עליית אליהו בסערה

וכניסת אלישע לתפקיד נביא תחתיו

מל"ב ב' א-טו (המשך)

ד. הדו-שיח מעבר לירדן (ט-י)

1. "שְׂאַל מָה אֶעֱשֶׁה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ"

שינוי יחסו של אליהו לאלישע לאחר שהלה נשבע את שבועתו בשלישית לפני מעבר הירדן, שעמדנו עליו בעיון הקודם, בא לידי ביטוי ברור וגלוי עוד יותר לאחר שעברוהו שניהם:

ט   וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע:

  שְׁאַל מָה אֶעֱשֶֹה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ.

שים לב: זו הפעם הראשונה ש'סודו' של אליהו יוצא מפורש מפיו שלו. אמנם תכלית הליכתו של אליהו הייתה נהירה לאלישע, כשם שהייתה גלויה לבני הנביאים[1], אולם דבר זה היה בגדר סוד, שאף שהוא ידוע לכולם, אין משיחים בו בקול רם, ודאי לא עם אליהו שהסוד אמור בו. זו הסיבה שבגללה אין אלישע מנמק באוזני אליהו את שבועתו התקיפה שלא יעזבנו בדרכו, אף ששניהם יודעים את סיבת הדבר. מחמת כן, פנו בני הנביאים, הנרגשים מידיעת הסוד, אל אלישע ולא אל אליהו, ולפיכך גם מצווה עליהם אלישע "החשׁוּ!". והנה, בדו-שיח אחרון זה שבין הרב לתלמידו, בסמוך למקום עלייתו של אליהו, מוּסר הלוֹט מעל הסוד, ואליהו מדבר בו בגלוי עם אלישע.

אולם חשוב מכך הוא תוכן דבריו של אליהו לאלישע: "שְׁאַל מָה אֶעֱשֶֹה לָּךְ". רגש אבהי רך מתגלה כאן ביחסו של הרב לתלמידו בטרם ייפרד מעליו. נראה כי אליהו שמח בלבו על דבקותו של תלמידו הנאמן בו, והוא חפץ לגמול לאלישע על נאמנות זו, שלא תהא שיבתו מהליכתו עם רבו שיבה ריקנית. אילו היה אלישע נעתר לבקשותיו של רבו "שֵׁב נָא פֹה..." לא היה זוכה לנדיבות לב זו של אליהו כלפיו.

מה טיבה של התשובה, אשר לה ציפה אליהו מאת אלישע? קשה לענות על כך, משום שמייד יתברר שתשובת אלישע לא תאמה את כוונת אליהו בהצעתו. אולם בכל זאת יש לדייק מדברי אליהו שאמר "מָה אֶעֱשֶׁה לָּךְ", שכוונתו הייתה למעשה מסוים, כמו האצלת ברכה או נתינת דבר לאלישע.

2. "וִיהִי נָא פִּי שְׂנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי"

בתשובתו, שב אלישע ומתגלה לרבו (וגם לנו) כמי שדעת אחרת עמו, והוא שואל מרבו מה שהלה לא פילל:

ט   וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי.

מהו פשר בקשתו זו של אלישע? לפרשנים כמה דרכים בביאור דבר זה:

א. מפרשים אחדים פירשו כי "פי שנים" משמעו 'כפליים' (כפי השימוש הרגיל כיום בפינו) ועל כן תהא משמעות בקשת אלישע כדברי בעל-המצודות:

שתשרה עלי רוח הנבואה במעלה כפולה על מה ששרתה עליך.

נראה כי גם רש"י, אע"פ שלא כתב דבר על פסוקנו, פירשוֹ באותה דרך, שהרי על תגובתו של אליהו בפסוק הבא "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל" כתב רש"י:

אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי.

פירוש זה מעורר קשיים חמורים. כך שואל הזוהר (וישב, חלק א, קצא ע"ב):

מאי "פי שנים ברוחך אלי"? וכי סלקא דעתך דעל חד תרין שאיל?[2] ומה דלא הוה ברשותיה היך שאל מיניה?  

ובתרגום: מהו "פי שנים ברוחך אלי"? וכי עלה על דעתך שעל אחד שאל שניים (- דהיינו כפליים)? ומה שלא היה ברשותו איך שאל ממנו?

ר"י אברבנאל שואל אף הוא שאלה זו בראש פירושו לפרקנו (השאלה השמינית), אך הוא מוסיף עליה ממד של חומרה:

והנה השאלה הזאת קשה ומגונה מאוד, אם מפאת אליהו, שלא יהיה בידו לתת פי שניים ממה שהיה לו, ואם מפאת אלישע שהיה עזות וזדון גדול שיבקש מרבו שיהיה גדול ומעולה ממנו. ועם היות שאמרו חז"ל שאין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו,[3] הנה היה זר שישאלהו אלישע לא די להיות כאליהו רבו, כי אם שיהיה פי שניים ממנו.

ב. בכמה מקומות בדברי חז"ל נתפרשה שאלתו של אלישע מאליהו כבקשה שיינתן לו כוח לחולל נִסים מרובים בכַמּוּתם כפליים מאלו שחולל רבו. לראשונה אנו מוצאים תפיסה זו בספר בן-סירא, באותו חלק בספר שכותרתו היא "שבח אבות עולם":[4]

אֵלִיָּהוּ נִסְתַּר בִּסְעָרָה  וֶאֱלִישָׁע נִמְלָא רוּחוֹ

פִּי שְׂנַיִם אֹתוֹת הִרְבָּה   וּמוֹפְתִים כָּל מוֹצָא פִיהוּ

בקיצור נמרץ אנו מוצאים תפיסה זו בברייתא דל"ב מדות מדה א:

"וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי": אף אתה מוצא שמונה מופתים באליהו וששה עשר באלישע.[5]

בכמה ממקורות חז"ל נאמר, שאליהו החיה מת אחד, ואילו אלישע בזכות אותו "פי שנים" החיה שני מתים[6]: את בן השונמית (ד', לד-לה) ואת המת שקם על רגליו בעת שנגע בעצמות אלישע (י"ג, כא), או לחילופין את נעמן שריפויו מצרעתו חשוב כהחייאת מת, שכן המצורע חשוב כמת.

אלא שקשה לראות בדעה זו על שני גווניה פירוש על דרך הפשט לשאלת אלישע. ראשית, האם כמוּתם המספרית של הנסים שמחולל נביא היא עדות לרוחו הנבואית? והרי מה שביקש אלישע הוא שיהא פי שניים ברוחו של אליהו אליו. שנית, האם אלישע 'אספן של נסים' הוא? הנסים שחוללו אליהו ואלישע לא נעשו לשם עצמם, אלא היו צורך הדור, צורך השעה וצורך התפקיד הנבואי שמילאו. ממילא, קשה לתאר שהדבר שאותו מבקש אלישע מאליהו הוא ריבוי מופלג של נסים. ושלישית, מקשה רי"א על פירוש זה: "ולדבריהם לא ידעתי למה ישיבהו אליהו 'הקשית לשאול'? האם היה אפשר רחוק שיעשה אלישע נסים רבים מאליהו?".[7]

ג. מבלי לשנות את פירוש הצירוף "פי שנים" במשמעות כפליים, משנה רלב"ג בכל זאת את פירוש הפסוק כולו, בכך שהבסיס להכפלה לדעתו, אינה רוחו של אליהו, אלא רק מה שנאצל מרוחו של אליהו לכל אחד מבני הנביאים. ואלו דבריו:

רוצה לומר: במה שהאצלת מרוחך על כל בני הנביאים, יהיה הנאצל לי מרוחך פי שנים על כל אחד מהם. והוא מענין מה שאמר (דברים כ"א, יז) "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ".

