המקולקל ומכינים להם חדש, אלא הם פונים בצעקה אל הנביא, והנביא נענה להם ומחולל נס שמרפא את הנזיד.

אווירת המחסור בסיפור הראשון מוסברת בראש פסוק לח: "והרעב בארץ". אין זאת אלא שהסבר זה עולה גם לסיפור השני, ומכאן ההסבר לתחושת המחסור במזון השוררת גם בו. מחמת הרעב נצרך אלישע לחולל את שני הנסים המתוארים כאן, ועל כן המושא לנסיו הוא מזונם של בני הנביאים העניים היושבים לפניו והתלויים בו.

נמצא על פי דברים אלו, שאף מבחינה פורמלית מאוחדים שני הסיפורים הזעירים הללו במסגרת ספרותית אחת, ולה מצג המשותף לשניהם (וכך רשמנו את שני הסיפורים בראש סדרת העיונים):

לח וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה

וְהָרָעָב בָּאָרֶץ

וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו

כל אחד משלושת ההיגדים הללו נחוץ באותה המידה לסיפור הראשון, כמו לסיפור השני.

אף המסגרת הכללית של שני הסיפורים דומה במידה רבה, כפי שיתברר בטבלה זו:

נס הנזיד נס הלחם

הוראה ראשונה: (לח) ויאמר לנערו… ובשל נזיד לבני הנביאים (מב) ויאמר: תן לעם ויאכלו

הבעיה/הערעור: (לט-מ) ויצא אחד… ולא יכלו לאכל (מג) מה אתן זה לפני מאה איש?!

הוראה שנייה: (מא) ויאמר: צק לעם ויאכלו ויאמר: תן לעם ויאכלו כי כה אמר ה'…

התקיימות הנס/פתרון הבעיה: ולא היה דבר רע בסיר (מד) ויאכלו ויותרו כדבר ה'

ועוד עלינו לציין את הקשר הסגנוני בין שני הסיפורים: מלבד הוראת הנביא החוזרת בשניהם "צק לעם ויאכלו" / "תן לעם ויאכלו", ראוי לציין כי הפועל 'אכל' בהטיות שונות מצוי בכל סיפור ארבע פעמים, ומסתבר שזוהי 'המילה המנחה' ביחידה הספרותית השלמה. אלא שבחלקה הראשון של יחידה זו מצוי הפועל שלוש פעמים בלשון הכתוב, ורק בפעם הרביעית בדברי אלישע, ואילו בחלקה השני ההפך מכך: שלוש פעמים בדברי אלישע ורק בפעם הרביעית בלשון הכתוב. היפוך זה נובע מייחודה של הבעיה בכל אחד מן הסיפורים.

ראיית שני הסיפורים הללו כשני רכיבים ביחידה ספרותית אחת, תסייע בידנו לעמוד על המסר המעוצב בכל אחד מהם בדרך מדויקת יותר, הודות להארה ההדדית שיאירו הסיפורים זה את זה.

ב. מגמתם של שני הסיפורים

1. המגמה הגלויה – והמגמה שאותה יש לחשוף

מהי מגמתם של סיפורים אלו? מהו המסר המעוצב בהם? התשובה על כך נראית פשוטה: סיפורים אלו באים ללמד על דאגתו של אלישע לתלמידיו-בניו אף בתחום הכלכלי בעת רעב בארץ.

בסיפור הראשון מצווה אלישע על נערו (לח) "שפת הסיר הגדולה ובשל נזיד לבני הנביאים" וכבר בכך אנו רואים את דאגתו היומיומית למזונם של תלמידיו. בהמשך מתברר שתקלה שארעה לנזיד בגלל שגגתו של אחד מבני הנביאים פסלה נזיד זה לאכילה. אבֵדה זו חמורה בעת רעבון, ועלולה להותיר את בני הנביאים רעבים. על כן נחלץ הנביא, נענה לצעקת בני הנביאים, ומחולל את נס ריפוי הנזיד.

ייחוס מגמה זו מתאים מאד לסיפור השני (מב-מד), שכן בסיפור זה מחולל אלישע נס שבאופן ישיר מתמודד עם בעיית המחסור במזון. הבעיה בסיפור זה – המחסור בלחמים לסעודתם של כל בני הנביאים – נפתרת ישירות באמצעות הנס. אולם בסיפור הראשון עומדת במרכז הסיפור בעיה אחרת: הסתבכות מוזרה ויוצאת דופן, שקיומה איננו פועל יוצא הכרחי של בעיית הרעב, היא שדורשת פתרון. הרעב וקשייו משמשים רק כרקע להיווצרותה של הבעיה האחרת ולַצורך לפתרה באמצעות נס. שכן לולי הרעב, ודאי לא היה אותו בן נביאים יוצא לשדה ללקט ירקות בר, ולולי הרעב, לא היה קלקולו של הנזיד מהווה בעיה שלשמה יש צורך לחולל נס. ואף על פי כן, לא הרעב עצמו הוא הבעיה, אלא התקלה המקרית שאירעה – הכנסתן של פקוּעות השדה המרות אל תוך הנזיד בידי אחד מבני הנביאים. תיאור התקלה הזאת – הנסיבות שהביאו להיווצרותה (פס' לט) ותוצאותיה (פס' מ) – מהווה את רוב עניינו ובניינו של הסיפור. לפיכך נראה כי כל תשובה הבאה לענות על שאלת מגמתו של הסיפור הראשון, בלא להסביר את חלקה של התקלה הייחודית המתוארת בו בעיצוב המסר שלו, מחטיאה את המטרה.

