!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

אלישע והאישה השונמית (ד', ח-לז)


ז. מבנה הסיפור – הקבלת מחציותיו

סיפורנו בנוי משתי מחציות דומות באורכן, וביניהן 'ציר מרכזי' בן שלושה פסוקים. על מבנה זה ואף על הקבלה ניגודית בין פתיחותיהן של שתי המחציות ובין חתימותיהן, עמדנו בעיון קודם.[1] אולם לא נעשתה הקבלה מפורטת בין שתי המחציות, ועתה, לאחר שקראנו את הסיפור פעם אחר פעם, הגיעה השעה לעשות זאת.

1. הקבלה כיאסטית בין שתי המחציות ומשמעותה

סיפור שבו מעוצבת 'בעיה ופתרונה' כמו סיפורנו, בנוי בדרך כלל במבנה 'כיאסטי': הפתרון מופיע בדרך הדרגתית, הפוכה לדרך שבה מעוצבת בעיית הסיפור, ועם השלמת הפתרון בסיום הסיפור, בטלה הבעיה שהוצגה במחצית הראשונה.

ואכן ניתן להצביע על מבנה מעין זה של סיפורנו:

חלקה הראשון של המחצית הראשונה (ח-יז) מספר על הנסיבות שהביאו לבסוף להולדת בנה של השונמית.[2] חלקה השני של מחצית זו (יח-כב) מספר על הנסיבות שהביאו למותו של בן זה בהיותו ילד רך. מותו של הילד הרך, שבא לעולם בגזרתו של אלישע, הוא בעיית הסיפור.

המחצית השנייה עוסקת כולה בתיאור המאמצים שנעשו לפתור את בעיית הסיפור, ולהשיב את הילד לחיים. בחלקה הראשון של מחצית זו (כה-לא) המאמצים אינם נושאים פרי, וניסיון ההחייאה שנעשה באמצעות גיחזי, נכשל: "ואין קול ואין קשב… לא הקיץ הנער". חלק זה מקביל אפוא לחלק המסיים את המחצית הראשונה: במחצית הראשונה מתואר התהליך שבסיומו מת הנער, ואילו במחצית השנייה מתואר התהליך שאמנם ניסה להחיות את הנער המת, אך לשווא, הנער נותר מת.

בחלקה השני של המחצית השנייה (לב-לז) מתוארים מאמציו של אלישע עצמו להחיות את הנער – מאמצים שהוכתרו בהצלחה "ויפקח הנער את עיניו". חלק זה מקביל לחלק הפותח את המחצית הראשונה: בתחילת המחצית הראשונה מתוארות נסיבות הולדתו של בן זה, ואילו בסיום המחצית השנייה בא תיאור החייאתו. שובו של הילד לחיים מבטל לגמרי את בעיית הסיפור שבמחצית הראשונה, ומחזירנו לנקודה החיובית בסיפור, בטרם מת הילד. החייאתו בידי אלישע היא אפוא מעין 'לידה מחדש' של ילד זה לאמו.

נוכל לתאר אפוא את מבנה הסיפור מנקודת המבט המתוארת לעיל, שבה נידון גורל הילד, באמצעות טבלה זו:

מחצית ראשונה (ח-כא) מחצית שנייה (כה-לז)

ח-יז הנסיבות שבעקבותיהן זכתה כה-לא המאמצים להחיות את הילד

השונמית ללידת בן אינם עולים יפה – "לא הקיץ הנער"

יח-כא הנסיבות שהביאו לב-לז אלישע מצליח להחיות את הילד

למות בן השונמית והוא מושב לאמו

מובן, שהפתרון של בעיית הסיפור במחצית השנייה, נובע משינוי שחל באישים המרכזיים של הסיפור – בשונמית, ואחר כך באלישע. רק השתנותם של אלו אפשרה את הפתרון השלם של בעיית הסיפור – את שוב הילד לחיים ולאמו. על תהליך השינוי הכפול הזה עמדנו בעיון הקודם.

את המבנה הכיאסטי הזה ניתן לתאר מנקודת מבט שונה: לא מזו של גורל הילד, כפי שעשינו עד עתה, אלא מזו של מיקומו של אלישע ביחס לבית השונמית.

שהותו של אלישע בבית השונמית בחלק הראשון של המחצית הראשונה (ח-יז) הביאה לידי לידת הילד כעבור שנה; התנתקותו מבית זה, מתוך חוסר עניין בגורל הילד ובגורל משפחתו הביאה בעקיפין למות הילד בחלק השני של המחצית הזאת (יח-כא).[3]

המחצית השנייה פותחת בפסוקים שבהם אלישע מצוי בהר הכרמל, ואינו יודע כלל על מה שהתרחש בבית השונמית. כל עוד לא ישוב אלישע לבית זה ויקבל אחריות על גורל הילד – לא יחיה הילד. ועל כן הניסיון להחיותו בלא נוכחות הנביא – לא עלה יפה. חלק זה מקביל לחלק המסיים את המחצית הראשונה: בשניהם אלישע אינו בבית השונמית ובשניהם הילד מת.[4]

בחלק האחרון של המחצית השנייה שב אלישע לבית השונמית – "ויבא אלישע הביתה", ואם כן הוא חוזר למצב שבו היה בראש הסיפור (יא) "ויהי היום ויבא שמה". וכשם ששהותו במחצית הראשונה בבית השונמית הביאה לידי נס הלידה, כך שהותו בבית זה בסיום המחצית השנייה הביאה לידי נס ההחייאה.

בתיאור זה של מבנה הסיפור מובלט תפקידו המרכזי של אלישע בעליותיו של סיפורנו, בירידותיו ושוב בעליותיו. התנתקותו מגורל משפחתה של השונמית הביאה לאסון מותו של הילד, ועד שלא הסיק את המסקנה שעליו לשוב לבית זה, לא תוקנו הכישלונות המתוארים במרכזו של הסיפור.

2. הקבלה ישרה וניגודית בין שתי המחציות ומשמעותה

המבנה שתיארנו עד עתה הוא מבנה של הקבלה כיאסטית בין ארבעת חלקיו הגדולים של הסיפור. נראה שניתן לנסות להקביל את שתי מחציותיו של סיפורנו גם בהקבלה ישרה. דרך הקבלה זו נרמזה כבר פעמיים בעיונינו הקודמים. בעיון ב הראינו הקבלה ניגודית בין פתיחת המחצית הראשונה לפתיחת המחצית השנייה: בראש המחצית הראשונה בא אלישע אל שונם, והוא סר לביתה של השונמית; בראש המחצית השנייה באה השונמית אל מקומו של אלישע – אל הר הכרמל.[5] בבוא אלישע לשונם נאמר על השונמית (ח) "ותחזק בו לאכל לחם" ואף בבוא השונמית להר הכרמל נאמר (כז) "ותחזק ברגליו", וכבר עמדנו על כך (בעיון ה1 פסקה ג) כי בשימוש שעושה הכתוב בלשון זו בשתי הפסקאות הפותחות את שתי המחציות כוונתו להנגיד ביניהן: 'החזקת' השונמית באלישע בראש הסיפור הייתה ביטוי להיותה 'אישה גדולה' גומלת חסד העושה טובה עם אלישע; ואילו בפסקה הפותחת את המחצית השנייה מתהפכים היוצרות: השונמית באה להר הכרמל להתחנן לפני הנביא שיבוא עמה ויפעל להשבת בנה אליה, ועל כן היא מחזיקה ברגליו.

