!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

המלחמה במואב - מל"ב ג', ד-כז


ז. תרומת כתובת מישע להבנת סיפורנו

בעיונים הקודמים נתברר לנו כי האירועים המתוארים בכתובת מישע – מרידת מישע בישראל, כיבוש ארץ המישור ו'טיהורה' מיושביה הישראלים וביצורן של ערי חבל ארץ זה – קדמו למסופר בפרקנו והתרחשו בשנים הספורות שבין סוף ימי מלכותו של אחאב ותחילת ימי מלכותו של יורם[1]. נראה שאף מצבת מישע עצמה עמדה בצד הבמה בדיבון עוד בטרם יצאו צבאות ישראל, יהודה ואדום למלחמתם במישע. נמצא אפוא שהרקע המצומצם הניתן לנו בפרקנו ליוזמת המלחמה של יהורם (בפסוקים ד-ה) מתרחב ומתעשר מן הידיעות שמוסיפה לנו אלו היו מוכרות כמובן גם ליהורם, ליהושפט ולצבאותיהם.

ובכן, מהי תרומתה של כתובת מישע להבנה טובה יותר של סיפורנו ולפתרון התמיהות שהעלינו ביחס אליו בעיוני המבוא[2]?

1. הסבר תוואי מסע המלחמה

ראשית, מתבררות עתה מטרותיו של יהורם מלך ישראל, והן מעבר למה שהיה נדמה לנו מקריאה ראשונית ללא מודעות לאמור בכתובת מישע. באמרו ליהושפט (בפסוק ז) "מלך מואב פשע בי, התלך אתי אל מואב למלחמה"? אין בכוונתו אך להחזיר את שלטונה של ישראל על מואב, כדי שזו תשוב ותשלם את המס (הנזכר במצג של סיפורנו בפסוק ד). כוונת יהורם גם, ואולי בעיקר, להשבתן לישראל של הערים הישראליות שמישע כבש מצפון לארנון, ולהשבת הגבול הקודם בין ישראל למואב למקומו – קרוב יותר לנחל ארנון. ואפשר שמטרה נוספת לו במלחמתו: להעניש את מישע ואת העם המואבי על המעשים הקשים שעשו ליושבי הערים הישראליות בארץ המישור, כמסופר בכתובת.

דווקא משום שאחת ממטרותיו העיקריות של יהורם במלחמתו היא להשיב לישראל את חבלי הארץ שכבש מישע מצפון לארנון, מתמיה ביותר תוואי המסע המלחמתי שלו; יהורם בוחר לעלות על מואב מגבולה הדרומי – ממדבר אדום, כנראה מחלקו המזרחי של נחל זרד. שאלה זו נידונה בעיון המבוא ב2, ושם הבאנו אותה בניסוחו של פרופ' ליוור[3] . הנה תשובתו (המשותפת גם לחוקרים נוספים), והיא מבוססת על מה שמספרת לנו כתובת מישע:

השיקולים של יהורם היו קשורים ללא ספק במערך ההגנה של מואב עצמה... כפי הנראה תקף יהורם מהדרום כדי להימנע מן הצורך בכיבוש איטי ובמצור ממושך על ערי המישור שביצר אותן מישע (כפי שהוא עצמו מספר בכתובתו), ללא ספק כהכנה לקראת התקפת נגד ישראלית. ואכן, מצור על ערים היה נקודת תורפה של המלחמה בעולם הקדום,[4] ואפילו לצבאות בעלי טכניקה צבאית משוכללת, כגון צבא אשור... אל נכון הזניח מישע את הביצורים של ערי מואב שמדרום לארנון, כיוון שלא חשש להתקפה מכיוון זה. ויהורם הניח בוודאי, כי משיפרוץ את מערכת המצודות שעל גבול מואב (- הדרומי מזרחי[5]), שוב לא יהיה קושי בכיבוש אזורי מואב שמדרום לארנון, ואז גם לא ייתקל בהתנגדות איתנה בערי ארץ המישור שמצפון לארנון.

נמצא שתיאורי הבנייה וההתבצרות הנמרצות של מישע בארץ המישור, המתוארים בכתובת, הם הנותנים בידנו את הפתרון לשאלת תוואי המסע של יהורם.

כאן כדאי לציין את המשמעות של בחירת תוואי זה ביחס לסיום המלחמה, כפי שעמד עליה ליוור (עמ' 236):

העובדה שחדרו צבאות מלך ישראל ובעלי בריתו למואב מן הדרום, הייתה רבת חשיבות במצב שנתהווה לאחר כשלון נסיון הכיבוש של קיר-חרשת (- היא קיר מואב בירת מואב, המצויה במרכז ארץ מואב שמדרום לארנון). כיוון שלא היה מגע טריטוריאלי רצוף בין חבלי ארץ ישראל ובין האזורים הכבושים שבדרום מואב, לא הייתה בידי מלך ישראל האפשרות להפיק תועלת מניצחון חלקי, ולספח את אותם חבלי מואב שכבש. ומשלא עלה בידי הצבאות שחדרו לארץ מואב לכבוש את קיר-חרשת, נאלצו לסגת ממואב כולה. עצם ניסיון כיבוש מואב מן הדרום, היה בו, אפוא, מבחינה אסטרטגית ויתור מלכתחילה על הישגים חלקיים, וסיכון של "הכל או לא כלום".

2. מדוע הצטרף מלך אדום למלחמה?