בסיפורים אודות נסיו של אלישע, כפי שראינו אותם עד עתה וכפי שנראה אותם בע"ה גם בהמשך, מעוצבת תמיד מתיחות אנושית הקשורה בנביא ובתפקידו, במשלחו או בעם ישראל. הנס שמחולל אלישע, לעולם אינו בא לשם עצמו ובודאי שלא לשם התפארות. בכל סיפורי הנס של אלישע מעוצבת בעיה נוספת, מלבד זו האובייקטיבית, והיא קשורה בדרך כלל ליחסי הנביא אל הסובבים אותו או לאנשים שעמם הוא בא במגע, ולנס יש תפקיד בפתרון הסבך האנושי. על כן בסיפור על הנס קיימת תמיד מגמה שהיא מעבר להצגת הפתרון המעשי לאיזו בעיה אובייקטיבית. מגמה זו כרוכה באותו סבך אנושי המעוצב בסיפור, ושהנס תרם לפתרונו, ואילו הבעיה האובייקטיבית המוצגת בסיפור משמשת רק כרקע.

מכאן נובע הצורך להגדיר היטב את מהות הבעיה המצריכה פתרון נִסי בכל סיפור וסיפור. יש שהבעיה מורה באופן ישיר על אותו סבך אנושי בסיפור ויש שהיא מעצבת סבך זה באופן סמלי. על כל פנים, הבעיות בסיפורי הנס של אלישע לעולם אינן מקריות, כשם שגם הנִסים עצמם אינם מקריים.

2. הסיפור השני – אלישע כמחנך

לאחר הקדמה עקרונית זו, נדלג, שלא על פי הסדר הטוב, אל הסיפור השני במקומנו, וננסה לבחון את יישומם של עקרונות אלו דווקא בו, משום ששם קל יותר לעשות זאת. או אז יסייע הדבר בידינו אף בהבנה מעמיקה יותר של הסיפור הראשון.

בתת-סעיף הקודם אמרנו כי המסר בסיפור זה נראה פשוט: קיים קושי לכלכל את בני הנביאים בזמן הרעב. והנה, איש נדיב לב מביא מנדבתו אל הנביא, אלא שאין די במתנתו לכלכל את בני הנביאים, ועל כן גוזר הנביא בדברו, שהלחם שהובא יספיק לכולם אכול והותר. למדנו מכאן אפוא על דאגתו של הנביא אף לצורכיהם החומריים של תלמידיו.

אם זו כוונת הסיפור, ותו לא, יש בסיפור הזעיר הזה אריכות יתר. אריכות זו נובעת מן הדו-שיח שבין אלישע למשרתו, שיש בו שלושה דיבורים ישירים (וחזרה פעמיים על המילים "תן לעם ויאכלו"). כדי להבהיר לנו שעשרים לחם אינם מספיקים למאה איש, אין צורך בדו-שיח, ניתן למסור זאת בדרך ישירה, מעין המוצע בזאת: 'ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש הא-להים… עשרים לחם… ולא מצא למאה איש היושבים לפניו. ויאמר למשרתו: תן לעם ויאכלו, וייתן להם ויאכלו ויותירו'. בדרך זו היינו חוסכים קרוב למחצית מילותיו של הסיפור. מדוע אפוא בחר הסיפור להציג בפנינו את הבעיה הניצבת במרכזו באמצעות דיאלוג בין הנביא למשרתו?

דרך הדיבור הישיר והדו-שיח, מלבד היותה דרמטית, נותנת לנו זווית ראיה סובייקטיבית (אחת או יותר) על המציאות. המציאות נקלטת בתודעתנו מתוך דברי הדמות הדוברת. וכך, רק מדברי המשרת אנו למדים שמספר היושבים לפני אלישע הוא מאה איש, ושכמות הלחם שהובאה לא תספיק להם. אולם כאמור לשם מידע זה כשלעצמו אין צורך בדיבורו הישיר של המשרת. ובכן, מה יש בדברי המשרת מעבר לכך?

המשרת אינו אומר לאלישע בניחותא 'אין די באלו כדי לתת למאה איש', אלא הוא מגיב בהתרסה, בשאלה רטורית הנאמרת במרירות, והבאה לבטל את פקודת אלישע:

מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ?!

ופירש ר"י קיל בדעת מקרא כאן: "מלית הרמיזה 'זה' באה כאן בהוראה של זלזול, על דרך הכתוב (שמ"א י', כז) 'מה ישענו זה'."

מיד בהישמע טרונייתו של המשרת אנו מוטלים לתוך עימות בין השניים, בין הנביא למשרתו. לא עוד בעיה אובייקטיבית של מחסור במזון, אלא בעיה אנושית של ויכוח, של ערעור ואי-אמון.

מהו ההבדל בין אמירה שהיה המשרת אומר לאלישע בניחותא (כפי שהצענו לעיל), לבין שאלת ההתרסה הרטורית שהוא שואל למעשה? לו היה מגיב בניחותא, משמעות הדבר הייתה שהוא סבור שרבו טועה בהערכת המצב: שלא עמד על מספר הלחמים, או על מספרם של בני הנביאים, או על מספר שניהם, ועל כן הוא בא לתקן את טעות רבו.[8] אולם מקריאתו המזלזלת "מה אתן זה לפני מאה איש" מובן הדבר שאינו סבור שרבו טעה בעובדות. טעות מעין זו אינה מצדיקה תגובה כה חריפה.[9]

ברור אפוא שהמשרת הבין היטב את כוונת הנביא שהיא 'אף על פי שאין זה מספיק, תן לעם ויאכלו, וימצא להם!'. את זאת אמנם הבין המשרת, אך הוא אינו מאמין שהדבר אפשרי. שאלתו הרטורית מהווה אפוא הבעת אי-אמון בדברי הנביא ובאפשרות התגשמותם.

ואכן הדיאלוג הקצר בסיפורנו רווי מתיחות. לא רק דברי המשרת הם שמביעים זאת, אלא גם תגובתו התקיפה של אלישע:

וַיֹּאמֶר: תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ

חזרתו על פקודתו הראשונה באותן מילים עצמן מביעה תקיפות ועמידה על דעתו, כאומר: עשה מה שאמרתי לך, ואל תתווכח.