הקושי בפירושו של רלב"ג הוא בכך שהוא מכניס לפסוקנו את מה שאינו נרמז בו כלל - את בני הנביאים ואת היותם, אף הם, יורשי רוחו של אליהו. הדוגמה שהביא מירושת הבכור אינה דומה למקומנו: שם (כ"א, טז) הושוו בפירוש בן האהובה לבן השנואה לעניין הירושה: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר". על כן ניתן לומר שם, כי הבסיס להכפלת הירושה "פי שנים" לבן השנואה הבכור, הוא מה שיורש בן האהובה - הפשוט. אולם אצלנו, לא נזכרו בני הנביאים כלל ביחס לאלישע.

ד. הראשון שפירש את פסוקנו בדרך שונה, מתוך הבנה כי הצירוף "פי שנים ב..." אין משמעותו כפליים, הוא המדקדק ר' יונה אבן ג'נאח בספר השורשים שלו. אחריו פירשו כן ראב"ע בפירושו לתורה, ור' יוסף קמחי, שפירושו מובא בדברי רד"ק בנו במקומנו.

בטרם נביא את דברי המפרשים הללו. נבחן את שלושת המקומות היחידים במקרא שבהם מופיע הצירוף "פי שנים". מלבד במקומנו ובפרשת ירושת הבכור בספר דברים, מופיע הביטוי עוד בספר זכריה:

זכריה י"ג, ח   וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה'

  פִּי שְׂנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׂית יִוָּתֶר בָּהּ.

ניכר בפסוק זה כי 'פי שנים בה (- בארץ)' אינו כפליים, אלא שני שליש מתוכה. דבר זה מתחייב מסופו של הפסוק 'וְהַשְּׁלִשִׁית - השליש הנוסף - יִוָּתֶר בָּהּ'. פירוש כזה מתאים מאוד גם לפרשת הבכור, העומד בפרשה זו אל מול אח פשוט (אחד): "לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ" - לתת לו שני שליש מתוך כל הירושה.[8]

ועתה הבה נעיין בדברי הפרשנים, וראשון לכולם הוא ר' יונה אבן ג'נאח בשורש 'פה' ('ספר השורשים', מהדורת בכר עמ' 395):

"פי שנים בכל אשר ימצא לו..." וכמוהו "פי שנים בה יכרתו יגועו", "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" - החפץ באמור העברים 'פי שנים' הוא שני חלקים. ויש שיהיה שני שלישי המנין, וזה באמרו "פי שנים בה יכרתו ויגועו והשלישית יותר בה", ובאמרו עוד "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". ויהיה עוד שני שלישי המנין באמרו "פי שנים בכל אשר ימצא לו" - כשיחלוק בין שנים לבד, רצוני לומר בין בכור ופשוט לבד. אך כשיחלק על יותר משנים - איננו שני שלישי המנין, אך יהיה כפל מה שיקח כל אחד היורשים...

לדבריו "פי שנים" אפוא, הם שני חלקים מן השלם, בין אם השלם מתחלק לשלושה, שאז הוא שני שליש, ובין אם מתחלק ליותר משלושה חלקים שווים. את פסוקנו "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" - מפרש ריב"ג דווקא במשמעות שני שליש, כלומר אלישע מבקש כי שני שלישים מרוחו של רבו (והכוונה בוודאי לְרוֹב) יחולו עליו. מה שהיה נראה לפי הפירוש הראשון "עזות וזדון גדול שיבקש מרבו שיהיה גדול ומעולה ממנו" (כלשון רי"א שהובאה לעיל) הופך להיות ביטוי לענווה אמיתית של תלמיד, שאינו מתיימר להיות אפילו כמו רבו, אלא פחות ממנו.

נעיין עתה בדברי ראב"ע בפירושו לדברים כ"א, יז:

"לתת לו פי שנים" - שיקח שני חלקים. אם היו שלושה, שיחשבו שהם ארבעה, ויקח שני חלקים. ואם שני בנים, יֵחשבו שלושה, וכן הכל. ולפי דעתי, שכן פירוש "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" כאשר פירשתי במקומו.

פירושו של ראב"ע לספר מלכים לא הגיע לידינו, והפרשן המפרש בדומה לכך את פסוקנו, הוא רד"ק בשם אביו:

ואדוני אבי ז"ל פירש "פי שנים" - שני חלקים שאל שיהיה לו מרוח אליהו. וכן הוא אומר "פי שנים בכל אשר ימצא לו" - שני חלקי נכסיו, כי הבכור נוטל שני חלקים מן הנכסים, והפשוט נוטל החלק השלישי.[9]

השוואה זו שהשוו שלושת הפרשנים את בקשת אלישע לדין הבן הבכור תסייע בידנו להבין את המסתתר מאחרי בקשת אלישע. רי"א מקשה על כל הפירושים שהובאו עד עתה קושיה חזקה:

נראה לי שאלישע לא שאל מאליהו כפלים מרוחו, לא בנסים ולא בנבואה (- כפירוש חז"ל, רש"י ובעל המצודות), לא ממנו ולא משאר נביאים (- כפירוש רלב"ג), כי היה זה ביד השם יתברך, והוא "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין" (- נותן חכמה לחכמים - דניאל ב', כא) ולא היה ביד אליהו לשיבקש עליו אלישע ממנו.

והנה, הַנְחלת הבן הבכור פי שניים היא מצוַת עשה: "אֶת הַבְּכֹר... יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם...". אולם אין זאת אומרת שאם האב מתנכר לבנו הבכור ומשווה אותו לשאר אחיו יפסיד הבכור. האב מְצֻוֶּה לאשר ולהכיר במה שאמרה התורה, שהבכור עדיף על שאר אחיו ויורש פי שניים. הַנְחלת האב ירושה כפולה לבכור, היא בגדר אקט פורמלי של הכרה בו כבכור. אולם את עצם הדין קבעה התורה, ואין ביד האב לשנותו.[10] משמעותו של דין זה היא הכרה בכך שהבכור הוא הבן העיקרי הממשיך את אישיותו של אביו, והוא המנהיג את המשפחה במקום אביו לאחר מותו.[11]

על פי ההקבלה בין דין הבכור שבספר דברים לבקשת אלישע יש לומר שכך הדבר גם בפרקנו: מידתה של רוח הנבואה שתנוח על אלישע כיורש תפקידו של אליהו, היא אכן ביד ה' ולא ביד אליהו, כטענת רי"א. מה שמבקש אלישע מרבו הוא כי אליהו יכיר בו כיורשו העיקרי, כממשיכו, ובכך עונה אלישע לשאלת אליהו "מָה אֶעֱשֶׁה לָּךְ".

