!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת תולדות

רצון יראיו יעשה


בתחילת פרשתנו אנו קוראים על עקרותה של רבקה אמנו ועל העתרות הקב"ה ליצחק המתפלל:

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַד' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ד' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ   (בראשית כ"ה, כא).

עקרותה של רבקה מצטרפת לעקרותה של שרה, עליה קראנו בפרשיות הקודמות, ועל עקרותה של רחל עליה נקרא בעז"ה בפרשיות הבאות.[1]

חז"ל עמדו על תופעה חוזרת זו והציעו הסבר:

אברהם אשתו עקרה ויצחק אשתו עקרה ולמה נתעקרו האמהות א"ר לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן אמר הקב"ה עשירות הן נאות הן אם אני נותן להם בנים אינן מתפללות לפני   (תנחומא תולדות ט).

הקב"ה מתאוה לתפילתן של אמותינו הצדיקות ועל כן מנע מהן פרי בטן.

התפילה - חידוש הזיקה והקשר

נראה, כי היסוד העומד ביסוד דברי המדרש נכון לגבי כל אדם הנתקל בחסרון. החסרון מלמד את האדם להפנות עיניו כלפי שמיא. ידועים דברי חז"ל על הנחש ש'זכה' למזון זמין וללא הגבלה - 'ועפר תאכל כל ימי חייך'. העדר תלות וחוסר הזדקקות לקב"ה יוצרים ריחוק וחייץ בין האדם וחית השדה לבין הקב"ה. 'הכפירים שואגים לטרף לבקש מאל אכלם' (תהלים ק"ד, כא), כותב המשורר המתאר כיצד הבריאה כולה מחלה פני בוראה לבקש ממנו את מזונה. הבריאה כולה, לבד מן הנחש, שמזונו מצוי לפניו תמיד.[2]

לתפילה, אם כן, תפקיד פשוט ומובן - למלא את המבוקש. אולם תפקיד זה גורם לעיתים לאדם לשכוח כי לבד מן העובדה שהוא מבקש למלא את חסרונו, הוא גם ניצב לפני ד' יתברך, ולעצם התיצבות זו יש תפקיד. החסרון הוא החלל הפנוי שנוצר בחייו של האדם, המאפשר לו להפנות את ליבו לאביו שבשמים.

ר' נחמן מברסלב מדבר במספר מקומות על כך שעצם התפילה היא כבר ההיענות. אולי תלמד על כך הקרבה שבין הביטוי המתאר את התפילה לביטוי המתאר את ההיענות. פעמיים בפסוק מופיע השורש ע.ת.ר: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַד' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא וַיֵּעָתֶר לוֹ ד' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". הראשון מתאר את התפילה, והשני מתאר את ההיענות. ואולי מלמדת אותנו התורה כי המתפלל בעצם תפילתו כבר הוא נענה.

משעה שהחסרון שיש לאדם הפך לחלק מן הדו-שיח בינו לבין אלוקיו, התמלאות החסרון בפועל או אי התמלאותו הופכים גם הם לחלק בלתי נפרד מן הדיאלוג. מילוי החסרון איננו רק תיקון המצב אלא מסר אלוקי - נתרציתי וקיבלתי את תפילתך. אולם באותה המידה ממש, גם אי מילויו הוא תשובה - אינני מסכים, אינך ראוי, לא תקנת מספיק, לא התפללת דייך. כל חי שלא נענה, יתן אל ליבו מה פשרה של תשובה זו. מה מבקש הקב"ה לומר לו. גם 'לא!' הוא תשובה! ובלשון הכתוב: גם 'לא!' הוא היעתרות. וכך כהרף עין הופכת העתירה להיעתרות והתענית למענה.

בענין אחר, כותב ר' נחמן:

וַאֲזַי צָרִיךְ לִצְעֹק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב, וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ. וְיָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁמִּזֶּה בְּעַצְמוֹ יִפֹּל וְיִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּנִיעוֹת הַנַּ"ל, וְעַל-כָּל-פָּנִים הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, שֶׁזֶּה יְשׁוּעָתוֹ. וְזֶה אוֹתִיּוֹת קֻשְׁיָא רָאשֵׁי-תֵבוֹת: "שְׁמַע יְיָ קוֹלִי אֶקְרָא" (תְּהִלִּים כ"ז) שֶׁצָּרִיךְ רַק לִקְרוֹת לַה', כְּשֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו הַקֻּשְׁיָא וְהַכְּפִירָה כַּנַּ"ל   (ליקוטי מוהר"ן תנינא מו).