אף סיומן של שתי המחציות מעיד על הקבלה ניגודית בין שני הסיומים הללו, כפי שעמדנו על כך בעיון ב:

כא וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹהִים לז וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ (- מעל מיטת איש הא-לוהים)

וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא. וַתֵּצֵא.

בסיום המחצית הראשונה יצאה השונמית מעלייתו של אלישע כשהיא מותירה מאחריה את בנה המת המושכב על מיטת איש הא-לוהים. יציאתה משם הייתה לשם ניהול מאבק נחוש שישיב לה את בנה. בסיום המחצית השנייה יצאה השונמית מעלייתו של אלישע כשהיא מנצחת: בנה החי על ידיה, והיא 'נושאת אותו' אל חיים חדשים בביתה.

הקבלות אלו, שכבר עמדנו עליהן בעיונים קודמים, מורות שיש להמשיך ולהקביל את שתי המחציות, זו מול זו, ולבחון הקבלות ניגודיות נוספות ביניהן, וזאת נעשה להלן.

בעיונים ד-ה עסקנו בקריאה שיטתית של כל אחת ממחציות הסיפור, ונוכחנו שכל אחת מהן מחולקת לשלוש פסקאות. הבה נציב אפוא את רשימת הפסקאות של כל אחת מן המחציות, מחצית לעומת מחצית:

מחצית ראשונה מחצית שנייה

1. ח-יא בואו של אלישע כה-כז בואה של השונמית

אל בית השונמית אל מקומו של הנביא בהר הכרמל

2. יב-יז שכרה של הכנסה האורח - כח-לא נסיון ההחייאה הראשון נכשל -

לידת הבן "לא הקיץ הנער"

3. יח-כא מותו של בן השונמית לב-לז אלישע מחייה את בן השונמית

ומשיבו אל אמו

על ההקבלה הניגודית בין פסקה 1א לפסקה 1ב כבר עמדנו לעיל. כאן עלינו להדגיש כי הניגוד בין שתי הפסקאות המקבילות הללו, אינו רק בתחום הגיאוגרפי – בכיוון התנועה, אל שונם או ממנה – או באישיות הנעה – אלישע או השונמית, אלא בעיקר בתיאור דמותה של השונמית בכל פסקה: בפסקה 1א השונמית מצטיירת באמצעות מעשיה כ'אישה גדולה' וגומלת חסדים, ואלישע – הנביא הנודד – הוא הנזקק לגמילות חסדה ב'החזיקה' בו לאכול לחם ולאחר מכן אף ללון בעלייה שנבנתה עבורו; אולם בפסקה 1ב מתברר השינוי הגדול שחל בשונמית: היא הפכה מ'אישה גדולה' העסוקה במעשי חסד בביתה, לאישה מרת נפש היוצאת מביתה להילחם על חיי בנה. עתה היא 'מחזיקה' ברגלי הנביא כדי להתחנן לפניו ולדרוש ממנו שיפעל להצלת בנה.

בפסקה 2א מתואר ההליך שהביא בסופו לידי לידת בנה של השונמית, ואילו בפסקה 2ב מתואר ההליך שאמור היה להחיותו, אך לא הצליח בכך, והילד נותר מת כשהיה. הניגוד הוא אפוא בין התגשמות דבר הנביא בנתינת חיים, לעומת כשלון דבר הנביא בהשבת אותם חיים.

מלבד הניגוד הנושאי הכפול הזה בין שתי הפסקאות מתבלט ביניהן ניגוד בעיצוב הדמויות הראשיות המתוארות בהן וביחס ביניהן: בפסקה 2א מצוי אלישע בביתה של השונמית וגוזר דבר שהשונמית לא ביקשה אותו ולא הייתה מוכנה לקראתו; בפסקה 2ב מנסה אלישע לפעול כשהוא רחוק מבית השונמית, ולהיענות בכך לבקשתה הנמרצת של השונמית ממנו, אלא שהוא אינו מצליח בכך.

ההקבלה הניגודית בין פסקה 3א המתארת את מותו של בן השונמית, לפסקה 3ב המתארת את שובו לחיים, הפוכה להקבלה הניגודית בין פסקאות 2א ל- 2ב (וכך נוצרת ביניהן זיקה כיאסטית). ניגוד זה מתבטא אף במעשי האם עצמה: את בנה המת היא משכיבה על מיטת איש הא-לוהים ויוצאת מן העלייה לקראת מאבק מר על השבתו לחיים; לאחר ששב בנה לחיים, היא נושאת את בנה החי מעל מיטת איש הא-לוהים ויוצאת מן העלייה כמנצחת.

אף ביחסו של אלישע אל השונמית ואל בנה מתבטא ניגוד חריף בין שתי הפסקאות: בפסקה 3א אלישע אינו נוכח ואינו נזכר כלל (ואף אינו יודע על ההתרחשות שעליה מסופר בפסקה זו, כפי שיתברר בהמשך הסיפור), ואילו בפסקה 3ב אלישע מצוי בבית השונמית ופועל בזיקה ישירה ואמיצה אל הילד כדי להשיבו לחיים.

מהי משמעותו של מבנה זה של סיפורנו שנתגלה לנו עתה? המבנה ה'כיאסטי' שתיארנו בסעיף הראשון של עיון זה מתאים מאד לסיפור של 'בעיה ופתרונה', כפי שהוסבר בראש הסעיף ההוא. אולם לאיזה צורך ספרותי מתאים מבנה שבו מקבילות מחציותיו של הסיפור הקבלה ישרה וניגודית, כשם שהראינו עתה?

מבנה כזה מתאים לשמש כעיצוב ספרותי לשינוי שהתחולל בסיפור – בעיקר בדמויותיו. נדמה שכך הדבר אף במקומנו.

הניגוד בין פסקאות 1א ל- 1ב ממחיש את השינוי שחל באישיותה של השונמית, ודבר זה נמשך ביתר שאת אף בניגוד שבין פסקה 2א ל- 2ב. בפסקה 2א מתגלה השונמית כמי שאינה חשה בחסרון פרי בטן, ואף אינה מוכנה לאמהות שניתנה לה לפתע, ואילו בפסקה 2ב היא נאבקת על חידוש אימהותה, ודורשת מן הנביא באופן נחרץ שיפעל להשיב לה את בנה.

ניגוד אחר בין שתי הפסקאות הללו מתבלט ביחסו של אלישע אל השונמית: בפסקה 2א הוא מצוי בבית השונמית, ופועל מתוך רצון להיטיב עמה, וגזרתו אכן מתקיימת. אולם בפסקה 2ב הוא מנסה לפעול ממרחק, באמצעות גיחזי, וניסיונו אינו עולה יפה.