ובכל זאת, אין אלישע נמנע מלנמק את ציוויו התקיף, כדי שזה יתיישב על לבו של המשרת המפקפק:

כִּי כֹה אָמַר ה', אָכֹל וְהוֹתֵר.

בחלק מהנסים שמחולל אלישע הוא מזכיר את שם ה' בעשייתם,[10] ואילו באחרים שם ה' לא נזכר כלל במעשי הנביא.[11] בלא לתת עתה הסבר כולל (כפי שנעשה בעיון הבא – 'תורת הנס') נוכל לומר כי במקומנו הזכרת ה' כעושה הנס, נועדה להוות תשובה נאותה לפקפוקו של המשרת. כוונת אלישע היא מעין זאת: 'וכי חושב אתה שבכוחי שלי אני גוזר תן לעם ויאכלו? אני אינני אלא מבטא את רצון ה' שכך יהיה. וכי יד ה' תקצר?' והסיפור מסיים בכך שהמשרת עשה כאשר נצטווה, ובני הנביאים אכן אכלו והותירו כדבר ה'.

מהו אפוא נושאו של סיפורנו? לא התמודדותו של אלישע עם בעיית הרעב, אלא התמודדותו עם בעיית אי-האמון שרחש לו משרתו, על רקע תקופת הרעב.[12] אלישע מתמודד כאן עם הדעה השטחית הרואה בפעולותיו פעולות אישיות-מאגיות, דעה המביאה את בעליה לאי-אמון בנביא וביכולותיו.

התמודדותו של אלישע נעשית בשתי דרכים: ראשית, בדרך ההסברה: אלישע מדגיש כי ה' הוא העומד מאחרי פעולותיו ומגבה אותן: "כי כה אמר ה': אכל והותר". שנית, דרך הנס: הנס שנעשה אמנם כדבר ה', אך ביד עבדו אלישע אכן מתגשם.[13]

לולי אותו ערעור של המשרת, לו היה עושה כפי שנצטווה מתחילה ללא אומר ודברים, היה אמנם הנס מתגשם באותו אופן, והסיפור היה מתקצר באופן ניכר, אך היה חסר את הממד האנושי החינוכי שבו, וספק אם היה מסופר לנו במקרא.

נמצא כי הדיאלוג החריף המצוי בלב הסיפור, הוא אכן לבו של הסיפור. הנס אמנם בא לפתור את מצוקת הרעב של בני הנביאים, אולם ביחד עם זאת יש בו כדי ללמד את משרת הנביא הפקפקן, את בני הנביאים כולם ואותנו קוראי הסיפור, מהו המקור לכוחו של הנביא לחולל נסים, גם בסיפורים שבהם אין הדבר נאמר בפירוש.

נסיים את דיוננו במגמתו של הסיפור הזה בשתי הערות ביחס למשרתו של אלישע. הערות אלו יחזקו את דרך קריאתנו את הסיפור:

א. תן לבך להבדל הדק בין נוסח פקודתו של אלישע לבין נוסח תלונתו של משרתו:

אלישע: תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ

המשרת: מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ

הבדל זה חוזר בשנית בסיפורנו, אך הפעם זהו הבדל בין פקודתו של אלישע לבין ביצועה על ידי המשרת:

אלישע: תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ

המשרת: וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ

ניכר שאלישע לשיטתו ואף המשרת לשיטתו.

מהו ההבדל בין 'לתת ל…' לבין 'לתת לפני'? נראה ש'לתת לפני' יש בו פחות מגע ישיר בין הנותן למקבל. הנותן שם את הדבר לפני המקבל על מנת שהלה ייקח בעצמו.[14] לעומת זאת, הנותן ל… נותן למקבל ישירות בידו.

פקודת אלישע 'תן לעם' משמעה: 'חלק להם את הלחמים ויאכלו'. מובן שקשה הדבר לחלק עשרים יחידות למאה איש. אולם המשרת משיג על רבו יותר מכך: אף לתת את 'זה' לפני מאה איש אי אפשר, כי הכמות אינה מספקת אף כדי שיתחלקו הללו בעצמם.[15]

אלישע אינו מוותר, וחוזר על פקודתו "תן לעם" שמשמעה בהקשר זה: 'חלק לכל חמשה איש לחם אחד', או שמא 'חלק לכל אחד חמישית הלחם'. אולם המשרת נכנע חלקית בלבד: הוא אמנם 'נותן', אולם אינו מחלק להם, אלא רק נותן 'לפניהם' על מנת שהם עצמם ייקחו כפי רצונם.

נראה שכך נהג המשרת כיוון שעדיין לא נתן אמון מלא בדברי רבו, ולא חפץ לשים עצמו לצחוק בעיני חבריו.

נמצא שדברי הנביא למשרתו בשנית אמנם השיגו את היענותו של המשרת, אולם זאת רק מבחינה פורמלית. מבחינה מהותית עדיין הוא בפקפוקו, עד שיראה את הנס במו עיניו. ועוד חמור מכך: אף מן ההיבט הפורמלי אין הוא מקיים את פקודת רבו כלשונה.

ב. בסיפור הראשון מכונה משרתו של אלישע 'נערו' (לח), ואילו בסיפור השני מתחלף הכינוי ל'משרתו', וכינוי זה אינו מופיע במקום הראשון שבו היה אמור להופיע, לפני ציטוט הפקודה בפסוק מב "ויאמר (- למשרתו) תן לעם ויאכלו", אלא לפני תגובתו של המשרת (מג) "ויאמר משרתו: מה אתן זה לפני מאה איש". מהו פשר הדבר?

נדמה שהכתוב מרמז לנו בכך על החומרה שבה יש לדון את תגובתו המתריסה של המשרת המסרב למלא את פקודת רבו מחמת אי-אמון.