בעיון המבוא ב1 שאלנו, מה למלך אדום ולעמו במלחמתם של ישראל ויהודה נגד מואב, עד שלא זו בלבד שהשתתף במלחמה זו כשותף שווה, אלא אף העמיד את ארצו כבסיס למתקפה על מואב מצד גבולה הדרומי. בהמשך, דחינו כבלתי מספקת את התשובה המצויה בדברי פרשנים רבים, כי שעבודה של אדום ליהודה הוא העומד ביסוד הדבר, ואמרנו כי מסתבר לומר שהאדומים השתתפו במלחמה זו מתוך חשבון שהיה גם להם עם מישע מלך מואב.

נראה שכתובת מישע מבהירה גם זאת, בפסקה האחרונה והמקוטעת שנותרה בה. העיר חורונָים מצויה לדעת רוב רובם של החוקרים בדרומה של ארץ מואב, סמוך לגבולה עם אדום, מצפון לנחל זרד.[6] ממי אפוא כבש מישע את אזור חורונָים? שוב נפנה לדברי ליוור (עמ' 228):

... עניין אחד בכתובת מישע, הנזכר כלפי סופה של הכתובת, הוא כיבוש חרונים (שורות 33-31). כאן מדובר על כיבוש עיר שבתוך תחומה של ארץ מואב, מצפון לנחל זרד (ואדי אל חסא), עיר שלא הייתה נתונה לשלטונו של מישע, ואף נראה שאותה עת לא ישבו בה מואבים. אין זה אפוא... כי אם החזרת שטחים מואביים בדרומה של ארץ מואב, כנראה מידי אדומים שלחצו צפונה ועברו את נחל זרד, בדומה למעשה המואבים שפשטו הם עצמם לתחום ההתיישבות הישראלי שמצפון לארנון. ואין להניח שאחר ניצחונותיו המזהירים בצפון חיכה מישע זמן רב עד שהחזיר למואב את חרונים.

נראה אפוא שכיבוש חורונים אירע סמוך לאחר כיבוש ערי ארץ המישור, ובגלל זמנו המאוחר במקצת, או אולי בגלל היותו באזור גיאוגרפי שונה מזה הנידון בשאר הכתובת, נדחה תיאורו לסופה של הכתובת.

למדנו מכך כי מישע לא היסס לפתוח שתי חזיתות בהרחבת גבולותיו, גם בצפון וגם בדרום. בכך הפך אף את האדומים לאויביו. למלך אדום היה אפוא חשבון משלו עם מישע, והוא ודאי שמח להשתתף במלחמה זו, ואף לפתוח אותה דווקא בגבולה המשותף של ארצו עם מואב, באזור המריבה 'שלו' עם מישע, כדי להחזיר את אזור חורונים לבני עמו.[7]

3. מדוע הורה אלישע להשחית את מואב?

בעיון ד, עסקנו בשאלה האם אין הוראתו של אלישע לשלושת המלכים (יט) "והכיתם כל עיר מבצר, וכל עץ טוב תפילו, וכל מעיני מים תסתמו, וכל החלקה הטובה תכאבו באבנים" סותרת את מצוות התורה (דברים כ', יט) "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת".

הבאנו באותו עיון שתי תפיסות שונות ליישוב בעיה זו, אך התקשינו ביחס לשתיהן בקושי דומה. לדעת הרמב"ם (בהקדמתו למשנה) הייתה הוראת אלישע 'הוראת שעה של נביא': נביא רשאי במסגרת פעולתו כנביא להורות לעבור על מצווה ממצוות התורה (מלבד עבודה זרה) לפי שעה. שאלנו על כך: מהו הנימוק להוראת השעה הזאת של אלישע? הרמב"ם לא ציין נימוק כזה.[8]

לדעת רד"ק ורמב"ן לא סתרה הוראתו של אלישע את מצוות התורה בספר דברים, מכיוון שהייתה מכוונת לפגוע במואבים, ואילו האיסור שבתורה הוא להשחית עצי פרי שעתידים אולי להועיל לנו (בשעת המצור או לאחר הכיבוש). אף לפי זה, עדיין יש להבהיר את טעמה של הוראת אלישע, ואין די בכך שאינה סותרת את מצוות התורה. השאלה היא מה ראה אלישע כנביא להורות על מדיניות מסוימת זו ביחס למואב, בתחום הנראה שייך למלכים ולאנשי הצבא.

תוכנה של מצבת מישע מבהיר היטב את טעמה של הוראת אלישע. כך כותב ליוור (עמ' 234):

המקרא מציין שצבא יהורם הרס את הערים המואביות, החריב את השדות, עקר עצי פרי וסתם את המעיינות. ללא ספק באו הדברים כנקם על הטבח שערך מישע קודם לכן באוכלוסייה הישראלית של ארץ המישור.

אליצור, בשני המאמרים שהקדיש לנושאים הקשורים לפרקנו, מנמק בדרך זו את עצם הוראת אלישע הנביא. בסיום מאמרו "משא מואב לכתובת מישע"[9] הוא כותב:

אלישע ליווה את צבאות ישראל ויהודה בכבשם את מואב, והוא מתח על מואב מידת דין קשה וחמורה… (וכאן בא ציטוט דברי אלישע). נראית הדעה… כי נצחונותיו של מישע קדמו (וגרמו) לאותו מסע צבאי ישראלי-יהודי למואב, וכי מצבת מישע כבר עמדה אז על עמדה.