היחס אשר לו זכה אלישע מרבו במהלך מסעם המשותף עד ליריחו, היה כפי שראינו יחס דומה במקצת לזה שניתן לשאר בני הנביאים: "השתדל שישאר (- אלישע בבית אל וביריחו) כאחד מהם" (לשון רי"א). לא נעלמו מעיני אליהו כמובן דברי ה' "וְאֶת אֱלִישָׁע... תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". ידוע גם ידוע לשניהם שאלישע יירש את מקומו של אליהו כנביא הדור. השאלה העומדת ביניהם לבירור היא האם אליהו יכיר באלישע כיורשו, כממשיכו, או שעלייתו של אלישע למעמד נביא הדור תהא תוצאה של תהליך עצמאי שיחל אחר הסתלקות אליהו; האם אלישע יהא נביא המתחיל דרך חדשה, או שדרכו תהא בהמשך וברציפות לזו של אליהו. על כך התנהל הוויכוח הסמוי בין אליהו לאלישע בשאלת התלוותו של אלישע לרבו בדרכו למקום הֵעלוֹתו.

זהו אפוא הדבר שמבקש עתה אלישע בגלוי: הכרת אליהו בו כיורשו וכממשיך דרכו בישראל, ממש כהכרת האב את בנו הבכור כממשיכו בהנהגת המשפחה המתבטאת בנותנו לו שני חלקים בירושה. 'כל אשר ימצא לו' - לאליהו, אינו כסף וזהב ואף לא נחלת קרקע, אלא רוחו הנבואית. בנוח רוח אליהו על אלישע, יכירו הכול כי אלישע הוא יורשו וממשיך דרכו של רבו הגדול שהוא גם אביו הרוחני.

3. "הִקְשִׂיתָ לִשְׂאוֹל"

"הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל" - עונה אליהו לשאלתו הגלויה של תלמידו לזכות בהכרת אליהו בו כיורשו וכממשיך דרכו. מכאן אתה למד, שהפקפוק של אליהו ביחס להיות אלישע ממשיך דרכו, לא הפסיק לקנן בו. אף שאליהו הסכים שאלישע ילווהו למקום הֵעלותו, עדיין אין הוא בטוח שנוכחותו הפיזית של אלישע במקום עלייתו משמעה בהכרח קביעת היותו ממשיכו ויורש רוחו. בהרשותו לאלישע להתלוות אליו עד קץ דרכו, אמנם קירב אליהו את אלישע לעמדת היורש, אך עדיין לא קְבעה. והנה עתה, מבקש אלישע שאליהו יקבע זאת בגלוי. אולם שאלת אלישע מרבו שאלה קשה היא: הייתכן שאיש בעל תכונות כה שונות ומנוגדות לאלו של אליהו יהא יורשו וממשיך דרכו?

למלבי"ם פירוש שונה מן הפירושים שהבאנו בסעיף הקודם לבקשת אלישע פי שניים ברוחו של אליהו:

ביקש... שרוח אליהו תנוח עליו, כמו שנאמר (להלן פסוק טו): "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע", ושבכל זאת תישאר לו גם ההשגה הקודמת שהיה לו עד עתה, ובזה יהיה לו פי שניים: רוח עצמו ורוח אליהו המצטרפת עמו. וזהו שאמר: "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם" - על ידי שרוחך נצטרפה אלי.

אף שפירוש זה אינו הולם את פשט המילים (שהרי 'פי שניים ב...' אינו כפליים, אלא שני חלקים מתוך הדבר, כפי שנתברר בסעיף הקודם) מתארים דברי מלבי"ם להפליא את הסיטואציה: אלישע מבקש את הכרתו של אליהו בו כיורשו, אף שברור לשניהם כי לאלישע יש 'השגות' אחרות מאלו של רבו, והוא אינו מוכן לבטלן. הוא מבקש שרוח אליהו תנוח עליו בנוסף לרוחו שלו העצמאית והשונה.

"הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל" - האפשרי זיווג זה בין רוחו של אליהו לרוח אלישע? האפשרי שאדם השומר על השגותיו העצמאיות השונות כל כך מהשגות רבו, יוכל גם להיות יורשו וממשיך דרכו של רבו, עד שרבו יכיר בו ככזה?

4. "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה"

אליהו מוסר את ספקו לשמיים. לא הוא יכריע בשאלה מורכבת זו, אלא הבוחר באלישע כ'נביא תחתיו' הוא יכריע מה יהא טיבה של ההמשכיות בין שני הנביאים: האם 'תחתיו' משמעותו רק 'זה שיבוא אחריו' בַּזמן, או שמא גם זה שיבוא מחמתו, כיורשו וכממשיך דרכו. אליהו עונה לאלישע: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה".

אין מדובר פה רק בסימן חיצוני אשר יעיד על הכרעת ה' ביחס לאלישע, אלא זהו המבחן הפנימי לשייכותו של אלישע למעמד זה ולמה שמשתמע ממנו. על כך הרי ניטש הוויכוח מתחילת הסיפור: האם מעמד נשגב זה של עליית אליהו בסערה השמיימה הוא סופה של דרכו? האם יהא זה מעמד מסתורי שרק הנביא ואלוהיו יהיו שותפים בו, כפי שחשב אליהו, או שמא יהא זה מעמד בעל משמעות לאומית-ציבורית, ובו יתבטאו חילופי המשמרות בין הנביא העוזב את דורו ועולה השמיימה, לנביא החדש העולה על במת הדור, כממשיכו, כפי שהתכוון אלישע? הרי זו הייתה תכלית שבועותיו החוזרות ונשנות של אלישע, תכלית דבקותו העקשנית ברבו בדרכו אל מקום עלייתו: להיות נוכח במעמד הגדול הזה, כדי להֵחשב לממשיך דרכו ונבואתו של רבו. אליהו אִפשר זאת לאלישע, אולם את עצם האפשרות שאלישע יהא נוכח במעמד זה לא רק בגופו אלא גם ב'ראייתו' - בחזונו הנבואי, זאת לא אליהו הוא שיקבע, אלא מי שעתיד להעלותו השמיימה, ומי שקבע זה מכבר את היות אלישע נביא תחתיו.

אולם מה יש בה בראיית עלייתו של אליהו, שעשוי להפוך את אלישע ליורשו וממשיכו? מהו סודה של עליית אליהו, וכיצד מתקשר סוד זה למעמדו של אלישע?

עלייתו של אליהו בגופו השמיימה משמעה כי אליהו לא מת. טעמו של דבר זה הוא בכך שאליהו לא סיים את תפקידו. עליו לשוב אל הארץ הזאת, אל בני עמו באשר הם, בדורות שיבואו, ולהמתיק את קנאותו.

אותה 'המתקה' שנועדה להופעתו העתידית של אליהו,[12] מצויה כבר במקרא גופו, בדור הנושק לדורו של אליהו, בדמותו של אלישע. אלישע כמשרתו של אליהו וכבנו הרוחני היורשו וממשיך את דרכו, כמי שרוח אליהו נחה עליו והוא פועל מכוחה את פעולתו הנבואית, מתקן וממתיק את דמותו של אליהו, דווקא בשל השגתו העצמאית השונה מזו של רבו. אולם את זאת הוא עושה בשל היותו תלמידו וממשיכו של אליהו רבו, והרי הוא כבן המזכה את אביו במעשיו.

אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן.

אם יפקח ה' את עיני אלישע, והוא יַראה לו את החזון המופלא של עליית אליהו השמיימה כשהוא חי ואת משמעו של דבר זה: שתפקידו של אליהו לא תם, ויש להמשיך את דרכו בעולם בשינוי כיוון, בהמתקתה של הדרך, 'יהי לו כן' - כאשר ביקש: יהא הוא יורשו וממשיכו של אליהו, יהיה לבכורו הרוחני היורש פי שניים ברוחו הנבואית, וגם יכירו בו הכול כיורשו של הנביא המורם מעם.