אם נניח שמשרת זה הוא גיחזי, המופיע בסיפור השונמית שלפנינו ובסיפור נעמן הסמוך אחר כך, מסתבר שהתנהגותו בסיפורנו מבשרת את מה שיתגלה אודותיו בסיפור הבא, ועל כן נסמכו שני הסיפורים הללו.

3. הסיפור הראשון – אלישע כמשיב האחדות לחבורת בני הנביאים

הסיפור השני הקל עלינו את זיהוי נושאו ומגמתו בזכות הדיאלוג המתוח המצוי במרכזו. לעומת זאת, בסיפור הראשון אין מצוי דיאלוג מעין זה. הבה נבחן את מרכיביו של סיפור זה:

פסוק לח - מצג[16] וראשית ההתרחשות – הכנת נזיד לבני הנביאים.

פסוק לט - מעשהו של אחד מבני הנביאים שנעשה בלא ידיעת חבריו

פסוק מ - תוצאת מעשהו: קלקול הנזיד וצעקת בני הנביאים לאלישע

פסוק מא - היחלצות הנביא לריפוי הנזיד וחזרת בני הנביאים לאוכלו

הבעיה הנידונה בסיפורנו – קלקול הנזיד – נראית במבט ראשון בעיה טכנית, ואם כן הנס לא בא אלא לפתור בעיה זו, שיש לה כמובן השלכות על שבירת רעבונם של בני הנביאים בעת הרעב. היכן מצאנו בסיפור זה סבך אנושי? היכן מתחבאת כאן מתיחות בין הנביא לבין מי מהסובבים אותו? היכן נרמזת כאן בעיה רוחנית או דתית?

הדיבור האנושי, שהוא הכלי היעיל ביותר לחשיפתן של בעיות מן הסוג הזה (כפי שראינו בסיפור האחר), נראה שאינו תורם כאן דבר: את פקודתו של אלישע לנערו "שפת הסיר הגדולה ובשל נזיד לבני הנביאים" (פס' לח) נראה שהנער מילא ללא אומר ודברים, כפי שמתברר בפסוק הבא "ויפלח אל סיר הנזיד". בסוף הסיפור (מא) שוב פונה אלישע אל נערו ומצווה עליו "צק לעם ויאכלו" ומתוך הנאמר בהמשך – "ולא היה דבר רע בסיר" – אתה למד שוב על צייתנותו של הנער: הוא עשה כפי שנצטווה ללא כל ערעור. נערו של אלישע אינו ממלא אפוא בסיפורנו את התפקיד שמשרתו עתיד למלא בסיפור הבא. נראה שבסיפורנו אין לו כל תפקיד משמעותי.

הדוברים הבאים שעלינו לבחון את דבריהם בתשומת לב, הם בני הנביאים. הם אוכלים מן הנזיד המקולקל וצועקים ואומרים לאלישע (מ) "מות בסיר, איש הא-להים!". בהפנותם את דבריהם אל אלישע, ובכנותם אותו "איש הא-להים", הם מביעים במשתמע את תקוותם שהנביא יחולל נס ויפתור את בעיית הנזיד. מסתבר שכך הם נוהגים משום שאין להם אוכל אחר בעת הרעב.[17] אלישע מגיב לצעקתם מיד (מא) "ויאמר: וקחו קמח, וישלך אל הסיר".[18] נמצא שאף כאן אין כל מתיחות בין אלישע לבין תלמידיו. אדרבה: דברי בני הנביאים מביעים אמון מוחלט בנביא וביכולתו, ותגובת אלישע מהווה היענות גמורה לציפיות שהובעו בדברי תלמידיו.

נותרה לנו עוד דמות אחת בסיפורנו והיא דמות מרכזית ביותר. זהו אותו "אחד" מבני הנביאים, שביציאתו לשדה ובמעשה שעשה בחזרתו גרם לבעיה החמורה ולצורך לפתרה באמצעות נס, ועליו בעצם עומד הסיפור. דא עקא, 'אחד' זה עושה את מעשהו בשתיקה גמורה, והמעשה שעשה אף נעלם מעיני חבריו "כי לא ידעו". ובכן, לא רק ש'אחד' זה אינו דובר דבר, אלא שאף אליו אין איש עורך את דיבורו. ואף על פי כן, במעשהו של זה מצוי המפתח למה שאנו מחפשים.

הבה נשאל: מדוע יצא בן-נביאים זה אל השדה ללקט 'אורות' (= ירקות, מן השורש אר"ה)? מדוע אינו מסתפק במה שמתבשל בנזיד?

ונוסיף שאלה על שאלתנו: כיצד זה נעלם מעשהו מעיני מאה חבריו?[19] האם אין כוונת הכתוב לרמוז שהלה עשה את מעשהו בהסתר מעין רואה? אולם אם כן, מדוע פעל כך? והרי אין לחשוד בו שכוונתו הייתה לקלקל את הנזיד!

השערה שמעלה בעל כי-יקר (ר"ש לניאדו) ביחס לטיב הנזיד המתבשל עשויה להבהיר את מעשהו של אותו 'אחד' ולענות על שאלותינו:

כוונת הכתוב לספר נס בתוך נס. והוא, כי בהיות הרעב בארץ, ובני הנביאים יושבים לפניו והם רעבים מהרעב, ואלישע שב הגלגלה ואין עמו משאות קמח… שלא היה לו דבר… ואמר לנערו 'שפות הסיר הגדולה שפות'[20] כי המקום 'ימלא חסרונה, 'ובשל הנזיד' – שיספיק בעזרת ה' וברכתו לבני הנביאים כולם… ויוכיח כן (- שהנזיד לא הכיל בתוכו די אוכל לכלכלת בני הנביאים) אמרו 'נזיד' סתם, ולא אמר 'נזיד עדשים' (כבבראשית כ"ה, לד) וכיוצא, כי לא היה אלא רובו ככולו מהירקות (- 'האורות' שהביא 'האחד') ומעט מהעדשים וכיוצא. כי כבד הרעב בארץ.