ובמאמרו "עולת מישע"[10] הוא כותב:

הנביא… מבשר לבסוף… ניצחון, למען תת נקמת ה' במואב. (ובהערה על מילים אלה הוא מוסיף:) "והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים". הוראה נזעמת זו של הנביא היא ראיה חותכת לצדקת השיטה… שלפיה מלחמה זו הייתה אחרי כל המאורעות המפורטים בכתובת מישע. לאחר שבזז מישע את כלי הקודש ממקדש ה' בנבו 'וסחבם לפני כמוש', ולאחר שטבח את יושביהן של ערי ישראל מאיש עד אישה וטף ואת יושבי ערים אחרות שבה והעביד בפרך, אפשר להבין טעמה של אותה הוראת שעה חמורה הנוגדת את מצוות התורה (בדברים כ', יט-כ)[11].

4. בין מניעיו של יהורם ליציאתו למלחמה במואב למניעיו של יהושפט

הדיון בסעיף הקודם, בטעמה של הוראת אלישע להביא הרס וחורבן על ערי מואב, מביאנו עתה אל פתרון הבעיה המרכזית של סיפורנו – להסבר היחס האמביוולנטי של הנבואה כלפי מלחמה זו.[12] אף בעיה זו תמצא את פתרונה כאשר נתחשב במידע שנוסף לנו בכתובת מישע.

 

אין ספק שהֵדם של המאורעות שהתחוללו בארץ המישור הגיע לכל אנשי ישראל, הן בממלכת ישראל שנפגעה ישירות ממאורעות אלו והן בממלכת יהודה הסמוכה למואב יותר מממלכת ישראל (רק ים המלח מפריד בין מואב ליהודה). וודאי נגרם זעזוע עמוק כשהגיעו הידיעות על טבח ביושביהן של כמה מערי ישראל ועל שעבודם של אחים אחרים לעבודת פרך על ידי אותו מלך יהיר – מישע. לבם של הנאמנים לעבודת ה' ודאי נתחמץ בשמעם על נטילת כלי ה' מן הבמה בעיר נבו והנחתם לפני כמוש אלוהי מואב. אפשר שאף תוכנה של כתובת מישע נודע בישראל ברבים. חילול השם שיש בכתובת זו וההתרסה שיש בה כלפי ישראל – "וישראל אבוד אבד עולם" – גרמו בודאי לתסיסה רוחנית ולקפיצת יד. הכול ציפו לשעת כושר שבה יהיה ניתן להשיב למישע ולעמו כגמולם.

שעת כושר זו הגיעה בתחילת ימי מלכותו של יהורם בן אחאב.[13] ואכן, הלה נקט בפעולה וגייס את צבאו:

ו   וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל.

מה היו מניעיו של יהורם במהלך זה? עמדנו עליהם בסעיף 1 בעיון זה. האם מלבד המניעים והמטרות שצוינו שם הייתה לו גם מטרה דתית: למנוע את המשך חילול השם שנגרם כתוצאה מניצחונו של מישע ומן המצבה שהציב בדיבון עירו?

הרקע שנותן לנו הכתוב בפסוקים ד-ה לפעולותיו של יהורם ("ומישע מלך מואב היה נקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר… ויפשע מלך מואב במלך ישראל") כמו גם דבריו המפורשים ליהושפט בפסוק ז – "מלך מואב פשע בי, התלך אתי אל מואב למלחמה?" – מעלים על הדעת שמניעיו העיקריים של יהורם הם מדיניים וכלכליים, ולא דתיים. יהורם מעוניין בחידוש שלטון בית אביו על מואב, וכך לשקם את מעמדו של בית המלוכה הזה. כמו כן הוא חפץ בהשבת תשלום המס הגדול ששילמו המואבים עד לפשיעתם.

לא כן הדבר ביחס ליהושפט מלך יהודה. מניעיו של זה אינם מדיניים או כלכליים: לא מגבולות ממלכתו כבש מישע את ערי ארץ המישור, ולא לשלטונו יחזור השטח הכבוש מצפון לארנון. גם השלטון במואב, על היתרונות הכלכליים והמדיניים שיש בו, אם אכן יוחזר במלחמה זו, לא לידיו של יהושפט יוחזר, אלא לידיו של יהורם מלך ישראל.

מה הם אפוא מניעיו של יהושפט? האם מטרתו רק לסייע לבן בריתו וקרובו, יהורם בן אחאב? על אפשרות זו תמהנו בעיון המבוא ג סעיף 2.

כתובת מישע מגלה לנו את המניעים האפשריים של יהושפט להצטרף למלחמה זו. יהושפט היה מלך צדיק ועובד ה' בלב שלם. כך הוא מתואר בקיצור בספרנו ובאריכות רבה בספר דברי הימים.[14] וודאי נתחמץ לבו על הידיעות שהגיעו ממואב ועל חילול השם שנגרם בעטיין. הוא היה סבור שהמלחמה במישע ובמואב בנסיבות אלו – מלחמת מצווה היא.[15]

על כן מגיב יהושפט לשאלתו של יהורם בתכיפה (ז): "התלך אתי אל מואב למלחמה? ויאמר: אעלה…". לפיכך גם יוצא יהושפט למלחמה זו בלא להימלך קודם לכן בנביא[16]: הוא חש כי זכות היא לסייע במלחמה זו למיגורו של המלך היהיר והאכזר – מישע, ואינו מעלה על דעתו התנגדות נבואית לכך. אדרבה: ברור ליהושפט שהנבואה תומכת במלחמה זו, ולכן בעת מצוקת הצמא שפקדה את הצבאות במסעם אל מואב, הוא מחפש נביא בקרב המחנה. הוא הניח שנביא ה' ודאי התלווה אל הצבא, כדי שניתן יהיה לדרוש בו ולשמוע ממנו את דבר ה' בעת הצורך.