בחלקה הראשון של פיסקה זו, מתאר ר' נחמן את התפילה בצורתה הקלאסית. האדם מתפלל, הקב"ה שומע את תפילתו, ואם זכה - יעתר. בחלקה השני, מציע ר' נחמן את פירושו המחודש. יתכן כי הקושיות והמניעות, שבמקרה זה הן החסרון עליו הוא מתפלל, יפלו ויתבטלו מעצם התפילה והזעקה עצמה. וכך ר' נחמן בדרכו הסימבולית והקורצת בחצי עין, עומד על כך כי 'קֻשיא' היא ראשי תיבות 'שמע יי קולי אקרא'.

ושוב ברגע אחת הופכת השאלה לתשובה והקריאה להקשבה.[3]

ראינו אם כן, כי המדרש ובעקבותיו ר' נחמן, מבקשים לראות בחסרון ובתפילה עליו הזדמנות לחידוש הדיאלוג בין האדם לד', ומבחינה זו החסרון הוא המזרז, המתסיס והמגרה.

התפילה - תיקון החסרון הנפשי

הרב קוק זצ"ל, מבקש להעניק מימד עמוק יותר לחסרון הבא לעולם ולתפקידו:

"אמר ר' חמא בר חנינא אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'" (ברכות לב:). לעומת תכליתה של התפילה, והשגת המבוקש שבאה על ידה, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלמותה אל הפועל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ, וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפלה. ולפעמים תתאחר התקבלות התפלה כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גוניו, עד שיהיה נשנה ונכפל כמה פעמים. על כן האדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל   (עולת ראיה עמ' כה).

הרב קוק בדבריו אלו מרחיב את פעולת התפילה מעבר למה שראינו. תכליתה של התפילה, קובע הרב קוק, היא לגדל את כוחות הנפש ולהוציא את שלמותה אל הפועל.

השלב הראשון של פעולת התפילה הוא תהליך של תיקון עצמי, שיש בו התבוננות, חשבון נפש, והבנה עמוקה ופנימית של האדם את עצמו.[4]

בשלב שני, דולה את האדם את כל כוחות נפשו, את התקוה הגנוזה בו, את האופטימיות והאמונה כי כל דבר אפשר לתקן, ומפנה את כל אלו לתפילה ולשאיפה לתיקון. זהו תהליך פנימי של תיקון המתחיל בחסרון הספציפי, אולם הוא חורג הרבה מעבר לו, ומביא את האדם אל עצמו ואל התיקון הנדרש לו.

כל זמן שלא נתמלא החסרון, קובע הרב קוק, סימן שעדין לא הושלם התיקון, וממילא צריך האדם לשוב ולהתפלל, לא רק בשביל למלא את החסרון שטרם מולא, אלא כדי להשלים את מהלך התיקון. שהרי החסרון החיצוני איננו אלא סימפטום, נורת אזהרה, וסימן מכוון אל החסרון הפנימי, שהוא הדורש את התיקון האמיתי.

 

התפילה - תיקון עולמות עליונים

הדברים שראינו עד עתה, מופנים לכל מתפלל ולכל אדם, שמתוך חסרונו ומתוך תפילתו, על פי ר' נחמן, מחדש את הקשר עם בוראו, ועל פי הרב קוק, מתקן את חסרונו הרוחני הפנימי.

שונה ורחבה הרבה יותר, תפילתם של הצדיקים, וכך אומרת הגמרא על הפסוק דלעיל: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַד' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ד' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ":

אמר רבי אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות   (סוכה יד.).

ה'עתר' [=קלשון, מלגז] כדימוי לתפילתם של הצדיקים מביא עוצמה רבה לפעולת התפילה. הגמרא מדברת על יכולתו של הצדיק להפוך ממש את מידתו של הקב"ה ממידת האכזריות למידת הרחמנות. מה מקנה לצדיק יכולת כזו? האם רק 'זכותו' עומדת לו יותר מלאדם הפשוט?