אלישע למד את הלקח מן הניגוד שבין פסקאות אלו, ועל כן בין פסקה 3א ל- 3ב מתבלט ניגוד הפוך בהתנהגותו של אלישע: בפסקה 3א הוא נעדר מבית השונמית ומזניח את אחריותו לגורל משפחה זו, ועל כן בטלה גזרתו הראשונה עם מות הילד. בפסקה 3ב שב אלישע לבית השונמית ומקבל אחריות אישית לגורלו של הילד שנולד בגזרתו, ובכך הוא מצליח להחיותו.

מבנה זה משמש אפוא עיצוב נאמן לרעיון המרכזי של סיפורנו – רעיון "התיקון". שני האישים המרכזיים בסיפור מתקנים את הפגמים שנתגלו בהם בחלקו הראשון. התיקון שהם מתקנים בהתנהגותם במישור הנפשי והמעשי מביא לתיקון הקלקולים במציאות עצמה. תיקון כפול זה הוא שבא לידי ביטוי במערכת ההיפוכים בסיפורנו.


ח. נספח ראשון: השוואת סיפורי ההחייאה של אליהו ושל אלישע

1. מבוא

אף בסיפורנו, כמו ברבים מן הסיפורים על אלישע, צועד אלישע בעקבות אליהו רבו, ומחולל נס שיש בו דמיון רב לנס שחולל אליהו בנסיבות דומות (נס זה מתואר במל"א פרק י"ז). בשני הסיפורים זוכה הנביא להכנסת אורחים בביתה של אישה, הדואגת גם למאכלו וגם למקום לינה עבורו בעלייה שבגג ביתה; בשניהם חולה בנה היחיד של האישה ומת לאחר מכן; ובשניהם מתאמצים הנביאים להשיב את הבן אל החיים ומצליחים בכך לבסוף, ואז הם משיבים אותו לאמו.

בשני הסיפורים עוברות שתי הדמויות המרכזיות שבכל סיפור – הנביא והאישה שמולו – שינוי, ושינוי זה הוא עיקרו של הסיפור ולשמו הסיפור נכתב. השינוי מתקן את התנהגותה ואת עמדתה הרוחנית של כל אחת מדמויותיו.

בתוך המסגרת הכללית הדומה של שני הסיפורים ניכרים הבדלים רבים ואף עקרוניים בין שניהם. המשכו של עיון זה יוקדש לפירוט הבדלים אלו תוך התמקדות בשני תחומים: בתיאור היחסים בין כל אחת מן הנשים לבין הנביא, ובתיאור מעשה ההחייאה עצמו שעשה כל אחד מן הנביאים.[6]

בטרם נפרט הבדלים אלו הבה נעמוד על שורשם: שורש זה מצוי בהבדל שבין הבעיה בסיפור אודות אליהו לבעיה בסיפור אודות אלישע. בשני הסיפורים השינוי שחל אצל הנביא נועד לפתור את בעיית הסיפור, וכיוון שהבעיות שונות מאד זו מזו, גם השינוי שחל בנביא בכל אחד מן הסיפורים הוא אחר.

הבעיה בסיפור אודות אליהו היא הבצורת שגזר הלה על בני עמו, והניסיון הא-לוהי להניא את הנביא מגזרתו כדי שיהא מוכן לחידוש הגשמים. האלמנה המארחת אותו בביתה משמשת כשליחת ה' שלא מדעת בויכוח המתנהל בין הנביא לבין משלחו. יחסה אל הנביא, עוד מראשית המפגש ביניהם בשערי צרפת, הוא מסתייג. לא היא 'מחזיקה' בנביא כדי שיאכל בביתה לחם, אלא כמעט ההפך מכך: אליהו מתאמץ לשכנעה שתתחלק עמו בלחמה. לשם כך מחולל אליהו את נס כד הקמח וצפחת השמן, ובכך הוא מאפשר לה לארחו בביתה. אולם נראה שחשדנותה והסתייגותה מן הנביא (שאותו כנראה לא הכירה) לא פגו. כשמת בנה, היא מאשימה את הנביא באחריות לכך, והיא קוראת לו לעזבה לנפשה ("מה לי ולך!").

יחסו של אליהו אל האלמנה, לעומת זאת, הוא חיובי מתחילת הסיפור ועד לסופו. הוא מנסה לרצותה הן בחוללו את נס כד הקמח וצפחת השמן, והן בהחיותו את בנה. אם כן, לא יחסו של אליהו לאלמנה ולבנה הוא המצריך שינוי. הדבר הנצרך לשינוי הוא עמידתו של אליהו על המשך קיום גזרת הבצורת, ושאלה זו נוגעת ליחסים בין הנביא למשלחו, או אולי בין הנביא לעם ישראל כולו.

מות בנה של האלמנה והצורך להחיותו הם שגורמים לשינוי שחל באליהו. שינוי דרמטי זה מתחולל בנביא בעת שהוא ניצב מול הבן המת ומחליט כי שובו לחיים הוא דבר נחוץ, לא מתוך חשבון אישי שבינו לבין אמו, אלא לגופו של דבר. משמעות תפילתו השנייה של אליהו היא ויתור על עמדתו בנוגע לגזרת הבצורת. שובו של הילד לחיים על פי תפילתו של אליהו מבשרת את השינוי במהלך הסיפור: מיד לאחר מכן נשלח אליהו להשיב את הגשם על פני האדמה (י"ח, א).

שינו זה שחל באליהו גורם גם לשינוי יחסה של האלמנה אליו. יחסה המפקפק אליו משתנה באחת כאשר אליהו משיב לה את בנה החי, והיא מודה עתה באמיתת נבואתו (י"ז, כד).

אין כל בעיה ביחס השונמית בסיפורנו אל הנביא. מתחילת הסיפור ועד לסופו היא מאמינה ביכולתו ובהיותו "איש א-להים קדוש". מסיבה זו היא 'המחזיקה' בו לאכול לחם בביתה, והיא היוזמת את אירוחו בביתה בעלייה שבנתה במיוחד עבורו. מחמת כן היא גם פונה אליו לאחר שבנה מת, ומחזיקה ברגליו כדי לשכנעו לפעול להשבת בנה אליה. בתחום זה לא חל אפוא כל שינוי בשונמית במהלך הסיפור.

השינוי שחל בשונמית הוא ביחסה לתפקידה האימהי, ביחסה לבנה, ועל כך עמדנו בהרחבה בעיונינו הקודמים. שינוי זה החל רק כאשר מת הילד.

יחסו של אלישע אל השונמית ואל בנה אינו חם וחיובי כמו יחסו של אליהו אל האלמנה שארחה אותו בביתה. אדרבה: הוא שומר על מרחק ניכר בינו לבינה לאורך כל הסיפור, ועל סיבת הדבר עמדנו בעיונים קודמים. מרחק זה גרם לכך שאלישע לא התעניין בגורלו של הילד שנולד בגזרתו, ולא ראה עצמו אחראי לחייו ולגידולו. מות בנה של השונמית והעלמת הדבר מידיעתו הם שגרמו לשינוי שחל באלישע. בעמדו מול הבן המת ובחפצו להשיבו לחיים, משנה אלישע במעשיו את השקפתו, ומקבל על עצמו אחריות לגורל הבן הזה (וממילא גם לגורל אמו).