נראה שיהושפט צדק בכל אלו, שהרי נביא אכן מלווה את הצבא, ונביא זה גם שמח על נוכחותו של יהושפט במלחמה זאת. בזכות נוכחותו מוכן אלישע להתנבא (יב): "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא…".

5. התמיהה על הצמא שאליו נקלעו הצבאות ועל רוגזו של אלישע

אולם אם כך, מה פשר הצמא שתקף את הצבאות בלכתם במדבר? בלבנו מתעורר הרושם שצמא זה הוא ביטוי לכעסו של ה' על היוצאים למלחמה זו, ונראה שלכך אף חשש אף יהושפט, והוא מחפש נביא לדרוש את ה' מאותו.

הדבר מתמיה: הרי הצמא על גבול מואב משמעו ניצחון קל למישע מלך מואב על צבאות ישראל. האם ראוי מישע זה, אשר הגדיל על ה' ועל ישראל עמו, להמשיך ולזכות בניצחונות נוספים, אף גדולים יותר, על ישראל? מה גדול יהיה חילול השם עתה, אחר כל מה שכבר היה!

תמיהה מעין זה מעלה, כמה מפתיע, דווקא יהורם:

י   וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אֲהָהּ כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב!

שים לב: בצאתו למלחמה (פס' ו) ובהזמינו את יהושפט להצטרף אליו (פס' ז) לא הזכיר יהורם את שם ה' בפיו. אולם בצר לו, כשנדמה לו כי נחרץ דינו של מסע המלחמה שלו לכישלון ולמפלה בפני מואב, אז נזכר יהורם ב'ממד הדתי' של המלחמה, והוא קורא קריאת צער ותימהון על ה', הנותן את שלושת המלכים ביד מואב.[17]

אף בהיזכרו בה', אין יהורם פונה אליו בתפילה – הרי קריאת הצער שבפיו אינה פנייה לה' – ואף אינו דורש את דברו בנביא. קריאתו היא בגדר זעקה ותמיהה חסרות כתובת. יהושפט הוא זה שמתרגם את התמיהה שבדברי יהורם לפעולה קונסטרוקטיבית:

יא   וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתו?ֹ

שמא מדברי הנביא יובן מדוע מלחמה זו על קידוש השם נתקלת באיום נורא זה להינתן ביד מואב.

הידיעה שמביא אחד מעבדי מלך ישראל (יא) "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" מעודדת את יהושפט. כפי שחשב כן הוא: טובה יציאתו למלחמה זו בעיני ה', ואף נביא יצא עם הצבא. יציאת הנביא עם הצבא נותנת גיבוי למלחמה ומבטאת נכונות להידרש לדבר ה' בעת הצורך. אם כן, יש תקווה להיחלץ מן המצב הקשה ולשמוע מפי הנביא מהי כוונת ה'. על כן מגיב יהושפט בבטחה (יב): "יש אותו דבר ה'!"

אולם בפי אלישע דברי זעם כנגד יהורם:

יג   מַה לִּי וָלָךְ, לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ!

משמעות הדברים היא סירוב להינבא. תגובה זו מהווה המשך למה שמשתמע מן הצמא שבו שרויים הצבאות: חרון אף, הסתר פנים ואי-הסכמה א-לוהית למעשיהם. ושוב חוזרת התמיהה: מדוע רוגז ה' (והפעם באמצעות שלוחו, אלישע הנביא) על מלחמה זו נגד מישע הגאה, שגרם לחילול השם בעולם?

יהורם השמיע תמיהה זו על יחס ה' למלחמה, כפי שהשתקף באירוע במישור האובייקטיבי שלו – בצמא, והוא שב ומעלה תמיהה זו בדבריו אל אלישע המבטא את יחס ה' למלחמה זו באופן מילולי. ותמיהתו של יהורם באה כמעט באותן מלים עצמן:

יג   אַל (…תאמר כן)

  כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב!

ובאמת, מה התשובה על תמיהתו הכפולה של יהורם? על שום מה הביא ה' עליהם את הצמא, ועל שום מה זועם אלישע על יהורם ומסרב להידרש לו?

האם באמת חפץ ה' להעניק למישע ניצחון נוסף וגדול מקודמו?

6. הצמא ורוגזו של אלישע שוללים את מניעיו של יהורם ורומזים לקצף שיהיה על ישראל

מבין קפלי דבריו של אלישע ליהורם ניתן לדלות את התשובה: עצם היציאה למלחמה במואב – מעשה נכון הוא ורצוי לפני ה', אולם לא מתוך המניעים שלשמם יצא יהורם, אלא מתוך מניעיו של יהושפט. זו משמעות ההבחנה שעשה אלישע בין השניים בדברו השני:

יד   … כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ.