נדמה כי לא רק הזכויות של הצדיק כי אם גם אופי התפילה שלו, הוא ה'עתר' הנמצא בידו של הצדיק המתפלל, וכך אומר ר' אפרים מסדילקוב:

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו וגו' ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו, יש בזה דברים עמוקים על דרך שאמר אדוני אבי זקני נ"ע זללה"ה [=הבעש"ט] כי כל הדברים הם באים מהשכינה כביכול וכל החסרונות שיש לאדם יבין שהם חסרון השכינה כביכול ברוך הוא וברוך שמו כמו שהאיר עינינו בזה הענין בהרחבת הדעת. לכן כל התפלות צריך להתפלל שתתמלא חסרון השכינה כביכול וממילא יתוקן חסרונו וזהו צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא [=הצדיקים הם שלוחי השכינה] כי הצדיקים על ידי חסרונם מבינים שיש חסרון בשכינה דוגמת חסרונם ומיחדים אותה ביחוד גמור והוא גלוי כי כל הזיווגים הם בדעת ולכן נקרא זיווג בשם דעת כמו (בראשית ד', א) והאדם ידע וגו'... וזהו שמרומז בכתוב ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו פירוש הבין זה על ידי אשתו שאינה מולדת הדוגמא לזה שיש חסרון כביכול שם שא' חסר ונשאר עתר. וזהו ויעתר לה' פירוש שהתפלל שיתחבר אלופו של עולם לעתר... וזהו ויעתר לו ה' היינו שעלתה תפלתו ונעשה יחוד וזיווג והולדה שם על ידי שנתחבר א' שהוא אלופו של עולם לעתר כנ"ל וממילא ותהר רבקה אשתו כי כמו שנעשה בעולם העליון כן נעשה בכל העולמות והבן זה מאוד   (דגל מחנה אפרים, תולדות, 'ויעתר').

ר' אפרים, מבקש לראות בחסרון הבא לאדם, ביטוי לחסרון בשלמות השכינה המופיעה בעולם. חולי, עקרות, העדר פרנסה, מלחמות, כל אלו אינם אלא לבושים וביטויים לחסרון השלמות בהופעה האלוקית בעולם.

חזון אחרית הימים בו יש שלום ואין מלחמה, יש רפואה ואין מחלה, יש רווח ופרנסה ואין עוני ודלות, איננו חזון חברתי, יקבע ר' אפרים, אלא חזון רוחני הבא לידי ביטוי באמירה 'ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד'.

ד' אחד, תמיד, אולם שמו המופיע בעולם, נגלה בחסרון ובהעדר שלמות. בשעה ששם ד' המתגלה בעולם ועצמותו יתברך ישובו לאחדותם הגמורה, ובלשון הסוד - לזיווג מלא, יתמלאו כל החסרונות והשלמות תהיה נחלת כולם. זהו, אם נרצה, הפער שבין קוב"ה לשכינתיה, או הפער שבין האידיאה להופעתה. וככל שההופעה מתנתקת ומתרחקת מן האידיאה, כך נפגמת שלמותה. פגימה זו, שבשורשה היא פגימה באחדות האלוקית, נוגעת גם למציאות הגשמית בדמותם של החסרונות החלים עלינו.

הצדיק שהוא 'בר דעת', מצליח להתבונן בעומקה של המציאות ולראות כיצד מחלתו של בנו איננה אלא ביטוי נוסף לחסרונה של השכינה. האדם הפשוט איננו מצליח להעמיק מבט מעבר לעולם החסרונות, והחסרון עבורו הוא חזות הכל. זהו העדר דעת, ובתרגום קבלי - העדר חיבור, מכיון שהדעת היא היכולת לחבר בין העולמות, בין אידיאה למציאות, בין חזון ליישום ובין לבוש למהות. הצדיקים ברי הדעת הופכים בן רגע מ'אנשים פרטיים' ל'שלוחי מטרוניתא'. הם אינם מבקשים לעצמם, הם מבקשים עבור השכינה, עבור הקב"ה - 'עשה למענך אם לא למעננו'.

וכך גם כותב הרב קוק:

כשמתפללים מתפשט כח הרצון, והדבר המפשט את כח הרצון ביותר הוא כשמכוונים במילוי הרצון אל ד'. כשהמחשבה דבקה באלהים, והרצון דבק בו אז בקשר מחשבתי פנימי, אז כל כחות הנפש מתגדלים מעל כל גבול, והרצון הטוב והמעולה בהתפשטו ביותר, פועל הוא את טובו. התפילה היא פעולה ממש, ככל פעולה שהטבע שלה מורגש. אמנם הכל תלוי בגודל קדשו של הרצון היחידי של המתפלל, ושל התוכן האלהי הממלא את נשמתו, ותפילתן של צדיקים עושה מהפכה גדולה לטובה, בערכי העולם כולו. מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות   (אורות הקדש ג' עמ' מח).

הרב קוק כותב כי כשאדם מתפלל על עצמו, כוחו מוגבל. לא רק בזכויותיו, אלא גם בתעצומות הנפש שהוא יכול לרתום לבקשה הפרטית. הוא איננו יכול להביא אל תפילתו אלא את רצונו, וגם אם ברצון כביר מדובר, הרי בסופו של דבר מדובר ברצון פרטי.