נמצאנו למדים כי בעיות שונות הן העומדות במרכז כל אחד מן הסיפורים הללו. והשינוי הנדרש מן הדמויות שבכל סיפור, והנגזר מאותן בעיות, הוא שינוי אחר. ומכאן ההסבר להבדלים הפרטיים הרבים בין שני הסיפורים.

2. מערכת היחסים בין האישה לנביא בכל אחד מן הסיפורים

גם האלמנה הצרפית וגם האישה השונמית האשימו את איש הא-לוהים המתגורר בעליית ביתן, ואשר נהגו בו הכנסת אורחים, באחריות לשברון הלב שנגרם להן במות בנן היחיד. אולם קווי הדמיון הברורים בין שני הסיפורים, אין בהם כדי לטשטש את השוני המהותי שביניהם.

א. יחס כל אחת מן הנשים אל הנביא

האישה השונמית אינה מאשימה את אלישע באחריות למות בנה, אלא על כך שֶנְתנוֹ לה בלא שביקשה, ובכך גרם בעקיפין לאכזבה המרה שבמותו:

כח וַתֹּאמֶר: הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי, הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי!

האלמנה הצרפית, לעומת זאת, מאשימה את אליהו בפירוש באחריות למות בנה:

מל"א י"ז יח בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי?!

סיפורה של השונמית, מתחילתו ועד סופו, הוא סיפור של אמונה גדולה באיש הא-לוהים, בקדושתו ובכוחו לחולל נסים. תלונתה בפני אלישע, אינה בגדר הבעת אי אמון בו וקריאת תגר כנגדו, אלא אדרבה: היא בגדר דרבון לאיש הא-לוהים שיחוש אחריות לפעול לתיקון המצב. על כן היא באה אליו להר הכרמל, על מנת להשיבו לביתה שיפעל להשיב את בנה לחיים:

ל וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר: חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ.

האלמנה הצרפית, לעומתה, מבטאת בהאשמתה את אליהו על מות בנה אי אמון בו. זאת אנו למדים מתגובתה האחרונה, כשהשיב לה אליהו את בנה החי. אז אמרה:

כד עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת.

משמע: קודם לכן, בעת שהתלוננה כנגדו, לא סברה כי דבר ה' בפיו אמת.

תלונתה-התרסתה של הצרפית כנגד אליהו המצוי בביתה הפוכה ממש ממטרתה של השונמית בתלונתה, והיא נועדה לנמק את דרישתה ממנו לעזוב את ביתה:

יח מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים...

וכבר ביארנו בספרנו פרקי אליהו עמ' 69-65 כי משמעה של קריאה זו הוא בקשה לניתוק מגע ולהסתלקותו של המפריע.

משמע, בשני הסיפורים הללו מעוצבות שתי מערכות יחסים הפוכות בתכלית בין האישה-האם השכולה לבין הנביא שכנגדה.

ב. מעשי כל אחת מן האמהות

מכאן להבדל במעשי שתי האימהות: השונמית אשר צפתה את יכולתו של אלישע להשיב את בנה לחיים, ולשם כך כיוונה את כל מעשיה, מגלה זאת כבר במעשיה הראשונים.

כא וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא.

לעומתה, האלמנה הצרפית, אשר באה אל אליהו כדי לקרוא אליו שיעזוב את ביתה, אינה מעלה על דעתה כי יש ביכולתו או ברצונו של איש א-לוהים מחמיר זה להחיות את בנה. היא מחזיקה את בנה המת בחיקה, כעדות מרשיעה המאשרת את תלונתה כנגד איש הא-לוהים האחראי למותו.

אליהו, לא רק שאינו מתבקש על ידה לפעול להשבתו לחיים, אלא שיזמתו לעשות כן נתקלת כנראה באי אמון מצדה, ואולי אף בסירוב לשתף פעולה:

יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ...

לא נאמר 'ותתן לו', אלא 'ויקחהו'. משמע שהאישה אינה מאמינה באליהו ואינה ממהרת להפקיד בידיו את גופת בנה.

בהמשך נאמר:

וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׂכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ.

והניגוד למעשה השונמית, שעשתה פעולות אלו בעצמה, בולט:

כא וַתַּעַל וַתַּשְׂכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׂ הָאֱ-לֹהִים.

ג. יחס הנביאים לכל אחת מן הנשים ותגובת כל אחת מהן על קבלת הבן החי

בהתאמה להבדל שראינו ביחסן של שתי הנשים הללו לנביאים שמולן, נבדלים שני הנביאים ביחסם לנשים, הן לפני החייאת הבנים והן לאחר מכן.

אצל אליהו ניכרת השתדלות רבה לפייס את האלמנה ולזכות מחדש באמונה. ראינו כבר את המעשים שעשה ביזמתו: הוא נטל את הבן המת מחיק אמו, העלהו בעצמו אל עלייתו והשכיבהו על מיטתו. לאחר שהחיה אותו בתפילתו ובמעשיו, פועל אליהו, שוב בעצמו, פעולות הפוכות:

כג וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ.

בהמשכו של פסוק זה מובא דברו של אליהו במוסרו את הילד החי לאמו, דבר שניכרת ממנו שמחתו הרבה, או מוטב, שותפותו המלאה בשמחתה שלה:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ: רְאִי חַי בְּנֵךְ!

ואכן, מאמציו נשאו פרי, והאישה מזכה אותו בתגובה המביעה אמון ושינוי יחס כלפיו.

אלישע, אשר שב לבית השונמית כשהוא מושבע על ידה לעשות כן (זאת לאחר שניסה לסייע בידה באמצעות גיחזי וללא נוכחותו!) נכנס לעליית הבית "וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׂכָּב עַל מִטָּתוֹ" (פסוק לב). לאחר החייאת הבן, אין אלישע מזדרז להשיבו לאמו, ואף אינו עושה כן בעצמו. האֵם שהעלתה את בנה לעליית איש הא-לוהים נקראת להורידו משם. לא אלישע יורד מן העלייה הביתה, אלא השונמית היא העולה אליו:

לו וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר: קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת

וַיִּקְרָאֶה וַתָּבוֹא אֵלָיו.

גם בהמשכו של פסוק זה מובא דברו של הנביא, אך אל מול קריאת השמחה של אליהו "רְאִי חַי בְּנֵךְ" בולטת הוראתו הצוננת של אלישע:

וַיֹּאמֶר: שְֹאִי בְנֵךְ.

שלא כמו האישה הצרפית, אשר ביטאה את הכרתה החדשה באליהו לאחר שהשיב לה את בנה החי, לא הוציאה השונמית מילה מפיה כשקיבלה את בנה:

לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא.

זאת משום שלא נשתנה דבר ביחסה הבסיסי לאלישע. הרי היא צפתה מראש שכך יהיה, על כן מסתפקת היא בהודאה דמומה זו.