אין כוונתו לומר רק שיהושפט הוא מלך צדיק ויהורם הוא רשע, ועל כן זכות נוכחותו של יהושפט עומדת לו ליהורם. שכן אם אין ה' חפץ כלל ביציאה זו למלחמה, אז הצטרפותו של יהושפט למעשה אין-חפץ-בו הייתה מסירה מעליו את זכויותיו בשל התחברו לרשע לעזור, וכעסו של הנביא היה מופנה אז גם אליו. אלא כך היא כוונת הדברים: את פניו של יהושפט, שיצא למלחמה זו כדי לתת נקמת ה' במואב, ומתוך מניעים רצויים שה' חפץ בהם – נושא הנביא. בשל מניעיו הראויים הוא ראוי להיענות ה' אליו במאור פנים. אולם יהורם, שיצא למלחמה זו מתוך מניעים מדיניים – כדי להשיב את שלטונו על מואב, מלחמתו אינה רצויה בעיני ה'. מעשהו כשלעצמו, היציאה למלחמה במואב, אולי רצוי, אולם כוונתו אינה רצויה. ועל כן אין יהורם ראוי להיענות ה': "אם אביט אליך ואם אראך".

מדוע בעצם פסולים מניעיו של יהורם למלחמה זו? התשובה על כך פשוטה: איבוד שלטונה של ישראל על מואב הוא מהלך שאין ה' חפץ להשיבו אחור, וזהו אחד מסממני ההתפוררות של בית אחאב.[18] לפיכך, לא זו בלבד שכוונת יהורם ביציאתו למלחמה אינה רצויה, אלא שמטרתו לא תושג.

הרוגז הא-לוהי על יהורם ועל יומרתו להשיב את גדולת בית אביו בהשתלטות מחודשת על מואב הוא שבא לידי ביטוי בצמא שתקף את הצבאות ובדברי הזעם בפי אלישע. לו יצא יהורם למלחמה זו כיהושפט, מתוך מניעים דתיים בלבד – להכות את מישע ואת עמו מכה כואבת על מה שעוללו לישראל ולאחר מכן לשוב ארצה – אז לא היה צורך בסימני הזעם הללו. אלא שספק הוא כיצד היה יהורם נוהג לו היה יודע שמטרתו העיקרית במלחמה זו לא תושג (כפי שאכן אירע לבסוף): האם היה יוזם בכלל את היציאה אליה?

בפנותו אל הנביא, מצפה יהורם לבשורת ניצחון גמור, לניצחון שישיב אליו את השלטון על מואב כולה. בשורה כזו אין בפי הנביא. התוכנית הא-לוהית אינה אלא לתת ניצחון מוגבל לצבאות ישראל, ניצחון שיכאיב למואבים, אך לא ישיב את הגלגל המדיני-היסטורי לקדמותו.

הצמא משמש אפוא אות ראשון לכך שההסכמה הא-לוהית למלחמה הזאת אינה שלמה. ביתר דיוק: קיימת הסכמה עם המהלך הצבאי, אולם יומרתו של יהורם במלחמה זאת מעוררת זעם. הצמא דוחף את המלכים לרדת אל הנביא ולשמוע מפיו את דבר ה'. דבר ה' בפי אלישע אמור להבהיר את האמביוולנטיות ביחסו של ה' אל המלחמה – את ההבחנה בין חיוב מניעיו של יהושפט לשלילת אלו של יהורם.

בדברו הראשון של אלישע ליהורם (יג) "מה לי ולך, לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך" נרמזת שייכותו של יהורם לבית אחאב - הוא בנם של אחאב ואיזבל (- זו משמשת עדיין גבירה בארמון המלוכה בשומרון). אולם בדברים אלו יש רמז חריף עוד יותר: כאמור, יהורם מצפה לשמוע מן הנביא בשורת ניצחון על מואב, ועל מימוש מטרתו ביציאה למלחמה. אולם בשורה כזו לא תינתן לו. הסיטואציה קרובה לזו שבה אחאב, אבי יהורם, חפץ לשמוע מפי מיכיהו כי יצליח במלחמתו על רמות גלעד. סירוב אלישע להתנבא ליהורם מקביל במידת מה לנבואת הפורענות שבפי מיכיהו שם. כפי שמיכיהו פתח את דבריו לאחאב באירוניה, כשהוא מחקה את דברי נביאי השקר (כ"ב, טו) "עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך", כך אלישע עונה ליהורם בלעג: "לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך". כוונתו: 'אם חפץ אתה, כמו אביך, בנביא שיבטיח לך ניצחון והשגה מלאה של מטרתך במלחמה זו, דבר שאינך ראוי לו, לך אל אותם ארבע מאות נביאי אביך, אותם נביאים שהבטיחוהו על דבר שקר כי יצליח במלחמתו על רמות גלעד. אולם ממני לא תשמע מה שלבך חפץ לשמוע!"

נמצא שכבר בדברים אלו של אלישע נרמז ליהורם (ולנו) כי מלחמה זו לא תסתיים בניצחון גורף. יהורם ישוב לארצו בידיים ריקות, והשלטון על מואב לא ישוב לידיו.[19]

בדברי נבואתו של אלישע בהמשך (טז-יט), בפתיחת המחצית השנייה של הסיפור, משתנה האווירה: זוהי נבואת ישועה וניצחון. אולם יש לשים לב למה שאין בנבואה זו ולמה שיש בה: אין בה הבטחת ניצחון שישיב את השלטון של ישראל על מואב, ויש בה דרישה למסע נקמה כנגד ערי מואב.[20] נבואה זו מדריכה אפוא את המלכים ואת צבאותיהם לקראת המלחמה העתידה: היא מדגישה את הכוונה הדתית שמאחריה – לתת את נקמת ה' במואב, ורומזת למטרותיה המוגבלות ולהיקפה הראוי.