אף שאין בעל כלי-יקר אומר זאת, ברור שהוא מושפע בפירושו מן הסיפור השני: כשם ששם אין די בלחם לכלכל את כל מאת בני הנביאים, כך הדבר גם בסיפורנו. אין די בירקות (או בבשר) שביד אלישע לספק נזיד מזין לכל מאת בני הנביאים. הרי אותן הנסיבות הן הפועלות בשני הסיפורים – "והרעב בארץ". אם כן, הנזיד הזה עיקרו במים שבסיר, ולכן קשה לנקוב בשמו של הנזיד.

את פקודת אלישע לנערו "שפת הסיר הגדולה ובשל הנזיד לבני הנביאים", יש להשוות אפוא לפקודתו למשרתו בסיפור הבא: "תן לעם ויאכלו". וכשם שבסיפור השני מתברר שכוונת אלישע בפקודתו הייתה "כי כה אמר ה': אכל והותר", כך גם בסיפור הראשון, מסתבר כי מאחרי פקודתו לנערו הייתה כוונה "כי המקום ימלא חסרונה" של הסיר הגדולה "ובעזרת ה' וברכתו" יספיק הנזיד לכל בני הנביאים.

לפיכך כתב בעל כלי-יקר כי "כוונת הכתוב לספר נס בתוך נס" – לא רק על נס ריפוי הנזיד לאחר שאירעה התקלה, אלא אף על נס הספקת הנזיד הדל למאה איש לפני בוא התקלה.

האם לגיטימי לפרש את סיפורנו על פי הסיפור הבא אחריו? נראה שבמקרה שלנו התשובה חיובית: כבר הראינו בעיון המבוא שאין כאן שני סיפורים שנסמכו זה לזה בגלל קרבת הנושא שביניהם, אלא לפנינו שתי חוליות ביחידה ספרותית אחת, ולהן מצג משותף (לח1). כמו כן הצבענו על אחדות המקום, האישים ונסיבות הזמן המהווים תשתית משותפת לשניהם.

במצב דברים זה רשאי הפרשן לנהוג 'אין מוקדם ומאוחר'. הוא חייב לקרוא את היחידה הספרותית הזו בשלמותה, על שני חלקיה, מתוך תפיסת האחדות של שני החלקים. הוא יכול לגשת לפרש את פרטים בדרך שבה יתפרשו פרטים בראשה של היחידה על רקע ידיעתם של פרטים מאוחרים מסופה.

אמיתות פרשנותו של בעל כלי-יקר עולה גם מתוך הסיפור הראשון עצמו, שכן הנחתו הפרשנית פותרת את השאלות ששאלנו לפני שהבאנו את דבריו.

על השאלה הראשונה ששאלנו שם יש לענות עתה כך: אותו 'אחד' מבני הנביאים אשר יצא ללקט אורות מלוא בגדו, ואשר פילחם אחר כך אל סיר הנזיד, עשה כן מחמת חוסר האמון שיש לו באפשרות שהנזיד שעל בישולו ציווה אלישע ישביע את רעבונם של מאה איש.[21]

ועל השאלה השנייה ששאלנו לעיל יש לענות עתה כך: אמנם כוונתו של אותו 'אחד' היא לפעול לטובת חבריו, אולם הוא יודע שבעשותו כן הוא פוגע באלישע ומביע בו אי-אמון. לפיכך הוא עושה את מעשיו בחשאי: לבדו הוא יוצא אל השדה ללקט אורות, ובהסתר מעין רואה, בשעה שאין איש משגיח על הסיר הגדולה העומדת על האש, הוא מפלח את פקועות השדה המרות אל תוך הסיר. את החשאיות הזאת במעשיו מבטא הכתוב במילים "כי לא ידעו",[22] אולם אף ה'אחד' הזה בעצמו לא ידע מה עולל במעשיו.

נמצא כי 'אחד' זה ממלא בסיפורנו תפקיד דומה לזה של משרת הנביא בסיפור הבא, וכך ממשיכה ההקבלה בין שני הסיפורים. ההבדל בין השניים הוא בכך שמשרת הנביא מערער בקול רם ובפרהסיא, ובדבריו הוא מביע את אי-האמון שלו בנביא, ואילו ה'אחד' עושה כן במעשה חשאי. לכאורה, מעשה שנעשה בפועל חמור יותר מדיבור המלווה באי-עשייה, אולם באמת אין הדבר כן: אותו 'אחד' הרי התבייש במעשהו, ועל כן עשהו בסתר. אין במעשהו התרסה גלויה ופומבית כלפי הנביא, והוא גם איננו משרת המסרב לפקודת רבו. מבחינה זו של רמת הערעור על אלישע, קיימת עלייה מן הסיפור הראשון אל השני.

נראה כי מפני שאותו 'אחד' התבייש במעשיו, חסך הכתוב את גילויו. ואין כוונתנו לכך ששמו לא נתגלה – לדבר זה לא ציפינו כלל – אלא לכך שאלישע ובני הנביאים עברו לסדר היום על המעשה שעשה אחד מבני החבורה, ולא ביררו מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן.

דברי הסנגוריה הללו הם כמובן רק יחסיים. על עצם המעשה שעשה ה'אחד' יש לומר שהוא מביע קטנות אמונה, והוא מהווה חטא ביחס לנביא. אם קבע הנביא שהנזיד המתבשל בסיר, כמוֹת שהוא, יספיק לבני הנביאים (וכך משתמע מהוראתו לנערו בפסוק לח) אל לו לאחד מן התלמידים להסס בכך שברכת ה' היא תעשיר את הנזיד ותשביע את בני הנביאים. אל לו לתלמיד להרהר אחר רבו הנביא, שהרי הוא בכך כמהרהר אחר השכינה.[23] וודאי שאין לו לפעול פעולה ממשית כנגד רבו.