וְאִם אַיִן - לֹא יִהְיֶה.

ואם לא יזכה בכך אלישע, וחזון עלייתו של אליהו החי השמיימה יֵעלם מעיניו (כפי שנתעלם מעיני בני הנביאים, אשר רק ידעו כי אליהו איננו, בלא לדעת כיצד נעלם), אז יתברר שאין ה' חפץ שאלישע יהיה ממשיכו של אליהו. אז ייוודע שמידתו של התלמיד, השונה כל כך ממידתו של רבו, עצמית היא לו, וקיומה העצמאי אינו מהווה המשך לזו של רבו.

האם דרכו הכל כך שונה של אלישע, נביא הדור הבא, תהא בגדר מהפכה ומחלוקת על דרך רבו, או שמא תהא בגדר המשכה של דרך רבו דווקא בשל שונותה? זו השאלה הנבחנת מעבר לירדן.

5. נספח: "פִּי שְׂנַיִם" - 'שני חלקים', כיצד?

בסעיף 2 של עיוננו ראינו כי שלושה מגדולי הבלשנות העברית הקדומה, ריב"ג ראב"ע ור' יוסף קמחי, פירשו כי "פי שנים" פירושו 'שני חלקים'. מהו הביסוס הלשוני לפירוש זה?

במילון בן-יהודה בערך 'פֶּה' השני[13] הובאה משמעות שאינה שכיחה למילה זו: צד, כיוון. והוסיף העורך (נ"ה טור-סיני) שם בהערה 1: "ונראה שאין פֶּה זה אלא שינוי צורה של פֵּאָה". הפסוקים המובאים שם, שבהם משמש 'פה' בהוראה זו הם: "אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְֹרָאֵל בְּכָל פֶּה" (ישעיהו ט', יא); "וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה" (- מקצה לקצה, מל"ב י', כא); "מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַם פֶּה לָפֶה" (שם כ"א, טז); "אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל פֶּה" (עזרא ט', יא).[14]

בהמשך אותו ערך במילון הובאה משמעות נוספת: "וכמו פֵּאָה במשמעות חלק, בצֵרוף 'פי שנים' בדבר, שני חלקים בדבר, שני שלישים בו". וכאן מובאים שלושת הפסוקים שבהם מופיע הצרוף 'פי שנים ב...'. בהערה 3, כותב העורך (הנ"ל):

מקורו של הביטוי 'פי שנים' התברר על ידי האשורית שבה משמשים גם שִׁנִפּוּ (במילה אחת, תחת שני פו) וגם שִׁנִפָּת בסיום הנקבה במשמעות שני שלישים. ועיקרו שני חלקים... כי בחלוקה בין שני אנשים, שהיא המצויה ביותר, מקבל הלוקח פי שנים למעשה שני שלישים. לפי זה 'פִּי' בצרוף 'פי שנים' הוא מספר רבים תחת 'פים שנים', אלא שברהיטות הלשון הבליעו את המי"ם כשם שהבליעו אותה גם במספרים 'שני בנים' (נפרד) תחת שְנַיִם בנים[15] וכדומה. וכמו באשורית היה אפשר לומר גם בעברית 'שני פִּים' (חלקים) ואפילו 'שתי פֵאות' (השווה נחמיה ט', כב: "ואחלקם לְפֵאָה") ואין פירוש 'פי שנים' שבמקרא כמו כפול שנים, כפליים.

בהמשך אותו ערך במילון הובאה גם המשמעות הנפוצה בפינו ל'פי שנים' - כפליים. בעיוננו ראינו כי כבר בדורות קדומים הובן כך הצירוף (כך בבן-סירא ובמקורות שונים בדברי חז"ל). העורך מעיר על כך: "בימינו נהוג אף 'פי שלושה' 'פי אלף' 'פי כמה', או בנקבה 'פי שתים' וכדומה. ואין לשימוש זה יסוד בלשון הקדומה".

החל מתחילת המאה העשרים, מאז חפירת הארכיאולוג הבריטי מקאליסטר בתל גזר (חפירה שהחלה ב-1902 ונתפרסמה ב-1912) ועד עתה, התגלו בחפירות הארכיאולוגיות בארץ אבני משקל רבות ומטילי כסף, ועליהם כתוב באותיות עבריות עתיקות 'פים'. שקילתן של הללו (שנתגלו באזור יהודה) העלתה שמשקלן הממוצע הוא 7.6 גרמים. דהיינו 'פים' = שני שליש שקל (שמשקלו בארץ ישראל בתקופת הבית הראשון כ11.4- גרם).[16]

ערך כספי זה הוא שנזכר כנראה בשמ"א י"ג, כא: "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים", פסוק שהקדמונים התקשו בפירושו, ואילו המפרשים החדשים, שהיו מודעים לתגליות הארכיאולוגיות, פירשוהו כמין חומר: מחיר ההשחזה (- 'הפצירה' שהוא שם פעולה) של כלֵי העבודה (- מחיר שאותו גבו הפלישתים מן העברים שבאו אליהם ללטוש את כלי העבודה החקלאיים שלהם, כמבואר בפסוק שלפני כן) היה 'פים' - שני שליש השקל כסף, וזהו כנראה מחיר מופקע.[17]

לדעת טור-סיני[18] יש לנקד את הכתובת שנתגלתה על גבי אותן אבני משקל ומטילים 'פַּיִם' "שהרי בכל הכתובות הקדומות כותבים את הסיום ִים חסר (שמרִם = שומרִים), ולפי משקלו של הפים... הוא שני שלישים השקל, פי שניים בשקל, ולפי זה יש לבטאו 'פַּיִם', כלומר שני חלקים".

נמצא לסיכום כי "פִּי שְׁנַיִם" אינו אלא 'פִּים שנים' (או: 'פַּיִם'), שהם שני פִּים - שני פֵּאִים או שתי פאוֹת, ובקיצור: שני חלקים.

ה. עליית אליהו (יא-יב)

1. הפרֵדה

יא   וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר

  וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם

  וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם

יב   וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה.

ובכן: נתקיים התנאי "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ". לא מראה עין חיצונית היה זה, אלא חזון נבואי. "רכב אש וסוסי אש" אלו, נתגלו לאלישע מאוחר יותר (ו', יד-יז) כשהם באים להגן עליו בדותן מן הסוסים והרכב הממשיים ומן החיל הכבד של מלך ארם, אשר באו להקיפו בלילה ולתופסו. נערו המשכים בבוקר ורואה את חיל ארם המקיף את העיר, קורא אל אלישע:

טו   אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶֹה?

טז   וַיֹּאמֶר: אַל תִּירָא, כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם.

יז   וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר: ה', פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה!

  וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר

  וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׂ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע.

גם במקומנו אפוא יש צורך בפקיחת עין, הצופה אל המציאות הנסתרת, העליונה, שהיא לעילא לעילא מן המציאות המוחשית, הנתפסת במראה עין רגילה.

אף עלייתו של אליהו (החי) בסערה השמיים, על אותם "רכב אש וסוסי אש" שנשלחו לכבודו להביאו, היא חזון שאין לראייה החושית הרגילה אחיזה ותפיסה בו. זר כי היה עומד שם, לא היה רואה את רכב האש ואת סוסי האש הללו.