אלמלי הצמא, לא היו המלכים פונים לאלישע לשמוע מפיו את דבר ה', וללא דבר ה' המדריך אותם במלחמתם, לא היה מסע המלחמה הזה נושא אופי של מלחמת נקם במואב, ומטרתו לא הייתה מושגת כלל. נמצא, כי לצמא היה תפקיד חשוב וחיובי בעיצוב היחס הראוי למלחמה זו.

דבר ה' בפי אלישע נתגשם במלואו: במה שיש בו ובמה שלא נאמר בו. הצבאות נושעו מן הצמא וגם הביסו את צבא מואב והכו בו מכה גדולה. התבוסה אפשרה את הפריצה לתוך ארץ מואב, והביאה לקיומה של מצוות הנביא לערוך מסע עונשין בערי מואב הדרומיות. אולם בשלב הקריטי של המלחמה, במצור על קיר חרשת בירת מואב ועל מישע ושארית צבאו שהתבצרו בה, היה "קצף גדול על ישראל". הדבר הכשיל את המשך המצור וגרם לשובם של הצבאות הצרים לארצם.[21]

אלמלי 'קצף' זה, היה המצור על קיר חרשת משיג את מטרתו – הכנעה גמורה של מואב, לכידת מלכה ושארית צבאה, כיבוש עיר בירתה והשתלטות ישראלית מחודשת על כל ארץ מואב. אולם דבר זה לא הלם את הכוונה הא-לוהית ביחס למלחמה זו וגם לא הובטח בנבואת אלישע.

ה'קצף' שיצא על ישראל הוא המשכו של הצמא במדבר אדום ושל דברי הזעם בפי אלישע; משמעו אי הסכמה עם המטרה הסופית של המלחמה, מטרתו של יהורם – לשעבד את מואב מחדש לישראל. בהתקרבם למימוש מטרה זו של המלחמה, בניגוד לכל מה שנרמז להם בטרם פרוץ המלחמה, יצא הקצף על ישראל והשיבם אחור. כך נושקים סיום המלחמה וראשיתה – הקצף והצמא – זה לזה.

כאן כדאי לציין, שתוואי המלחמה שבחרו המלכים התוקפים (בעצת יהושפט) שימש מכשיר ביד ההשגחה להגשים את תוכניותיה. כבר הבאנו בסעיף 1 את דברי ליוור כי "העובדה שחדרו צבאות מלך ישראל ובעלי בריתו למואב מן הדרום, הייתה רבת חשיבות במצב שנתהווה לאחר כישלון ניסיון הכיבוש של קיר-חרשת. כיוון שלא היה מגע טריטוריאלי רצוף בין חבלי ארץ ישראל ובין האזורים הכבושים בדרום מואב, לא הייתה בידי מלך ישראל האפשרות להפיק תועלת מניצחון חלקי… עצם ניסיון כיבוש מואב מן הדרום היה בו אפוא… סיכון של 'הכול או לא כלום'." ניצחון חלקי כזה אמנם השאיר צלקות קשות בדרומה של ארץ מואב, אך השאיר את עצמאותה של מואב על כנה ולא השיב את המצב בארץ המישור לקדמותו.

כך נתקיימה הכוונה הא-לוהית לנקום במואב, ובכל זאת להשאיר את יהורם ללא הישגים ממשיים בידו. כוונה זו נתקיימה גם בזכות שותפותם של יהושפט ושל מלך אדום במלחמה זו, שכן רק הודות לכך התאפשר למסע המלחמה לעבור דרך ארץ אדום ולבוא על מואב מגבולה הדרומי. הוגה הרעיון הזה היה יהושפט, שהרי למדונו חכמים (שבת לב ע"א) כי "מגלגלים זכות על ידי זכאי".

7. ס י כ ו ם

כתובת מישע נתנה בידנו אפוא את ההסבר לגישה החיובית ( אך באופן מוגבל) מצד הנבואה כלפי מלחמה זו כמלחמת נקם במואב, ואילו ההקשר המקראי מסביר לנו את יחס השלילי כלפי הניסיון שנעשה במלחמה זו להשיב את שלטון ישראל על מואב. המתח בין שתי ההתייחסויות הללו למלחמה מעורר רושם של סתירה ביחסה של הנבואה אל המלחמה הזאת, אך באמת אין כאן סתירה. כוונת הנבואה 'ליישר' את המניעים למלחמה זו, למעט את הציפיות ביחס לסיומה ולהדגיש את העיקר בה – הנקמה במואב.

הסטייה מכוונה זו במישור המניעים והציפיות הולידה את הצמא בתחילת הסיפור ואת היחס הזועם של אלישע הנביא אל יהורם; הסטייה המעשית מכוונה זו בסוף הסיפור, בניסיון לכבוש את בירת מואב ולהשתלט על מואב כולה, הולידה קצף גדול על ישראל וגרמה לסיכול מלחמתם מכל וכל, רגע לפני הניצחון הסופי.

 

עם סיומו של עיון זה עלינו לענות על שאלה מתבקשת: מדוע אין הדברים הללו, שאנו דולים מרמזי הנבואה (בסיוע מידע שמחוץ למקרא), נאמרים בפירוש? מדוע אין אלישע אומר את דבריו במלים מפורשות: מלחמה זו רצויה בעיני ה' רק בהיותה מסע עונשין כנגד מואב, ואילו המטרות המדיניות-צבאיות של יהורם אינן רצויות והן לא יתממשו?