ההבדל הגדול הזה בין שתי מערכות היחסים שבין הנביא לאישה העומדת מולו בכל אחד מן הסיפורים נובע מן ההבדל המהותי בין שניהם: בסיפור אודות אליהו משמשת האישה שלוחה שלא מדעת של ה' בביקורת על אליהו ובמאמץ להביאו לשינוי עמדתו ביחס לבצורת הממושכת. מכאן המתח המאפיין את היחסים בינה לבין הנביא ומכאן שינוי יחסה אל הנביא לאחר שחל בו עצמו השינוי.

האישה השונמית לעומת זאת, היא דמות ראשית בסיפור שבו היא עומדת אל מול אלישע. תפקידה בסיפור אינו לשנות את הנביא ולבקר את מעשיו (אף שגם אלישע עובר שינוי במהלך הסיפור); אדרבה, היא מעריצה גדולה שלו ומאמינה ביכולתו המופלאה. תפקידה בסיפור הוא להשתנות בעצמה במה שנוגע לאימהותה לבנה.

3. החייאת הבן על ידי אליהו ועל ידי אלישע - ההבדלים ומשמעותם

לצורך השוואת מערכות היחסים שבין הנביא לבין האם העומדת מולו, היה עלינו להשוות את המסגרת של שני סיפורי ההחייאה. עתה נשלים את מעשינו בהשוואת הגרעין של שני הסיפורים, היינו תיאור ההחייאה עצמו (פסוקים יט-כב במל"א י"ז, ופסוקים כט-לה בפרקנו). בשני המקומות מתייחד הנביא בעלייתו עם הילד המת המושכב על מיטתו, בעוד האם נשארת בבית למטה, ובשניהם מכיל תיאור ההחייאה שלושה מרכיבים:

א. תפילת הנביא לה'

ב. פעולה מעשית של מגע עם הילד המת

ג. תחיית הילד

ועוד צד שווה בין שני הסיפורים: בשניהם נִסיונו הראשון של הנביא להחיות את הילד אינו עולה יפה.

עד כאן הצדדים השווים בין שני התיאורים. במה הם נבדלים?

בין שני התיאורים הללו מתהפך היחס בין תפילתו של הנביא לה' לבין פעולתו המעשית להחייאת הבן. כתוצאה מהיפוך זה, שונה גם אופיו של המרכיב השלישי, תיאור תחיית הילד, בכל אחד מן הסיפורים. ובעצם, היפוך זה קובע את אופיו השונה לגמרי של כל אחד משני תיאורי ההחייאה בשלמותו. בטרם נפרש את דברינו נציג טבלת השוואה זו:

 

אליהו

 

 

אלישע

 

תפילה

 

(כ) וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר:

ה' אֱ-לֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר

אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית

אֶת בְּנָהּ.

 

מעשה

 

(לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם

וַיָּשֶׁם אֶת הַמִּשְׂעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר

וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב...

וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר: לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר.

 

מעשה

 

(כא) וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים

 

תפילה

 

(לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה...

(לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם

וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'.

 

תפילה

 

וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר:

ה' אֱ-לֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ

הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ.

 

מעשה

 

(לד) וַיַּעַל וַיִּשְׂכַּב עַל הַיֶּלֶד,

וַיָּשֶם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו

וְכַפָּיו עַל כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו

וַיָּחָם בְּשַֹר הַיָּלֶד.

(לה) וַיָּשָׂב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת

אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה

וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר

עַד שֶׁבַע פְּעָמִים

 

תחיית הילד

 

(כב) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ

וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי.

 

תחיית הילד

 

וַּיִפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו.

 

אמנם שני הנביאים התפללו אל ה'. אולם בתיאור אלישע, מסתפק הכתוב בציון עצם העובדה שהתפלל, ולכך הוא מקדיש לכך שלוש מילים, ואינו מוסר את תוכן התפילה. מכאן ואילך לא שב הסיפור עוד לנושא זה. נראה כי תפילתו של אלישע אינה עניין מרכזי כלל בנס ההחייאה. הוא נושא אותה רק כפתיחה למעשה ההחייאה, משום שנס כה חריג מחייב הקדמת תפילה לפניו, או שמא מבקש אלישע מה' שיורהו את הדרך להחיות את הילד.

עד כמה שונה הדבר בתיאור ההחייאה שעשה אליהו! קריאתו אל ה' היא העניין המרכזי בתיאור הנס. לא תפילה אחת נושא אליהו, אלא שתיים. התפילה הראשונה לא השיגה את מטרתה והילד נותר מת, ועל כן חידש אליהו את תפילתו בשנית במילים אחרות. הכתוב מתאר את שתי התפילות כ'קריאה אל ה' '. לשון זו מלמדת על אופייה של תפילתו שאינה פורמאלית, אלא מביעה את מצוקתו של המתפלל. אין הכתוב מסתפק בציון עצם העובדה שאליהו התפלל, כפי שעשה אצל אלישע, אלא הוא מביא את לשונן של שתי התפילות במלואה. וכך, לעומת שלוש מילים המוקדשות לתפילתו של אלישע, אנו מוצאים שלושים מילים המוקדשות לכך בסיפור על אליהו.

הפוך הדבר בתיאור הפעולות המעשיות שעשו שני הנביאים. מעשיו של אליהו ביחס לילד מתוארים בחמש מילים: "וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים".

לעומת זאת, בסיפור על אלישע מתוארות בפירוט רב שתי פעולות מעשיות ביחס לילד. הראשונה היא המעשה שעשה גיחזי במצוַת רבו - ששם את משענת אלישע על פני הנער. פעולה זו לא השיגה את מטרתה - "לא הקיץ הנער", ועל כן פעל אלישע בעצמו (לאחר שהתפלל) פעולה מעשית ביחס לנער, וזו מקבילה עקרונית לפעולתו של אליהו שהתמודד על הילד. אלא שהמעשה שעשה אלישע מתואר לפרטי פרטיו, ולא פעם אחת הוא מתואר, אלא פעמיים:

לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד... וַיִּגְהַר עָלָיו

לה וַיָּשָׁב... וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו

כפילות זו בתיאור המעשים שעשה אלישע, עומדת בהקבלה ניגודית לכפילות בתיאור תפילתו של אליהו:

כ וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱ-לֹהָי...

כא וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱ-לֹהָי...

אמנם בפועל גם אליהו עשה את מעשיו שלוש פעמים, אולם הכתוב מסתפק בציון מספר זה, ואינו מתאר אפילו התמודדות אחת של אליהו על הילד לפרטיה. אצל אלישע מתוארות גהירותיו על הילד פעמיים, תוך פירוט מעשיו, ואף תוצאותיהן ההדרגתיות מתוארות: תחילה (לד) "וַיָּחָם בְּשַֹר הַיָּלֶד", ואחר כך (לה) "וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר" (- ויתעטש). מספר גהירותיו של אלישע הוא, כמצוין בכתוב: "עַד שֶׂבַע פְּעָמִים", ואף כאן בולט הריבוי בהשוואה להתמודדותו המשולשת של אליהו על הילד.