כשאדם מצליח לכוון במילוי הרצון אל ד', הרי שהרצון הפועל כאן הוא כבר איננו רצונו הפרטי בלבד. בשעה זו, נאספים אל בקשתו של האדם הרצונות כולם, שרצון אלוקים הוא המקור להם. הבקשה היא בקשה עולמית, ויש בקרבה את התשוקה הפנימית המובנית בקרבו של העולם להשתפר, להיות מתוקן יותר, ולהשיב את השכינה לשלמותה. תפילה כזו, כותב הרב, הופכת לפעולה.

כך גם כתב ר' אפרים. בשעה שהבין יצחק כי עקרות אשתו מבטאת חסרון בעולם, הפכה תפילתו לפעולה שבה הוא מביא לחידוש האחדות בין קוב"ה - בין האידיאה, לבין שכינתיה. וכשפעולה זו נעשית, הרי שהביטויים הגשמיים של אותו החסרון נעלמים כלא היו - 'ויעתר לו ד' ותהר רבקה אשתו'.

מכאן מובנת הפרשנות של ר' אפרים וגם של הרב קוק, כל אחד בדרכו, למדרש על ה'עתר' של הצדיקים. תפילתם, כך כותב הרב קוק, הינה פעולה ממש כעתר ההופך את התבואה, שהרי לא מדובר כאן בדגם הקלאסי של התפילה, כפי שנוהגים אנו לצייר בדרך כלל, בו יש שאלה ותשובה. מדובר בפעולה בעולמות עליונים המבטלת את הפירוד שהביא לחסרון, ופעולה זו משולה לעתר המהפך את התבואה.

ר' אפרים, ממקד סגולה זו ב'דעת' הצדיק, היא היכולת להתבונן במציאות ולראות לנגד העינים את העולמות העליונים, וכך הוא מפרש את הביטוי 'לנוכח אשתו'. העמידה נוכח המציאות, מתפרשת אצל ר' אפרים כיכולת להבין דרכה את הקונסטרוקציה של העולמות העליונים, וממילא לתקנם.

כך גם כותב הראי"ה קוק בפיסקה הבאה:

יסוד התפילה היא התרוממות הרצון והתגלותו. כשהמבוקש, הממלא את רצונו של אדם, מובע בקשר הרעיון והחפץ באלהים, עולה הרצון למרומי ערכו, מתאחד הוא עם הרצון הכללי, הרצון העולמי, אור חי העולמים, שבו כלולים כל המאויים. וכשהרצון הפרטי מצייר את מבוקשו בדבר הפרטי, חיי הרצון פועלים את המבוקש, על ידי מה שהרצון הכללי כולו מצייר את הפרט המתבקש, על פי פרטיותו היותר מבוררת. ובהיות החפץ עולה למרומי הדעת, מתבררת ההכרה, שאין רצון שום בריה דבר מפורד מהרצון האלהי הכללי, המתגלה באור כל חי, וכל בריה. ולפי הערך של הדעה, המכרת את גודל האמת של ים החיים, המשתפך לפלגי הרצונות כולם, הכלליים והפרטיים, ככה מתגברת היא הפעולה הכבירה של הופעת התולדה של המבוקש   (אורות הקודש ג' עמ' נ).

גם כאן מדבר הראי"ה קוק על 'מרומי הדעת' שהחפץ, כלומר הרצון, מטפס אליה, ולפי ערכה של הדעת, כך מתגברת הפעולה של מילוי החסרון והמבוקש. ככל שהצדיק יודע יותר ומחבר את רצונו אל רצון חי העולמים, כך הופכת התפילה מבקשה לפעולה, וזו ההיעתרות - צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

צדיק יסוד עולם

תפיסת תפילתו של הצדיק באופן שראינו, מצמצמת את הלגיטימציה לבקשה הפרטית, ומעמידה אותה במידה מסויימת של קטנות. וכך כותב הראי"ה קוק על הבקשה הפרטית:

כשמכוונים לאיזה מבוקש בתפילה, צריך לשים לב, שכונתנו היא להסיר את הרע והחשך מן העולם ולהגביר את הטוב ואת האור, של החיים האלהיים במילואם, שבהופיעו הוא ממלא לא רק חסרון אחד בלבד, אלא הוא משלים את כל החסרונות וממלא את כל הפגמים כולם, ובגודל נשמתנו הרינו חפצים דוקא בשלמות הגמורה והמוחלטת   (עולת ראיה עמ' טז).