העונש שנענש אותו תלמיד מצוי בתוצאות המעשה שעשה 'מיניה וביה'. ראשית, המטרה שלשמה פעל לא הושגה, אלא הוא השיג את ההפך מכוונתו "ולא יכלו לאכל". גרוע מזאת: חבריו עברו חוויה בלתי נעימה בטעמם ממה שבישל חברם. "מות בסיר" הם צועקים, ובודאי יורקים את אשר בפיהם. לא קשה לתאר כיצד נתכרכמו פניו של אותו 'אחד' בראותו מה גרם לחבריו.

מעבר לעונש הזה שנענש ה'אחד' בעקבות מעשהו, יש בתקלה שנתגלגלה על ידו משמעות נוספת וסמלית. הנזיד הדל שציווה אלישע להכין לבני הנביאים הוא 'קדרת השותפים' המסמלת את אחדותם של בני הנביאים סביב אלישע רבם הדואג להם (ובודאי גם האוכל עמם). אם כך הדבר, הנזיד המר והמקולקל מסמל בסיפורנו את המצב שבו 'תלמיד שאינו הגון',[24] 'שאין תוכו כברו'[25], מצוי בחברת הנביא ובקרב תלמידיו, והוא מהרהר אחר רבו ופועל שלא כרוחו. מעשהו של אותו 'אחד' פשוטו כמשמעו וגם דרשתו כמשמעו: הוא מכניס רעל מוות בתבשיל המשותף של אלישע ותלמידיו. בצעקתם 'מות בסיר' מעניקים בני הנביאים משמעות חריפה וסמלית למצב, אף שהם עושים זאת שלא מדעת. אמונות ודעות נפסדות אכן מדומות לעתים לרעל ממית.[26] אף במקומנו, תלמיד שאינו הגון גרם לכך שבגלל דעותיו ומעשיו הרעים הפך הנזיד לכזה שהאוכלים ממנו חשים כי מוות בו.[27]

נתבונן עתה בדרך התיקון של התקלה. כבר אמרנו כי בפנייתם של בני הנביאים אל איש הא-לוהים, הם מבטאים את ציפייתם שהלה יפתור את בעיית הנזיד באמצעות נס. ביחס לאותו 'אחד' שעכר את הנזיד יש כאן לקח אירוני: לא זו בלבד שהוא נכשל במעשיו לטובת חבריו בהביעו אי-אמון בנביא, אלא שאת כישלונו זה עצמו נקרא עתה הנביא לתקן בדרך נס. ומי הם המבקשים זאת מן הנביא? אלו אותם חברים שמחברתם פרש ולטובתם חשב שהוא פועל במעשיו.

לו היה אלישע קפדן בטבעו, לא היה ממהר לרפא את הנזיד. תחילה היה מברר מי הוא זה שעכר אותו, וכשהיה הדבר מתגלה אפשר שהיה מרחיק אותו מחבורת בני הנביאים. אולם אלישע אינו שואל דבר, ואין צריך לומר שאינו דוחה את אותו 'אחד' לא ביד אחת ולא בשתי ידיים.[28] אפשר שנהג כן משום שאותו תלמיד התבייש במעשהו, ועל אף חומרת המעשה יש לדונו כשוגג, שהרי התכוון לטובת חבריו.

אלישע מזדרז לעשות אפוא את אשר נתבקש: "ויאמר: וקחו קמח, וישלך אל הסיר". במעשה פשוט ומידי זה ריפא אלישע את הרעל שבנזיד בדרך נס "ולא היה דבר רע בסיר". תלמידיו האוכלים עתה מן הנזיד ודאי מתפעלים מכוחו של איש הא-לוהים להצילם מרעבונם בדרך נס. אולם בעיקר מכוון לקחו של הנס לאותו 'אחד' אלמוני שאיש מחבריו אינו יודע מי הוא. חוסר האמון שלו באפשרות קיום הנס 'הקטן' (- הספקת הנזיד במצבו הראשוני לכל בני הנביאים) מתהפך בודאי לאמון גדול בנביא בראותו כיצד הנביא מחולל נס גדול עוד יותר, ובמעט קמח מרפא את אשר עיוות תלמידו.

ולא זו, אף זו: ריפוי הנזיד אינו כרוך בהרחקת אותן פקועות מרות מן הנזיד. הללו נותרות בסיר ובני הנביאים אוכלים אותן. מעשה הנס שחולל הנביא המתיק את המר, והפך רעל מוות לאוכל מחייה. מבחינת המשמעות הסמלית מונח כאן הרעיון שבטאו חז"ל ביחס לתשובה, שכאשר היא נעשית מאהבה, הזדונות נהפכות לזכויות.[29] התיקון בנזיד שבסיר הגדולה הוא תיקון האחדות שנפגמה בחבורת בני הנביאים וביחסם עם אלישע. ואותו 'אחד', שמעשה הנס ודאי החזירו בתשובה, שב להיות אחד מבני החבורה תלמידיו של אלישע, וניחם על מעשיו. בזאת לא רק שמעשיו נמחקו כלא היו, אלא שהכוונה הטובה שהייתה צפונה בהם – להרבות אוכל לחבריו – נתממשה.

מהו אפוא נושאו של סיפורנו? לא הנס שחולל אלישע כדי להאכיל תלמידים רעבים, אלא דרך התמודדותו של הנביא עם ביטוי של אי-אמון כלפיו, המתגלה בין תלמידיו. הנס כאן אמנם משמש מכשיר להשביע את נפש הרעבים, אך בעיקר הוא נועד להציג דרך חינוכית לגבור על אי-אמון זה, והוא גם מהווה עיצוב סמלי של תיקון המעוות בחבורת בני הנביאים.