הדגשת הכתוב כי 'אלישע ראה' בעלות רבו השמיימה ברכב אש וסוסי אש, באה לקבוע כי בכך נתגלה אלישע כראוי להיות יורשו הנאמן של אליהו. בקשתו מאליהו "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" התמלאה בזאת: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן" - "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה...".

אלישע אשר עתיד לשוב לבדו ממקום עלייתו של אליהו, הוא ממשיך דרכו של רבו כיורש נאמן, אך גם כמְתקנה וכממתיקה של דרך זו מחמת דבר זה עצמו: מחמת היותו יורשו של הנביא "שלא טעם טעם מיתה וקבורה"[19] ושדרכו מבקשת המשך ותיקון. התפקיד להמשיך את דרכו של הנביא הגדול תוך המתקתה ותיקונה - הוא הדבר שנתגלה לאלישע בראותו את רבו הגדול עולה חי בסערה השמיים. זו צוואת אליהו לאלישע.

2. "וֶאֱלִישָׂע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי..."

שתי קריאות צער קרא אלישע בעת שאליהו עלה מעמו השמיים, וכל אחת מהן מבטאת התייחסות אחרת לרב הגדול. הקריאה הראשונה היא צעקתו הכפולה "אָבִי אָבִי". כאן מובע היחס האישי, האינטימי, שחש אלישע כלפי אליהו, כיחס הבן לאביו. אנו נזכרים כאן בפגישתם הראשונה, בעת שאלישע אמר לאליהו (י"ט, כ) "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ". אלישע עזב אז את אביו ואת אמו הממשיים "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ", ודמות רבו הנערץ הפכה להיות לו דמות אב חדשה.[20]

יחס 'אבהות' זה בין רב לתלמידו, ראו אותו חז"ל כיחס קבוע בין כל רב לתלמיד ולא כדבר המיוחד רק לאלישע.[21] ובכל זאת, נדמה שבצעקתו של אלישע "אָבִי אָבִי" נשמע ביטוי לכאב אישי מיוחד, על איבודו של אדם שהיה קרוב לו כאָב ממש. הנה, בני הנביאים בדברם עם אלישע אודות אליהו, כינוהו בכל פעם "אֲדֹנֶיך", הן לפני עליית אליהו (פסוקים ג, ה) והן לאחריה (פסוק טז). אף שהם 'בנים - תלמידים' אין הם חשים עצמם כה קרובים לאליהו רבם הגדול עד שיכנוהו 'אבי'. ואף כשהם מבטאים בדבריהם את יחסו של אלישע כלפי אליהו אין הם מעיזים לכנות את הרב הגדול אחרת ממה שהיו הם עצמם מכנים אותו: 'אדון'.

ואכן, שונה יחסם של בני הנביאים לנביא הדור אליהו, מיחסו של האחד המיוחד שיצק מים על ידיו והלך אחריו לשרתו. האחד הזה זכה לקרבתו הבלתי אמצעית, ועל כך הרי נאמר: "גדול שימושה יותר מלימודה".[22] על פי יחסו זה של אלישע לאליהו כבן אל אביו, נתבארה לנו בקשתו מרבו "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" כבקשת הבן הבכור מאביו, שיכיר בבכורתו ויורישנו שני חלקים בירושתו.[23] עוד בטרם נשמעה צעקת אלישע "אָבִי אָבִי", כבר בא לידי ביטוי יחסו אל אליהו כאביו הרוחני, בעצם בקשתו ממנו ובדרך ניסוחה.

3. "... רֶכֶב יִשְׁרָאֵל וּפָרָשָׂיו"

בחלקה השני של קריאת הצער שלו, מכנה אלישע את אליהו "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו", ובכך הוא מביע את ערכו של אליהו לעם ישראל כולו.

מה משמעו של כינוי זה?

בתרגום יונתן ניתן תרגום-פירוש זה:

דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין (- שטוב להם לישראל בתפילתו מרכב ופרשים).

רש"י ורד"ק הביאו את דברי התרגום הארמי כלשונו, ואילו מפרשים אחרים ניסחו את הדברים בלשונם, בדרך רחוקה או קרובה לדברי התרגום.

בעל המצודות מציין את הדמיון בין רכב ופרשים לבין הנביא:

שהיה לישראל לעזור מול האויב כמו רכב ופרשים, כתרגום יונתן.

רלב"ג מזהה את הרכב והפרשים עם אליהו:

וקראו "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו", כאילו יאמר שהוא התֹקֶף והחֹזֶק של ישראל במלחמה, ולזה הוא הרכב והפרשים אשר בהם יגברו במלחמה.

ואילו ר"י אברבנאל רואה יתרון לנביא ולקיומו בקרב ישראל, על פני הרכב והפרשים הארציים, ופירושו הוא הקרוב ביותר לתרגום:

ואמר "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" להגיד שהוא היה העומד על בני עמו ומצילם מהאויבים יותר מהרכב ומהפרשים.[24]

מניין לקח אלישע כינוי כה מיוחד זה לאליהו, המתארו כמגן על ישראל במלחמותיהם? הרי לא מצאנו את אליהו קשור במלחמות ישראל![25] הנה, דווקא בפרקים העוסקים במלחמות ישראל בתקופת פעילותו של אליהו, פרקים כ' וְ-כ"ב במל"א, שבהם מתוארות שלוש מלחמות בין ישראל לארם, נפקד שמו של אליהו, ונביא אחר, מיכיהו בן ימלה, פועל בהם. האם תיאור זה של אליהו כ"רֶכֶב יִשְֹרָאֵל וּפָרָשָׁיו" הולם את אופי פעולתו כפי שהוא מתואר בפרקים הקודמים?

ראשית, יש להצביע על המקור לדימוי מיוחד זה של אליהו. המקור מצוי בפסוק הקודם:

יא   וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׂ וְסוּסֵי אֵשׂ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם.

כבר רד"ק הצביע על הקשר בין קריאתו זו של אלישע לבין המראה שקדם לה, וכך הם דבריו בפירושו לפסוק א:

ומה שנראה רכב אש וסוסי אש לאלישע, להודיע בו כי בהֵעלותו, עלה מישראל רכבו ופרשיו, כמו שאמר אלישע "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".[26]

רכב ופרשים הם כלי מלחמה,[27] לפיכך גם "רכב אש וסוסי אש" הם סמל הקשור במלחמות. את פשרו של סמל זה ניתן לברר יפה מהמשך ספרנו (ו', יד-יח), כאשר מלך ארם שולח את חילו אל דותן, מקום שבתו של אלישע, כדי לתופסו:

יד   וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וַיָּבֹאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר.

טו   וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם

  וַיֵּצֵא וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב

  וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו: אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה?

טז   וַיֹּאמֶר: אַל תִּירָא, כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם.

יז   וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר: ה', פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה!

  וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא

  וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׂ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע.

יח   וַיֵּרְדוּ אֵלָיו...