כתוצאה מהבדלים אלו, מתבאר הטעם להבדל במרכיב השלישי שבשני התיאורים - תחיית הילד. כיוון שאצל אליהו, התפילה היא הדומיננטית בנס ההחייאה, מתוארת תחיית הילד כהיענות ה' לתפילתו:

כב וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ.

ואף התיאור הריאלי של התחייה, מכוון מבחינה לשונית לתפילתו (השנייה) של הנביא:

התפילה: כא תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ.

ההיענות: כב וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי.

לעומת זאת, בתיאור החייאת הילד בידי אלישע אין כל זיקה בין תיאור תחייתו בפועל לבין תפילתו של אלישע שפתחה את התהליך. מאידך, מדגיש תיאור תחיית הנער את הביטוי המעשי הפיזי של תחייתו:

לה וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו.

וכך מעמיד הכתוב את תחייתו בזיקה ברורה למעשיו של אלישע בגהירתו על הנער: "וַיָּשֶֹם... וְעֵינָיו עַל עֵינָיו". פקיחת עיני הנער בשלב הסופי בתחייתו, מתקשרת לשלבים הקודמים במעשיו של אלישע: גהירתו הראשונה על הנער הביאה לידי "וַיָּחָם בְּשַֹר הַיָּלֶד". גהירתו עליו בהמשך הביאה לידי "וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר", ואילו לאחר הפעם השביעית נשלם תהליך ההחייאה "וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו".

מה משמעותם של הבדלים כה ברורים בין שני תיאורי ההחייאה המצויים במסגרת כללית דומה? נדמה כי אין צורך במאמץ ניכר כדי להגיע לתשובה: בכל אחד מתיאורי ההחייאה מעוצבת התמודדות של הנביא, ועל מנת להצליח בה הוא חייב לגייס את כוחותיו. ההבדל ביניהם הוא בשאלה עם מי מתמודד הנביא: אליהו מצוי בהתמודדות עם ה', ואילו אלישע מצוי בהתמודדות עם הנער המת עצמו.

סיפור ההחייאה של אלישע אינו קשור במתיחות כלשהי בין הנביא לבין א-לוהיו. לפיכך אין תפילתו של אלישע אל ה' מובלטת כלל בתיאור ההחייאה. מאידך, ברור כי אלישע נושא באחריות מסוימת למות הילד הזה, אשר נולד בגזרתו ואשר את דבר מותו העלים ממנו ה' (פסוק כז). תיאור החייאתו של הילד בידי אלישע הוא תיאור התמודדותו של הנביא עם אחריותו כלפי הילד. כאשר שלח אלישע את גיחזי להחיות את הילד לא הצליח המעשה - משום שלא הייתה בו קבלת אחריות של הנביא על הילד ועל קיומו. מעשיו של אלישע בגהירתו על הילד, באים לבטא את יחסו החדש, העדכני, אל ילד זה, והם מביעים נטילת אחריות, ופריסת חסות של הנביא על הילד. בשימו את "פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו" נותן הנביא מנשמת החיים שלו עצמו אל גופו של הילד ('וכל הנופח - משלו הוא נופח'). לפיכך מודגשים בתיאור זה דווקא מעשיו של הנביא, המחייבים מאמץ ניכר ומתמשך מצדו, משום שבהם מצויה ההתמודדות עם בעיית הסיפור: מותו של הילד הנובע בין השאר ממחדליו של אלישע ביחסו לילד זה ולאמו.

סיפור ההחייאה בידי אליהו מהווה התמודדות בין הנביא לא-לוהיו, על כן עיקרו של תיאור ההחייאה הוא בתפילותיו של הנביא אל ה'. הבעיה המעוצבת בתיאור זה אינה בין אליהו לבין הנער המת, וגם לא בין אליהו לאמו (זאת, אף שתיאור המסגרת של נס ההחייאה מלמד על רצונו העז של אליהו לְרצות את האם). בתיאור ההחייאה מעוצב מתח ברור בין הנביא לא-לוהיו, ועל כן נצרך אליהו לתפילה השנייה, לאחר שהראשונה לא נענתה. רק התפילה השנייה היא שזכתה ל"וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ".

ט. נספח שני: הפטרת פרשת 'וירא'

1. הדמיון בין הפרשה להפטרתה

הסיפור על אלישע והשונמית משמש הפטרת פרשת וירא לפי כל המנהגים הנוהגים כיום (עדות המזרח, אשכנזים, תימנים ואיטלקים). אולם בשאלת סיום ההפטרה ישנם שני מנהגים ועליהם נעמוד בהמשך נספח זה.

הדמיון בין סיפור השונמית לבין המסופר בפרשת וירא רחב וגלוי לעין, ואינו מצטמצם בעניין אחד או בתחום אחד. הבה נציג כמה מנקודות הדמיון בין שני המקומות הללו:

א. בשני המקומות מסופר על פקידתה של אישה חשוכת בנים בבן. בשניהם נאמרת לה בשורת פקידתה שנה מראש ובלשון דומה. הצרוף "כעת חיה" מופיע במקרא רק בשני הסיפורים הללו.

ב. בשני המקומות באה בשורת הפקידה על רקע הכנסת אורחים מיוחדת אשר לה זכה המבשר.

ג. בשני המקומות נתקלה הבשורה בתגובה מפקפקת של האישה המיועדת להיות אם.

ד. בשני המקומות מסופר על התגשמות מדויקת של הבשורה, בהולדת הבן במועד המובטח. אף הלשון דומה בשניהם: שרה – "ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו, למועד אשר דבר אתו א-להים" (בראשית כ"א, ב); השונמית – "ותהר האשה ותלד בן, למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע"(יז).

ה. בשני המקומות, לאחר שנולד הבן ובהיותו ילד רך, מתבקשים חייו בחזרה, ובשניהם לבסוף זוכים הוריו, בבנם כשהוא חי, והילד כאילו 'נולד מחדש'.

מובן שקיימים גם הבדלים רבים בין שני הסיפורים, ואף הללו רבים וגלויים לעין. בכל אחת מנקודות הדמיון שציינו ניתן להצביע גם על השוני הקיים בין המקומות הדומים, ולהוסיף על כך הבדלים רבים נוספים בין שני המקומות. אולם נראה שדווקא נקודות הדמיון הללו (ואולי נוספות) הן העומדות בבסיס המנהג הקובע את סיפורנו להפטרה לפרשת וירא.

2. המנהג המקצר את ההפטרה

לפי כל המנהגים הנוהגים בפועל, ולפי כל המקורות הספרותיים שיצאו בדפוס ושמתעדים את מנהגי ההפטרה, פותחת הפטרת וירא בפסוק "ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע…" (ד', א), וכך כלול אף סיפור קצר זה (א-ז) בהפטרה.[7] ובכן, מה עניינו של הסיפור על אלמנת בן הנביאים לפרשת וירא?