נמצא כי שני הסיפורים הסמוכים זה לזה אכן עוסקים בנושא אחד, אולם לא זה הגלוי לעין – האכלת בני הנביאים בעת הרעב. זהו רק הרקע לנושא האמיתי והמכוסה קמעא של שניהם : כיצד מחנך אלישע את תלמידיו וזוכה באמונם בעת הקשה הזאת של הרעב, שמחמת לחציו על התלמידים נוצרים בקרבם בקיעים באמון שהם נותנים ברבם.

מתיחות בין אלישע לתלמידיו מסיבות שונות – זהו הנושא של הסיפורים על אלישע ובני הנביאים, החל בישיבתו עמם ביריחו[30] ועד לסיפור האחרון השייך לקבוצה זו – סיפור נס הצפת הגרזן על הירדן (ו', א-ז). הקו החינוכי של אלישע כפי שהוא מתבלט בסיפורים אלו החל מן הראשון שבהם, הוא אורך רוח וסבלנות מלווים בעמידה על דעתו. לא הנסים כשלעצמם הם העיקר בסיפורים אלו, אלא השימוש בהם כמכשיר להשפעה חינוכית ודתית.

*

 

**********************************************************

 

*

 

* * * * * * * *

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשס"ה

עורכת: עתירה ביק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

 

* * * * * * * *

 

*

 

**********************************************************

 

*

 



[1] נראה שכזו היא סמיכותם של שני הסיפורים הקודמים: הסיפור על אלמנת בן הנביאים שנצרכה לנס אסוך השמן והסיפור על השונמית. אלו שני הסיפורים היחידים מבין הסיפורים על אלישע, שבהם הוא מחולל נס לנשים, ומסתבר שעל כן נסמכו זה לזה. בסדרת העיונים הקודמת אמנם השווינו בין שניהם ולמדנו מהשוואה זו דברים חשובים (ראה עיון א1 וד2 בסדרה הקודמת), אולם הקדשנו לכל אחד מהסיפורים סדרת עיונים בפני עצמה וניתוח ספרותי עצמאי.

[2] כוונתו: מלבד הנסים שחולל אלישע בירדן, ביריחו ובבית אל, התחנות שבהן עבר אלישע קודם לכן בדרכו עם אליהו אל מקום עלייתו השמימה. לדעת רי"א אפוא, "שובו" של אלישע לגלגל בפסוק לח, מתייחס ליציאתו ממנה ביחד עם אליהו בראש פרק ב' (פסוק א: "וילך אליהו ואלישע מן הגלגל")! דעה זו נראית בעינינו בלתי סבירה, שכן נראה שזמן רב עבר מאז שב אלישע ממסעו עם אליהו, ומקומות רבים הוזכרו כמקומות שבהם שהה אלישע מאז עלייתו מיריחו לבית אל (ב', כג). עובדות אלו מונעות מלהגדיר את בואו עתה לגלגל כ"שיבה". על פשר שיבתו של אלישע הגלגלה ראה הערה 4 להלן.

[3] הצמד "לחם ונזיד" מופיע בשני המקומות הנוספים (והיחידים) במקרא שבהם מופיע השם נזיד: בראשית כ"ה, לד: "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים"; חגי ב', יב: "הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד…". מסתבר שדבר זה הוא שהשפיע על רי"א. אולם בתופעה זו יש גם חיזוק מה לדעתו ששני הנסים אירעו באותו מעמד.

[4] את דעתנו בדבר שייכותו של אלישע לגלגל בשני הסיפורים הזעירים הללו ולפני כן, בעת שאליהו הלך עמו מן הגלגל (ב', א), וכנראה גם בסיפורים נוספים, הבענו באריכות בסדרת העיונים 'עליית אליהו בסערה וכניסת אלישע לתפקיד נביא תחתיו' עיון ב2 , ושם גם עסקנו בזיהוי מקומה של גלגל זו. נזכיר כי לדעתנו גלגל זו, המצויה בהר אפרים, היא מקום ביתו של אלישע, ולשם היה שב תדיר, לאחר שסובב בין ערי ישראל השונות כדרכו. לפיכך נתרכזו בעירו זו של אלישע מאה בני נביאים שבאו להיות תלמידיו, כפליים ממה שמצאנו ביריחו (ב', ז ושם טז), בעוד שלפני היותו נביא הדור (ב', א) לא מצאנו בה בני נביאים כלל.

[5] ההבדל בין הפעלים "צק" ו"תן" נובע כמובן מן הבדל בין מאכל נוזלי כנזיד – שאותו יוצקים – למאכל מוצק כלחם – שאותו נותנים.

[6] מהסיפור הבא העוסק ביחסים שבין אלישע לתלמידיו בני הנביאים, בפרק ו', א-ז, מתברר שישיבתם של בני הנביאים לפני אלישע הייתה במבנה מסוים שנבנה לשם כך (ו', א). מקום זה הוא 'בית המדרש' שלהם. מן הסיפור במקומנו אנו למדים שהבסיס לכלכלתם של בני הנביאים (או לפחות חלק ממנו) היה כפי הנראה תרומות שהביאו נדיבי לב אל הנביא כדי שיוכל לקיים את 'ישיבתו' (ועל כן הביא האיש מבעל שלשה "עשרים לחם שערים" – הרבה יותר מצורכו של איש אחד. עובדה זו מוכיחה שלא הביא זאת לנביא באופן אישי, כפי שסברו פרשנים אחדים).

תיאור זה של אורח החיים השיתופי של בני הנביאים: הם יושבים לפני רבם ב'מקום' אחד, אוכלים יחדיו מסיר גדול אחד, וזוכים בסיועם של נדיבי לב בזכות רבם ומנהיגם, מזכיר עד להפליא את אופייה של הישיבה הליטאית כפי שהתפתחה רק בדורות האחרונים.