למדנו מכאן, כי "סוסים ורכב אש"[28] הם דימוי נבואי לַכוח האלוהי הנסתר המגן על ישראל (ובפרק ו' - על אלישע ונערו), שהוא עדיף על פני הכוח הממשי של "סוס ורכב" כפשוטם (טו), שהרי "סוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ" (ישעיהו ל"א, ג) ועל כן - "כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם" (טז). רכב האש וסוסי האש כביטוי להגנה אלוהית, קשורים הם לנביא וניתנים בזכותו. כך הם מתגלים לנערו של אלישע "וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׂע. וַיֵּרְדוּ אֵלָיו". וכך גם בפרקנו, יורדים רכב אש וסוסי אש לקבל את אליהו ולהעלותו השמיימה. מכאן הדימוי של אליהו בפי אלישע 'רכב ישראל ופרשיו', ופירושו כתרגומו: 'דטב להון לישראל... מרתיכין ופרשין' - אליהו לישראל הוא רכב אש ופרשי אש העדיפים מרכב ופרשים ממשיים.[29]

כאן חוזרת ומתעוררת שאלתנו: האם זהו דימוי התואם את אופי פעולתו של אליהו כפי שראינוהו בפרקים הקודמים? האם נקשרת שם דמותו של אליהו במלחמות שנלחמו ישראל ובניצחונות שניצחו?

אפשר שדווקא משום שאליהו אינו נקשר לאירועים המדיניים והצבאיים הגדולים שאירעו בדורו, בא אלישע לחשוף בדבריו את האמת הנסתרת מן העין: אליהו זה, המוכיח את דורו והמביא עליו לעתים סבל, הוא הוא המזכה את דורו גם בניצחונות והצלחות. בעצם נוכחותו בדורו מהווה אליהו מקור לעָצמה רוחנית פנימית של ישראל, וזו עדיפה על פני כל עָצמה צבאית ריאלית.[30]

על פי מה שנתבאר לנו בעיון הקודם, אודות תפקידו של אלישע כיורשו וכממשיכו של אליהו בכך שיחל ב'תיקון' דרכו של רבו, ניתן לראות בקריאתו זו של אלישע את ראשית דרכו לשם ריכוך והמתקה של דרך רבו. זאת הוא עושה לא רק מכאן ולהבא, בפעולותיו כנביא עצמאי היורש את תפקידו של רבו, אלא אף באופן רטרואקטיבי: אלישע חושף בקריאתו זו את הפן הנסתר בדמותו של אליהו רבו כמי שהגן בעצם נוכחותו על ישראל מפני אויביו. פן זה עתיד להתגלות בהמשך דרכו של אלישע כיורשו של אליהו, כשם שהוא עתיד להתגלות בזמן רחוק יותר, בהופעתו של אליהו עצמו בהמשך תולדות ישראל.

אלישע עצמו, מתחילת דרכו כנביא, כשהוא עדיין בלתי מוכר כל צרכו (ג', יא), ועד ליומו האחרון, בהיותו חולה את חוליו אשר ימות בו, עוסק בגלוי ובמרץ רב בישועתם של ישראל ובקידום ניצחונם על אויביהם, ולכך מוקדשות רבות מפעולותיו. לפיכך, כאשר מגיע יום מותו, מבכה אותו יואש מלך ישראל באותן מילים שצעק אלישע בהיפרדו מאליהו רבו:

י"ג, יד  וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ,

  וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו

  וַיֹּאמַר: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְֹרָאֵל וּפָרָשָׂיו.

מטבע שטבע אלישע התלמיד בבואו לתאר את הפן הנסתר מעיני הבריות של רבו אליהו, חוזר אליו עצמו ביום פטירתו, כהכרה גלויה בו, מפי נציג האומה כולה, מפי מלך ישראל.

ו. לאחר עלייתו של אליהו (יב-טו)

1. קרעים שאינם מתאחים לעולם

יב   וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק... וְלֹא רָאָהוּ עוֹד

  וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים.

אלישע אשר זכה לראות בעליית רבו בסערה השמיימה, ובכך נתגלה כיורש פי שניים ברוחו של אליהו, ואשר היה מצעק בראותו את אליהו מתרחק ממנו: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְֹרָאֵל וּפָרָשָׁיו" הגיע לרגע המר ובו 'קו פרשת המים': "וְלֹא רָאָהוּ עוֹד". זהו קו ההפרדה הברור בחיי אלישע, בין היותו תלמיד המשרת את רבו ומתלווה אליו, ובכך זוכה להדרכתו ולחסותו, לבין היותו נביא טירון ומיותם, העומד עצמאי ובודד אל מול תפקידו. ברגע הקשה הזה, בטרם יחל את דרכו חזרה כשהוא יחידי, מגיב אלישע בתגובת אבל אופיינית:

וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים.

כמה רגשי אבלות מתנקזים למעשה הזה: אבלות של בן על אביו - "אָבִי אָבִי"; אבלות של תלמיד על רבו המובהק, שאחריו נמשך - "וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ" (י"ט, כ), ושאותו שימש - "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ" (שם כא), "אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" (להלן ג', יא); ואבלות על נביא הדור, המגן על דורו - "רֶכֶב יִשְֹרָאֵל וּפָרָשָׁיו".

ההלכה אכן למדה מקריעתו זו של אלישע את ההשוואה בין סוגי האבלות הללו לעניין הקריעה. כך שנינו בברייתא (שמחות פרק ט, מועד קטן כו ע"א):

ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין...

והגמרא במסכת מועד קטן (שם) מבררת את מקור דין זה:

אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן (- מניין לנו)?

דכתיב: "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו"

"אבי אבי" - זה אביו ואמו

"רכב ישראל ופרשיו" - זה רבו שלימדו תורה...

'ולא מתאחין' - מנלן?

דכתיב: "וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים"

ממשמע שנאמר "ויקרעם" - איני יודע שלשנים?

אלא מלמד שקרועים ועומדים לִשְׁנים לעולם.

מהו משמעה של קריעה לקרעים שאינם מתאחין לעולם? קריעת האבלות עצמה היא החצנה של תחושת האָבל שמשהו ממנו עצמו נקרע, חלק מאישיותו אבד לו.[31] הקריעה על רוב הקרובים שעליהם חלה חובת הקריעה והאבלות, מתאחה לאחר שלושים יום, שהרי "עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר" (קהלת ג', ז) ו"גזירה על המת שישתכח מן הלב".[32] אם הקריעה מחצינה את תחושת האבדן של מי שהיה חלק מאישיותו של האָבל, הרי שאיחוי הקרעים מבטא את ההתנחמות, ואת שיקומם של החיים החייבים להימשך.

אולם קריעה שאינה מתאחה לעולם, היא ביטוי לאבלות שיש בה יסוד של קבע. אף ששאר מנהגי האבלות פוסקים בהדרגה בשלבים השונים של האבלות: יש מהם לאחר הקבורה, יש לאחר שלושה ימים, יש כעבור השבעה ויש כעבור השלושים או כעבור שנת האבל, הרי הבגד הקרוע, באותם מקרים שאין לְאחותו לעולם, ממשיך ללוות את האבל כל חייו, ובכך הוא מזכיר לו את אבלותו על האדם או על המעשה שבגללו נקרע הבגד.

אביו ואמו של האדם, ורבו המובהק שלימדו תורה, חיים בלבו של האדם תמיד. גם לאחר הסתלקותם מעולמו הארצי, דמות דיוקנם נשקפת לו בחלום ודוברת אליו, והדרכתם אותו נמשכת לו לאדם כל ימי חייו. דווקא משום שדמותם של הללו משמשת יסוד קיים ועומד בחייו של האדם אף לאחר הסתלקותם, הוא חש עצמו לרגעים, בצמתים שונים של חייו, בודד ומיותם ממי שהביאוהו לעולם והנחוהו בו בצעדיו הראשונים. הקרעים שאינם מתאחים לְעולם - הם הביטוי לכך. נמצא אפוא שהקריעה שאינה מתאחה היא ביטוי לזיכרון המתמיד, לְחיוּתם הבלתי פוסקת בתודעת האדם של היקרים לו ביותר.