נראה שהסיפור על אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים נתפס בעיני קובעי מנהג קריאת ההפטרה כמבוא שיש בו חשיבות להבנת הסיפור הגדול הבא לאחריו – סיפור השונמית. אלו שני הסיפורים היחידים על אלישע שבהם מחולל הנביא נסים לנשים.[8] אך קיים ניגוד ניכר בין יחסו של אלישע לאותה אלמנה, שהוא יחס ישיר וללא מתווכים, ליחסו לשונמית, שהוא מלא סייגים ונעשה בתיווכו של גיחזי. ניגוד זה מעורר את המעיין לתהות על סיבת יחסו המתנכר של אלישע לשונמית, ולעמוד על חשיבות הדבר להבנת הסיפור.[9]

כך או אחרת, קריאת שבעת הפסוקים הללו כמבוא לסיפור העיקרי הכולל שלושים פסוקים, גרמה להפטרה ארוכה יותר מן המקובל.[10] בקהילות שונות ועל פי מנהגים אחדים קיימת נטייה לקצר הפטרות ארוכות, ולהפסיק במקום סביר.

בהפטרה כמו זו שלנו היה סביר לקצר דווקא בראשיתה, ולהתחיל את הקריאה בפסוק ח – בתחילת סיפור השונמית; בכך לוותר על הסיפור על אלמנת בן הנביאים, שכאמור, קשה לראות קשר בינו לבין פרשת וירא, ולהישאר עם הפטרה בת שלושים פסוקים המכילה סיפור שלם ואחיד.

אפס, המנהגים שבהם מקצרים הפטרות ארוכות, אינם פועלים בדרך זו: הם אינם מקצרים את תחילתה של ההפטרה, שהרי בשלב זה עדיין לא התעוררה בעיית האריכות. רק לאחר שנקראו פסוקים במספר הראוי להפטרה (פחות או יותר), מחפשים מנהגים אלו מקום שניתן להפסיק בו, שהוא סיום 'בדבר טוב'.[11] המנהג המקצר את הפטרתנו מפסיק את קריאתה בפסוק כג: "ויאמר: מדוע את הולכת אליו היום, לא חדש ולא שבת? ותאמר שלום".

3. מי הם המקצרים והקשיים שיש במנהגם

ובכן, באלו מנהגים מדובר בסעיף הקודם?[12]

בימינו נוהגים כך רוב רובן של עדות המזרח (מלבד מנהג אלג'יר) ומעט מאד קהילות אשכנזיות (כך הוא מנהג פרנקפורט שיידון להלן, וכך נהגו בליסא ובפוזן). רוב רובם של האשכנזים, וכן בני תימן ואיטליה נהגו לסיים את סיפור השונמית כולו ולקרוא עד פסוק לז.

אולם ברשימות ההפטרות שהגיעו אלינו מימי הביניים (וזכו להיות נדפסות)[13] מתברר שהמקור היחיד המעיד על קיצור ההפטרה כנ"ל הוא דווקא מקור אשכנזי, ואילו רשימות ההפטרות שמקורן בספרד ובאגפיה מלמדות דווקא על קריאת הסיפור עד לסופו (פס' לז)!

הבה נפרש את דברינו: בשנת תשכ"ב החל הרב הראשי של בריטניה, הרב ישראל ברודי ז"ל, להוציא לאור את ספר ההלכה הגדול 'עץ חיים' מתוך כתב יד יחיד בעולם. ספר הלכה זה נתחבר על ידי רבי יעקב חזן מלונדרץ (- לונדון) בשנת ה' מז (סוף המאה הי"ג), והוא מבוסס על פסקי הרמב"ם וסמ"ג וכן על פסקי בעלי התוספות. ספר זה מיוחד בכך שהוא כולל אף את תורתם של "חכמי האי" (- אנגליה) ואת מנהגיהם של יהודי אנגליה בטרם הגירוש.

בכרך א של חיבור זה (מתוך שלושה כרכים שיצאו בהוצאת מוסד הרב קוק) בהלכות קריאת התורה, פרק רביעי (עמ' נג-נד בספר) מביא המחבר את רשימת ההפטרות לפי 'מנהגנו" הוא מנהג יהודי אנגליה בימי הביניים. והנה בפרשת וירא הוא כותב שמפטירין: " 'ואשה אחת', עד 'ותאמר שלום' במלכים".

עדותו זו של ר' יעקב מלונדרץ היא התיעוד העתיק ביותר שיש בידינו למנהג קיצור ההפטרה עד לפסוק כג, וכאמור תיעוד זה נוגע לקהילה אשכנזית בימי הביניים, שפסקה מלהתקיים בתחילת המאה הארבע-עשרה.

קהילה אשכנזית אחרת, שמנהגיה מיוחדים ושונים משל קהילות אשכנז האחרות ושורשם עתיק יומין, החזיקה במנהג קיצור ההפטרה עד ימינו. זוהי קהילת פרנקפורט על נהר מיין, שמנהגיה מתועדים בכמה ספרים.[14] והנה בספר 'דברי קהילות' מעיר מחבר הספר, ר' זלמן גייגר, בעמ' 383:

רבים תמהים על מנהג פרנקפורט הזה, להפסיק ההפטרה בתוך הסיפור (שיחשוב הקורא שהנס שנולד לה בן עבר ובטל, לפי שמת בנערותו) בלי להשלים סיפור הנס שהנער שב לחיים. למה אין עושים כבקהילות אחרות [באשכנז] שקוראים עד "ותשא את בנה ותצא" ששם נשלם סיפור הנס?

ונראה לי שגם למנהג שאר מקומות קשה תחילת ההפטרה "ואשה אחת" וגו', שאין לו דמיון לסדר וירא, ויהיה תחילתה "ויהי היום ויעבר אלישע" וגו' (פס' ח), כי בו סיפור נס לידת בן, כעין נס שרה שבסדר וירא?

בשאלות אלו התקשינו גם אנו בעיון זה, אך את תירוציו של המחבר, הנאמרים שם בדרך הפלפול והדרש, לא נוכל לאמץ.

שאלת קיצור ההפטרה קשה אף יותר ממה שכתב מחבר זה: לכאורה מסיים מנהג זה בדבר טוב – "ותאמר שלום". אולם באמת 'שלום' זה (כמו גם ה'שלום' שבפסוק כו אחר כך) נאמר באירוניה מרה, ומאחריו מסתתרת מרת נפשה של השונמית.

ועוד: מבחינת מהלך העלילה, זוהי עצירה בנקודת המתח החמורה ביותר בסיפור (- בציר המרכזי שלו),[15] והרי זה כאילו היו מפסיקים את קריאת פרשת העקדה בפסוק "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו".

ולבסוף, קיצור זה של ההפטרה גרם להפסיד חלק מן הדמיון שבין הפרשה להפטרה – "לידתו מחדש" של בן השונמית המקבילה ל"לידתו מחדש" של יצחק לאחר העקדה.

4. השלמת סיפור השונמית בהפטרה

ואכן, ברשימות ההפטרות החשובות שנשתמרו בידינו מתקופת הראשונים – זו של הרמב"ם בסוף ספר אהבה, וזו של ר' דוד אבודרהם בסידורו (בפרק 'סדר הפרשיות וההפטרות'), מופיעה ההפטרה לפרשת וירא בגבולות המלאים, מראשיתו של פרק ד ועד פסוק לז בו.[16] רשימות אלו משקפות את המנהג שנהג בספרד, ואם כן קשה להבין כיצד התפתח מנהג עדות המזרח בימינו לקצר את ההפטרה, ומתי קרה הדבר.