[7] הלחם שעליו מדובר אינו כמובן זה המוכר לנו כיום, אלא כנראה זה המקובל בקרב הערבים גם כיום – 'פיתה' שטוחה המספקת לנפש אחת.

[8] ואז הייתה משמעות המשך הסיפור כי אלישע הסביר למשרתו שלא טעה, אלא התכוון לכך שנס יגרום לכך שבני הנביאים יאכלו ויותירו, וכך אכן קרה. סיפור כזה היה נטול כל מתיחות.

[9] גם אין זה מסתבר שאלישע אינו יודע את מספר התלמידים היושבים לפניו, ואף כמות הלחמים מסתבר שידועה לו, שהרי אינה כה גדולה, וניתן להעריכה בסקירת עין. ובאמת המשרת אינו מזכיר כלל את הכמות, כך שברור שאינו בא לתקן טעות בעניין זה.

[10] כגון חציית הירדן וריפוי המים ביריחו.

[11] כגון נס אסוך השמן, ונס ריפוי הנזיד בסיפור הקודם.

[12] אף בסיפור שבפרק ו' (ח-כג) מצוי תיאור של עימות בין אלישע לנערו, ובו מביא אלישע לפקיחת עיני נערו כדי שיבין את מקור כוחו של רבו (פס' טו-יז). אלא ששם עניין זה צדדי בסיפור השלם, וכן היחסים בין אלישע לנערו שונים לגמרי מאלו המצטיירים בסיפורנו.

[13] והשווה לסיפור על ריפוי מי יריחו (ב', כא-כב): אף שם גזר אלישע "כה אמר ה'" ולבסוף נאמר "כדבר אלישע אשר דבר". על הדמיון ועל השוני בין שני המקומות הללו נדון בעיוננו 'תורת הנס'.

[14] במה שנוגע לנתינת אוכל, מכונה דבר זה בימינו 'הגשה עצמית'.

[15] יש לשים לב לכך שהמשרת אינו מזכיר בדבריו את הפועל 'אכל' החוזר בסיפורנו הזעיר ארבע פעמים.

[16] בעיון א עמדנו על כך שמצג זה משותף לשני הסיפורים המצויים ביחידה זו.

[17] דברי בני הנביאים מובנים, ובכל זאת דבריהם החריפים "מות בסיר" צריכים הבהרה: נראה שזו מיטונימיה וכוונתם לומר: 'רעל ממית בסיר'. אף כך נראה שהביטוי מוגזם, ואינו בא לבטא אלא את הטעם המר שטעמו בנזיד. פירושנו זה תלוי קצת בשאלה מה היו אותן פקועות שדה שניתנו בנזיד. סברות שונות נאמרו על ידי פרשנים ובוטניקאים, ולא נכנסנו לשאלה זו. אולם נראה שכמעט לכולי עלמא אין מדובר ברעל מסוכן שיכול באמת להמית (וההצעה שמדובר בפטריות רעל אינה מקובלת).

אנו נשוב לדון בדברים אלו של בני הנביאים בהמשך עיוננו.

[18] המפרשים התקשו בוי"ו שבראש דברי אלישע, ורד"ק כתב בפירושו הראשון שהיא "כאותן הווי"ן שכתבנו שהם בראש עניין, ואינו לתוספת עניין". אולם אפשר שהיא מבטאת את המידיות של תגובת אלישע לצעקתם.

[19] תפקיד ציון דבר זה בסיפור – "כי לא ידעו" – הוא כפי שכתב בעל כלי-יקר (ר"ש לניאדו): "כוונת הכתוב לומר איך נעשה זה העניין לשיבוש להיות בו נס", כלומר, כיצד הגיע הדבר לידי כך שחבריו ניגשו לאכול את הנזיד בלא לחשוש, ומפני תגובתם נצרך הנביא לחולל את הנס.

[20] מליצה המאחדת את פסוק לח במקומנו עם יחזקאל כ"ד, ג: "שפת הסיר שפת, וגם יצק בו מים".

[21] ואכן כך ביאר בעל כלי-יקר את מניעיו "ויצא אחד וגו' – וילקט מהירקות כדי למלאת הסיר או כדי להטעים הנזיד".

[22] על חשיבות העובדה "שלא ידעו" להבנת המשך הסיפור, ראה בהערה 19.

[23] ראה סנהדרין קי ע"א.

[24] האיסור ללמדו – מכות י ע"א.

[25] ועליו נאמר "לא יכנס לבית המדרש" – ברכות כח ע"א.

[26] "חכמים היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו" – אבות א, יא. מובן שבסיפורנו האשמה היא בתלמיד ולא ברבו.

[27] א. על המשמעות הפרשנית הפשוטה של דבריהם, ראה הערה 17.

ב. על מעשיהם של שמעון ולוי, שפעלו מאחורי גבו של אביהם ופגעו בשמו הטוב, הגיב יעקב ואמר (בראשית ל"ד, ל) "עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ".

ופירשו חז"ל (בראשית רבה פ, יב, ורש"י הביא דבריהם): "צלולה הייתה החבית ועכרתם אותה" (לפני כן פירש רש"י: "לשון מים עכורים"). מה שנאמר על ידי יעקב כמטפורה, מסופר במקומנו כמציאות ממשית, אך טעונה בסמליות. אותו 'אחד' שפעל מאחורי גבם של אלישע ושל חבריו 'עכר' את סיר הנזיד – 'עכר' את רבו ו'עכר' את חבריו.

[28] ראה סוטה מז ע"א.

[29] ראה יומא פו ע"ב.

[30] ראה בסדרת העיונים 'אלישע בראשית דרכו', עיון ב: אלישע ובני הנביאים המבקשים את אליהו.