בברייתא המלמדת את דין הקריעה לקרעין שאינן מתאחין, שהבאנו את תחילתה לעיל, נמנו אחת עשרה קריעות כאלו. רק השלוש הראשונות: על אביו, על אמו ועל רבו שלימדוֹ תורה, הן קריעות פרטיות על אבֵדה אישית. שאר שמונה הקריעות הן על עניינים כלליים, לאומיים ורוחניים, ואלו הן: "ועל נשיא, ועל אב בית-דין, ועל שמועות הרעות[33], ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים". לגבי שמונה קריעות אלו, הדבר שאמרנו, כי קריעה שאינה מתאחה מהווה ביטוי לאבלות בלתי פוסקת, הוא ברור ובולט לעין. הרי באלו אין מדובר כלל על מת פרטי, שעליו נגזרה הגזרה שישתכח מן הלב, אלא על צער האומה החיה, על צערה של הארץ האבלה על בניה והמחכה להיגאל על ידם ועל צער השכינה. מן השמונה הללו, שהקריעה בהן מבטאת אבלות על דבר חי, ולפיכך אין היא מתאחה, נלמד גם על הקריעה בשלושת המקרים הפרטיים, שיש אף בה ביטוי לאבלות בלתי פוסקת מפני היסוד החי של זיכרון אביו ואמו ורבו שלימדוֹ תורה, במהלך חייו של האדם.[34]

דבר זה שאמרנו, נכון כפל כפליים במקרה שאנו עוסקים בו, באבלות אלישע על אליהו רבו, שהרי אליהו לא מת, ורק עלה בסערה השמיימה. דרך זו שבה 'נגנז' אליהו, מבטאת את המשך קיומו ורומזת להתגלותו בעתיד, ועל כן מצטרפת האבלות על פרֵדתו של אליהו לאבלות על כל שאר הערכים החיים וקיימים והעומדים לנצח המנויים באותה ברייתא, כמו האבלות על ספר תורה שנשרף[35] וכמו האבלות על ערי יהודה ועל המקדש וירושלים. לפיכך: "וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים" - "שקרועים ועומדים לִשְׁנים לעולם". דמותו של אליהו תמשיך ותלווה את אלישע יורשו וממשיכו בכל המשך דרכו. גם כאשר יהיה לנביא עצמאי, ימשיך אלישע להיות זה "אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" (ג', יא). בכל מעשיו שעתיד הוא לעשותם, תהא דמותו של אליהו לנגד עיניו של אלישע, וכל השתדלותו תהא ללכת בעקבות רבו ולממש את צוואתו שנתגלתה לו בראותו אותו עולה בסערה השמיימה.

דבר זה, שאליהו אינו כשאר המסתלקים מן העולם, ואף לא כאביו, כאמו וכרבו שלימדוֹ תורה, הביא את ריש לקיש לידי קושיה על מה שלמדה הגמרא מקריעת אלישע לשאר קריעות אבלות. וכך נאמר בגמרא שם:

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא!? (- ומה מקום ללמוד משם הלכות אבלות?)

אמר ליה: כיון דכתיב "וְלֹא רָאָהוּ עוֹד" - לגבי דידיה כמת דמי.[36]

2. "אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׂר נָפְלָה מֵעָלָיו"

יב   ... וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים.

יג   וַיָּרֶם   אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו   וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְֹפַת הַיַּרְדֵּן.

יד   וַיִּקַּח   אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו   וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם.

בסעיף זה אנו סוגרים את המעגל שנפתח בעיון אודות מפגשם הראשון של אליהו ואלישע וחוזרים לדון על אדרת אליהו. אדרת זו היא החפץ הממשי המקשר בין אליהו לבין אלישע מראשית מפגשם הראשון ועד לאחר מפגשם האחרון. על תפקידה ככזו בשני מקומות הופעתה, כבר דנו בסעיף 2 בעיון ההוא. כאן אנו באים להשלים את הדיון בה, ולברר את משמעות הופעתה כאן, בתחילת המחצית השנייה של סיפורנו, העוסקת באלישע הצועד את צעדיו הראשונים כיורשו של אליהו וכנביא הדור.

שתי תופעות בולטות לעין בהצגת הפסוקים כפי שהצגנום למעלה, ועליהן נדון להלן:

א.   הניגוד בין שתי פעולותיו של אלישע, זו שבפסוק יב וזו שבפסוק יג, ששתיהן עוסקות בבגד.

ב.   החזרה המילולית בפסוק יד על תיאור האדרת - "אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו" - חזרה הנראית כמיותרת.

 

א. סיום המחצית הראשונה של סיפורנו (שנושאה הוא עליית אליהו השמיים), הוא בתיאור תגובת האבל של אלישע על הסתלקות רבו: "וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים". פתיחת המחצית השנייה של פרקנו, העוסקת בתחילת דרכו של אלישע כנביא עצמאי היורש את תפקידו של רבו, היא במעשה הפוך: בהרמת אדרת אליהו ונטילתה. כנגד "וַיַּחֲזֵק..." לצורך קריעה - "וַיָּרֶם..." לצורך שימוש; כנגד החזקת אלישע "בִּבְגָדָיו" שלו - הרמתו את "אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ"; כנגד קריעת בגדיו לשניים - נטילת אדרתו השלמה של אליהו.[37]

מה משמעו של ניגוד זה? נראה כי יש כאן ביטוי לאמביוולנטיות של המעמד: מצד אחד הבעת צער ורגשות אֵבֶל על הפרֵדה מן הרב העוזב את תלמידו בודד ומיותם. הביטוי לתחושת היות אלישע גלמוד ונעזב הוא בקריעת בגדיו שלו. אולם מצד שני יש באלישע שמחה על זכותו להיות יורשו של אליהו וממשיך דרכו כנביא בישראל (ודבר זה לא היה מובן מאליו, כפי שראינו בעיונים הקודמים). את הרגש הזה, ההפוך מקודמו, מבטא אלישע בהרמת אדרתו של אליהו ובשימוש בה לאחר מכן. אלא ששני רגשות סותרים אלו אינם מתערבבים זה בזה בפועל, במה שנוגע לגילוייהם החיצוניים: ראשית, מגיב אלישע תגובה של אבל, ורק אחר כך הוא מרים את אדרת אליהו.[38]

בברייתא המצויה במסכת ברכות (נט ע"ב) אנו מוצאים איור הלכתי למצב הנפשי האמביוולנטי הזה:

מת אביו והוא יורשו - בתחילה אומר: "ברוך דין האמת", ולבסוף הוא אומר: "ברוך הטוב והמטיב".