לו היה בידנו להשפיע על מנהג קריאת ההפטרה לפרשת וירא, היינו מציעים הצעה למנהג אחיד שיֵצא חובת כולם: היינו מציעים לקצר את ההפטרה, כפי שנוהגים בעדות המזרח, אך קיצור זה היה בראשיתה של ההפטרה, בשבעת הפסוקים הראשונים שלה. וכך היה נותר סיפור השונמית בשלמותו, כפי שהדבר במנהגן של שאר עדות ישראל.[17]

*

 

**********************************************************

 

*

 

* * * * * * * *

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשס"ה

עורכת: עתירה ביק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

 

* * * * * * * *

 

*

 

**********************************************************

 

*

 



[1] א. על כל זאת ראה עיון ב.

ב. בעיון ג1 עמדנו על אופיו של סיפורנו כסיפור של 'בעיה' המעוצבת במחצית הראשונה ושל 'פתרונה' המעוצב במחצית השנייה.

ג. על הקבלות ניגודיות נוספות בין ראש המחצית הראשונה לראש המחצית השנייה (בנוסף למה שנאמר בעיון ב) עמדנו בעיון ה1, פסקאות א ו- ג, ונשוב להקבלות אלו בהמשך עיוננו.

[2] נסיבות אלו כוללות את הכנסת האורחים שנהגה השונמית ביחס לאלישע (פסקה א), ואת ניסיונות הבירור של אלישע 'מה לעשות' כגמול לשונמית, עד לגזרתו על לידת הבן שהתקיימה כעבור שנה(פסקה ב).

[3] בתיאור מותו של הילד, בפסוקים יח-כ, אין נזכר כלל שמו של אלישע או כינויו 'איש הא-לוהים' (ורק בפסוק כא, כאשר משכיבה השונמית את בנה המת על מיטת איש הא-לוהים, נזכר כינויו לראשונה לאחר הפסקה זו). בכל הסיפור אין עוד 'תמונה' שבה נעדר אלישע בצורה כזאת, שאף שמו או כינויו אינם מופיעים. דבר זה מבטא ללא ספק את התנתקותו של אלישע ממשפחתה של השונמית, והתנתקות זו אפשרה את מות הילד.

[4] אמנם במחצית השנייה מתחיל אלישע לתקן את התנתקותו מבית זה, כשהוא הולך אחר השונמית עקב השבועה שהשביעה אותו (פס' ל). משמעות הדבר שאלישע עולה על דרך התיקון כבר בחלק זה של המחצית השנייה. אולם אין די בכך: עד שלא יגיע אלישע אל עלייתו ויקבל אחריות גמורה על בן השונמית – לא יתרחש הנס, והילד לא ישוב לחיים.

[5] דבר בואו של אלישע לשונם נזכר פעמיים (והכוונה לאותו ביקור עצמו), בפסוק ח ושוב בפסוק יא; כיוצא בכך דבר בואה של השונמית להר הכרמל נזכר גם כן פעמיים, בפסוק כה ושוב בפסוק כז (והכוונה לאותו ביקור עצמו). עמדנו על כך בעיון ה1 פסקה א.

[6] פירוט ההבדלים בין שני הסיפורים לקוח מ'פרקי אליהו' עמ' 97-90. גם הדברים שיבואו מיד להלן בנוגע לסיפור החייאת בן האלמנה הצרפית, מבוססים על עיון ו בסדרת העיונים 'בצורת' בספר זה.

[7] דיוננו על מנהגי הקריאה השונים ועל המקורות הספרותיים למנהגים אלו נעשה בעזרת הנספח לכרך י של האנציקלופדיה התלמודית 'רשימת ההפטרות לשבתות השנה' עמ' תשב. רשימה זו נערכה על ידי הרב נתן פריד.

[8] ואפשר שעל כן נסמכו שני הסיפורים הללו זה לזה.

[9] ראה מה שכתבנו על כך בעיון ו סעיפים 13-12.

[10] לפי דין התלמוד (מגילה כג ע"א) "המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין", ואילו בהפטרה זו שלושים ושבעה פסוקים. מובן שאין בכך בעיה, שהרי בתלמוד נאמר רק ש"לא יפחות", אך להוסיף על עשרים ואחד פסוקים ברור שמותר. ואף על פי כן מעטות ההפטרות שהן כה ארוכות.

[11] ראה דיון על מקרה דומה בהפטרת פרשת כי תשא בספרנו 'פרקי אליהו' עמ' 251-246.

[12] ראה מה שכתבנו בהערה 1.

[13] ישנן רשימות בכתבי יד מן הגניזה הקהירית וממקומות אחרים בעולם, שלא זכו עדיין לראות את אור הדפוס. רוב רשימות אלו אינן כלולות גם ב'רשימת ההפטרות' שנזכרה בהערה 1 ולא נחקרו עדיין.

[14] המנהג הנידון מתועד בשני ספרים המצויים בידי: בספר דברי קְהִלֹת שיצא בשנת תרכ"ב, ובו מתעד המחבר ר' זלמן גייגר את מנהגי שנת תקע"ח-תקע"ט יום אחר יום. תיעוד מנהג זה מופיע בעמ' 366. וכן בספר זכרון חנוך "כולל חלוקי הפרשיות לגברים בכל שבת ומועד וגם סדר ההפטרות" מסודר ע"י חנוך שובאך סג"ל, ויצא לאור בפרנקפורט בשנת תרפ"ד ומנהג זה נזכר בעמ' 6.

[15] ובאמת, לאחר שיישב ר' זלמן גייגר את הכללת שבעת הפסוקים הראשונים של פרק ד' בהפטרה (ואנו לא הבאנו את יישובו) הוא שואל: "אך קשה, שאם כן היה לו לחתום (- את קריאת ההפטרה בפסוק) "כעת חיה אשר דבר אליה אלישע" (פס' יז) ששם נשלם נס הלידה… וזאת הייתה חתימה טובה ממה שחותמים אחרי מות הילד!" אמנם על פי הצעה זו אין בהפטרה עשרים ואחד פסוקים (ראה הערה 4), אך על כך טוען המחבר, שהרי על פי דין התלמוד ב"סליק עניינא" (- נשלם העניין) אין צריך עשרים ואחד פסוקים, ובפסוק יז הרי נשלם עניין הלידה.

[16] כך הדבר ברשימת ההפטרות בספר 'השולחן' לתלמיד הרשב"א, שאף היא משקפת את המנהג בספרד. רשימת הפטרות קדומה מכל אלה, שאף היא מוצאה בספרד, היא זו המופיעה בספר האשכול בשם הנגיד (הוא ר' שמואל הנגיד). אלא ששם סומנה רק פתיחתה של כל הפטרה, ועל כן אין להוכיח ממנה לענייננו.

[17] להצעה דומה רמזנו גם בנוגע להפטרת כי-תשא (ראה הערה 5), ראה 'פרקי אליהו' עמ' 251.