התשובה על כך היא שגילוי מפורש של כוונת הנבואה מראש היה מחבל בהשגת מטרתה החיובית של המלחמה. לו ידעו יהורם ואנשיו שבסיום המלחמה הם "ישובו לארץ" בידיים ריקות, ושאין להם לצפות להשיג את מטרותיהם במלחמה זו, היה הדבר מחליש מאד את רוח הלחימה שלהם. לו היה הדבר אפשרי ודאי היו רוצים אז לשוב אל עקבותיהם.

אולם רוח הלחימה של צבא ישראל נחוצה ביותר כדי שהמלחמה במואבים תהא מלחמת נקם יעילה. על כן הנבואה אך רומזת למה שיקרה לבסוף[22], ואינה אומרת זאת במלים מפורשות. כאשר יסעו הצבאות מעל מישע ומעל קיר-חרשת מחמת הקצף הגדול על ישראל, יתפענחו הרמזים שבנבואה, ויתברר שסוף המערכה היה במחשבה הא-לוהית מתחילתה. אולם עד אז יילחמו יורם ואנשי צבאו בהתלהבות הנחוצה, ותתגשם הכוונה הא-לוהית לתת נקמת ה' במואב.[23]

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשס"ה

עורכת: עתירה ביק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1] אם נקבל את הנחתו של ליוור (ראה עיון ה6) כי המרד של מישע החל בעת קרב קרקר, כשנתיים לפני מותו של אחאב במלחמתו על רמות גלעד, ואת הנחתו הנוספת כי מלחמת יהורם נערכה בשנה הראשונה לעלייתו למלוכה (ראה בהמשך הערה זו), נמצא כי פעולות מישע המתוארות בכתובת התרחשו במהלכן של כארבע-חמש שנים – בשנתיים האחרונות של אחאב, בשנתיים הקטועות של אחזיה בנו ובשנה הראשונה של יהורם.

ההנחה ביחס לזמנה של מלחמת יהורם ויהושפט נמצאת במאמרו של ליוור (י' ליוור, מלחמותיו של מישע מלך מואב עם ישראל, בתוך הקובץ שבעריכתו היסטוריה צבאית של ארץ ישראל, הוצאת מערכות תשכ"ד) בעמ' 232:

גם בראשית מלכותו של יהורם לא נשתנה מאזן הכוחות בין ישראל לארם-דמשק, וצבאות ארם-דמשק היוו סכנה מתמדת לישראל. ובמיוחד חמורה הייתה הסכנה כאשר עיקר הכוח הצבאי צריך להיות מועסק במלחמה קשה נגד מואב. ממילא, סכנה זו הייתה גדולה עוד יותר כאשר הכוח הישראלי נתכוון להתקיף את מואב במסע עקיפין דרך יהודה ואדום, מסע שהוליך את צבאות ישראל הרחק מגבולות ארצם. לפיכך ניתן להניח שהמסע נגד מואב נערך כאשר צבאות ארם-דמשק היו מועסקים בסוריה במלחמה נגד צבאות אשור, ולא היוו סכנה מיידית לישראל. ושמא יש לקבוע את זמן המסע נגד מואב לשנת 849 לפה"ס, כאשר מלך ארם-דמשק נלחם בשלמנאסר מלך אשור.

שנתה של מלחמה זו הייתה בשנה הראשונה לעליית יהורם למלוכה (850 לפה"ס בקרוב).

[2] ראה: עיון א, לאחר ניתוח מבנה סיפורנו; עיון ב בסוף סעיף 1, וסעיף 2 בחלקו השני; עיון ג2; עיון ד כולו; עיון ה1.

[3] י' ליוור, עמ' 233.

[4] דוגמה לכך מצויה בסיפורנו עצמו: הדבר שגרם בסופו של דבר לכישלון מסע המלחמה של שלושת הצבאות הוא המצור על קיר חרשת בירת מואב, שלא עלה יפה.

[5] לפני כן כתב ליוור (על פי ממצאיו של הארכיאולוג נלסון גליק) כי בגבול הדרומי ובגבול המזרחי של מואב הייתה מערכת של מצודות הגנה. מצודות אלו היו מכוונות בעיקר נגד התנפלות של נודדים מן המדבר, ולא יכלו לעמוד בפני צבא מאורגן וגדול.

[6] ראה בהערה 31 ל'תרגומה' של כתובת מישע בעיון ה. ליוור (עמ' 224) משער שמקומה של חורונים היה "במורד רמת מואב כלפי בקעת צוער שבדרומו של ים המלח, או במורד המשתפע לנחל זרד".

[7] החיסרון שציין ליוור (בדבריו שהובאו בסוף הסעיף הקודם) ביחס לחדירתו של מלך ישראל למואב מדרום – "שלא היה מגע טריטוריאלי רצוף בין חבלי ארץ ישראל ובין האזורים הכבושים שבדרום מואב", לא אפיין את מלחמתו של מלך אדום במואב, אלא ההפך מכך.

[8] וראה מה שכתבנו בהערה 7 שם.

[9] בר-אילן א (רמת-גן, תשכ"ג) עמ' 65; ישראל והמקרא (רמת-גן, תש"ס) עמ' 182.

[10] בר-אילן ד-ה (רמת-גן, תשכ"ז) עמ' 40; ישראל והמקרא עמ' 162.

[11] דבריו אלו של אליצור נאמרו על פי הסברו של הרמב"ם להוראתו של אלישע, והם חושפים את טעמה של הוראת שעה זו. על פי דברי רמב"ן – שאין צורך להגדיר את דברי אלישע כ'הוראת שעה', שכן אין בהם כל סתירה למצוות התורה - מבארים דבריו של אליצור את הסיבה לכך שאלישע מתערב כנביא, בתחום הנראה צבאי-פוליטי.