הלכה זו נראית תמוהה: וכי זכייה ממונית שהגיעה לאדם בנסיבות טרגיות אלו יש בה כדי לערב שמחה באבל? והרי לוּ היה הדבר בידו של האדם היה מוותר על הזכייה הממונית ובלבד שאביו יישאר בחיים![39] התשובה על כך היא שאין מדובר כאן בזכייה ממונית בעלמא. האפשרות לאדם המסתלק מן העולם להוריש לבניו יוצאי חלציו את רכושו שנתייגע עליו בחייו, את עמלו שעמל בחכמה, בדעת ובחריצות (וביותר אם זכה להורישם את נחלת אבותיו מדורי דורות) היא זכות הן למוריש והן ליורשיו. ירושה איננה רק סידור ממוני-טכני של העברת זכויות על רכוש שבעליו מת, לאנשים הקרובים ביותר לאותו אדם, מאין פתרון מסתבר יותר. יש בה הרבה מעבר לכך: הירושה היא חוליה מקשרת בין הדורות, וככזו היא מאפשרת לבנים להמשיך את מעשה אביהם בעולם. ברכת 'הטוב והמטיב' של הבנים היורשים, איננה רק על עצם טובת ההנאה הממונית שנפלה בחלקם, אלא על כך שזו נפלה בחלקם כירושת אביהם, ודבר זה יוצר המשכיות שהיא טובה להם וטובה למורישם. אשר על כן, מהווה אפשרות הירושה טיפה של תנחומין בכוס היגונים של האבל.

מה שאמרנו על ירושת נכסים שיורשים הבנים מאביהם, נכון עוד יותר בירושת פי שניים ברוחו של המוריש ובהמשכת תפקידו כנביא בישראל, כפי שהדבר בפרקנו. אולם יש לשים לב, שאף ירושתו של אלישע את רבו, אף שעיקרה בירושת רוחו של אליהו, מתבטאת גם בירושת חפץ ממשי: אדרת אליהו. ואף שחפץ זה טעון משמעות סמלית ורוחנית, הן כלבושו האופייני של הנביא והן כאדרת הקשורה בכמה ממעשיו של אליהו, סוף סוף זהו חפץ גשמי, שניתן להרימו וללובשו. ודווקא בהרמתו של חפץ זה ובשימוש בו, מעוצב הניגוד לאבלות שלפני כן, ובאלו מתבטאת שמחת הירושה וההמשכיות.[40]

 

ב. מדוע כופל הכתוב בפסוק יד - "וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׂר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם" - את דבר היות האדרת "אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו" לאחר שכבר תוֹארה כך בפסוק שלפני כן: "וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׂר נָפְלָה מֵעָלָיו"? נראה כי בכל מקום שבו מופיע תיאור זה של האדרת יש לו תפקיד: בהופעתו הראשונה תפקידו להסביר את מה שקדם לו - את הרמת האדרת - והוא בא לענות על השאלה: אדרת זו מניין? בהופעתו השנייה בא תיאור האדרת להסביר את תכלית נפילתה של האדרת, ובכך להסביר את מה שבא אחר כך: "וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם". כלומר: אילו היה נאמר רק 'ויקח את האדרת ויכה את המים' היינו מבארים מעשה זה כ'אִלתור' של אלישע, כרעיון שעלה על דעתו זה עתה, להשתמש באדרת אליהו לצורך חציית הירדן. אולם מאריכות הכתוב למד ר"י אברבנאל:

אין ספק שלא נפלה במקרה, כי אם בכוונה השליכה (- אליהו) על אלישע. לפי שהיה כלי לחול בו השפע והנבואה אשר הייתה חלה באליהו, ושאלישע יתלבש באדרתו ובנבואתו וישאר במקומו.

ממילא משתמע מן הכתוב, כי מעשה זה של אלישע, המכה בחזרתו את המים באדרתו של אליהו, כפי שעשה אליהו עצמו בלכתו עם אלישע, נתפס לו לאלישע כהוראה המשתמעת מנפילת האדרת מעל אליהו, שכן לשם כך נפלה.

ראייתם של בני הנביאים את אדרת אליהו, על כל המסומל בה, שהיא ביד אלישע, בנוסף לראייתם את המעשה שנעשה באמצעותה ובוֹ חוזר אלישע על נס חציית הירדן כפי שנעשה על ידי אליהו באמצעות אותה האדרת שהייתה גלומה בידו, היא שהביאה את חמישים בני הנביאים, הממתינים על שפת הירדן המערבית, להכיר באלישע כיורשו וכממשיכו של אליהו:

טו   וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ מִנֶּגֶד.

ראייה זו פירושה הבנה - הם ראו את כל הדברים הללו, והבינו את משמעם,

וַיֹּאמְרוּ: נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע, וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה.

בכך מתברר כי בקשתו של אלישע להיות יורשו של אליהו היורש 'פי שנים ברוחו' - כבן בכור, נענתה בעין יפה. כבר בעצם עובדת ראייתו את רבו עולה בסערה השמיימה ברכב אש וסוסי אש, ידע אלישע כי בקשתו נתמלאה: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן" - "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה". אולם אף שבראייתו זאת נתברר מן השמיים כי אלישע הוא יורשו של רבו, הרי רק אלישע יודע זאת. אך מצוַת הורשת הבן הבכור, הרי היא בהכרה פורמלית פומבית של המוריש בבנו הבכור ככזה: "כִּי אֶת הַבְּכֹר... יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם". ונראה שבבקשת אלישע מרבו, הייתה כלולה גם בקשת הכרה פורמלית כזו.[41] כיצד אפוא יזכה אלישע בהכרה פומבית וגלויה כיורשו של אליהו? הווה אומר: בנפילת אדרתו של אליהו, ובהוראה המשתמעת מנפילה זו כיצד על אלישע להשתמש בה, ניתן ביד אלישע מכשיר ממשי, רווי משמעות סמלית, שיאפשר לו להיות מוכר כיורשו של אליהו בעיני בני הנביאים, ואולי אף בעיני כל ישראל. כיוון שבני הנביאים לא היו עדים למעמד הנשגב והסודי שבו נתחלפו המשמרות בישראל, מתבקש תחליף לכך. אדרת אליהו ביד אלישע, היא המשמשת בתפקיד זה.

לסיום, נעיר על מקומה של האדרת בכל אחד משני סיפורי המפגש בין אליהו לאלישע: בסיפור הראשון, במל"א י"ט, האדרת היא הפותחת את סיפור המפגש, ויוצרת מייד את זיקת המשיכה בין התלמיד לרבו: "וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ" (פסוקים יט-כ). אולם מייד אחר כך מתגלה מתח בין הרב לתלמיד וניכרת מגמת דחייה: "לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִֹיתִי לָךְ". המשך הסיפור בא להבליט דווקא את הבדלי האישיות והאופי ביניהם.

הפוך הדבר בסיפור שבפרקנו: מתחילת הסיפור ניכר מתח כבוש בין אליהו לאלישע, וניכרת מגמת דחייה של הרב ביחס לתלמידו: "שֵׁב נָא פֹה..." - "חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ". אולם ככל שאנו ממשיכים בסיפור, מתפוגג מתח זה שביניהם, והליכת אלישע עם אליהו מתקבלת על ידו במידה הולכת וגוברת. נפילת האדרת מעל אליהו אל אלישע, היא שיא סמלי של ההתקרבות ביניהם - התקרבות ההופכת להמשכיות ורציפות. ההתקרבות היא שגברה בסופו של דבר. בכך נסגר המעגל: על אף המתיחות ששררה בין אליהו לאלישע לאחר השלכת האדרת בראשונה ולפני נפילתה בשנייה, העברת האדרת מן הרב אל התלמיד היא החותמת את טיב הקשר ביניהם.