[12] ראה עיון ה סעיף 1.

[13] אחזיהו בן אחאב, אחי יהורם שמלך לפניו, בימי מלכותו הקצרים והסוערים, שחלק מהם עשה על מיטת חליו, לא יכול היה להתפנות להכנתה של מלחמה זו. עם עליית יהורם למלוכה חלה התייצבות מסוימת בבית המלוכה. על השיקול להקדמתה של המלחמה במואב לשנתו הראשונה של יהורם – ראה את דברי ליוור שהבאנו בהערה 1.

[14] בספרנו: מל"א כ"ב, מג ושם מז, וכן תיאור התנהגותו של יהושפט ערב המלחמה ברמות גלעד (שם ה-ח) ובסיפורנו (פסוקים יא-יב). בדהי"ב פרקים י"ז-כ'.

[15] בכך שונה מלחמה זו ממלחמת רמות גלעד שאליה יצא יהושפט בשותפות עם אחאב: למלחמה ההיא לא היה כל ממד דתי נלווה, והבסיס היחיד לקיומה היה הסכסוך הפוליטי-צבאי בין ישראל וארם. יש להניח שרמות גלעד הייתה בידי בן-הדד עוד לפני המלחמה באפק שבה ניצח אחאב (מל"א כ', כו-לד), ובן-הדד לא מילא את התחייבותו בברית שכרת עם אחאב (שם לד): "הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב".

נמצא כי אחאב, בחנינתו את בן-הדד בניגוד לכוונת הנבואה, הוא שאחראי למצב שבו רמות גלעד אינה בשלטון ישראל, והצורך להילחם עליה הוא אחד מפירות הבאושים של חנינת בן-הדד.

בעיון המבוא ג הצבענו על קווי הדמיון הענייניים והלשוניים המובהקים בין תיאוריהן של שתי המלחמות הללו. כמו במקומות רבים אחרים במקרא, השוואות אלו אינן אלא הוראה נסתרת למעיין לעמוד דווקא על ההבדל העקרוני בין שני המקומות.

[16] לאיור התנהגותו של יהושפט נביא את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ה הלכה ב, ביחס להבדל שבין מלחמת מצווה למלחמת רשות:

מלחמת מצווה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

יש לציין כי ביציאה למלחמת רמות גלעד נראה כי לבו של יהושפט היה מהסס אם היציאה למלחמה זו היא לרצון ה', ועל כן חיפש שם יהושפט נביא לדרוש את ה' מאותו בטרם היציאה לאותה מלחמה.

[17] לפנינו תופעה אנושית נפוצה: בשלוותו אומר האדם בלבו "בל אמוט לעולם", ושֵם ה' רחוק מלבו ומפיו. אולם בהסתיר ה' את פניו רגע ממנו הוא נבהל ונזכר בה'.

[18] ראה על כך בהרחבה בעיון ו סעיף 3.

[19] אמנם, שלא כדברי מיכיהו בן ימלה שנועדו לעצור את אחאב מלצאת למלחמה ברמות גלעד, אין אלישע מתכוון לדבר דומה. אדרבה: כוונתו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהמשך דבריו, לעודד את היציאה למלחמה במואב, אך לתקן את מניעיו של יהורם ולשנות את ציפיותיו.

[20] לפי שיטת רמב"ן שנידונה בעיון ד, הוראת אלישע להשחית את עצי מואב היא עצמה הוכחה למה שיתרחש לבסוף – לנסיגה מארץ מואב. לו הייתה ארץ מואב נכבשת לפני ישראל כיבוש קבוע, היה חל איסור התורה להשחית את עצה.

[21] על משמעו המדויק של הקצף הזה ועל זיקתו למעשה מישע שקדם לו נדון בהרחבה עיון הבא.

[22] הרמזים שיש להצביע עליהם בשלב זה הם: הצמא בדרכם של הצבאות למואב; כעסו של אלישע על יהורם ותוכן דבריו (כפי שנתפרשו בעיון זה בסעיף 5); אי הבטחת הניצחון המוחלט על מואב; (אף הציווי על השארת אדמה חרוכה במואב הוא הודעה עקיפה על כך שמואב לא תיכבש על פי דברי רמב"ן, ראה הערה 20). על רמז נוסף למה שעתיד להתרחש בסוף המלחמה, רמז הניתן בעצם ההתרחשות הניסית שהביאה לניצחון על מואב, נדון בעיון הבא.

[23] בעיונינו לפרשות השבוע עמדנו על מקומות נוספים במקרא שבהם ניתנים לאדם רמזים למה שעתיד לקרות לו בהמשך, אך אין כוונה שיבין רמזים אלו, אלא לאחר שהדברים שנרמזו יתרחשו בפועל.

בעיון לפרשת בלק, סדרה ראשונה, 'פרשת האתון – סוף מעשה במחשבה תחילה' סעיפים ה-ז (עמ' 243-238) ביארנו בדרך זו את מטרת פרשת האתון; בעיון לפרשת ויצא, סדרה שנייה, 'המפגש על הבאר' סעיפים ז-ח (עמ' 141-135) ביארנו בדרך זו את משמעות ההתרחשות במפגש יעקב ורחל על הבאר.

בשני המקומות גם הסברנו בדרך דומה לאמור כאן את הסיבה לשימוש זה ב"הודעות מוצפנות" שאין מקבלן יכול להבינן בשעת נתינתן.