הפניה בדברים אלו, היא לכל האדם, ולא רק לצדיק, לכוון את בקשת המבוקש הפרטי אל אותו רצון עליון של תיקון העולם, שימלא את כל החסרונות ובתוכם גם את החסרון הספציפי שנכחו עומד האדם. השאיפה היא לשלמות המוחלטת ולא לפתרון הבעיה המקומית של האדם. זוהי ההדרכה האישית לכל תפילה ותפילה, ולכל בקשה ובקשה.

גישה דומה ואף חריפה יותר ניתן למצוא אצל המגיד ממזריטש, תלמיד הבעש"ט:

אל יתפלל אדם על עסקי צרכיו רק יתפלל תמיד בשביל השכינה שתגאל מגלות. וכן הזוהר קורא המתפללין בשביל עצמן ולא בשביל השכינה נקרא כלבים עזי נפש האומרים הב הב     (מגיד דבריו ליעקב, לבוב, תנז, ג ע"ד).

אלא שגישה זו איננה הגישה היחידה בעולם החסידות. ר' אלימלך מליז'נסק, תלמידו של המגיד ממזריטש, רואה את הדברים באור שונה אף ביחס לצדיק:

ויעתר יצחק כו' נ"ל דהנה שלשה אלה בני חיי ומזוני [=בנים חיים ומזון] צריך אתערותא דלתתא [=התעוררות מלמטה] שיתן הצדיק את דעתו עליהם שהם צורך לָעולם ועל ידי זה יוכל הצדיק להשפיע אותם לעולם. אבל אם לא יהיה אתערותא דלתתא בלתי אפשרי שיושפעו לעולם גם אם יהיה צדיק בכל מחשבותיו וקדושתו לה'. כ"א שצריך הצדיק לירד קצת ממדרגתו לחשוב עליהם שהם צורכי עולם אז הם נשפעים לעולם וזהו שאמרו חז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא [=אינם תלויים בזכות] רוצה לומר לאו בזכות וצלילות של אדם לבד תליא מילתא. אלא במזלא לשון יזל מים מדליו רוצה לומר אלא על ידי הצדיק הממשיך השפעות שנותן דעתו ומחשבתו להזיל ולהמשיך אלו חיי בני ומזוני. וזהו על כל קרבנך תקריב מלח. מזלא גימטריה לחם דהיינו מזוני. ולחם אותיות מלח. ואמר הכתוב על כל קרבנך רוצה לומר בכל זאת שאתה מקרב את העולמות העליונים על ידי צדקתך וקדושתך על כל זאת תקריב מלח פירוש תתן דעתך להקריב ולהשפיע לחם היינו מזוני. והנה יצחק אבינו עליו השלום היה כל מחשבותיו קדושים כולו לה' דהיינו לשבח ולתהילה להשם יתברך ברוך הוא דאצל הצדיקים גם התפילה שהם מתפללים נקרא תהילה ולא היה עולה על מחשבתו להתפלל על זרע בעולם באופן הנ"ל רק כל מגמותיו ותפילותיו היה לה' כנ"ל וזהו ויעתר יצחק לה' לנוכח רוצה לומר זה היה התנגדות למחשבת אשתו שהיא היתה חושבת בכוונה הנ"ל שהזרע הוא צורך לעולם וזהו כי עקרה היא רוצה לומר שהיתה מעלה המחשבה זאת על דעתה. ויעתר לו ה' פירוש שהשם יתברך הפך את רצון יצחק מכוונתו הראשונה. להכוונה הנ"ל ויעתר הוא על דרך שאמרו חז"ל למה נמשלו הצדיקים לעתר מה עתר מהפך התבואה בגורן. ונמצא עתר הוא לשון הפך שהשם יתברך עושה רצון להצדיק וזהו רצון יראיו יעשה רוצה לומר שעושה רצון ליראיו ואז כאשר הפך ה' את רצון יצחק שיהיה כוונתו על הזרע כנ"ל. ותהר רבקה אשתו רוצה לומר אז ידע שהורתה אשתו ולא כן מתחילה לא ידע מזה כלל כי היה דבוק כולו בה' (נעם אלימלך, תולדות).

נראה כי ר' אלימלך מבקש לצעוד בכיוון הפוך למה שראינו עד כה.

ר' אלימלך כמו בעל 'דגל מחנה אפרים' מכיר בקיומם של שתי מערכות עולם כביכול, העולמות העליונים והמציאות הנגלית, וגם הוא מודע לתכונתו של הצדיק להתבונן בעולמות העליונים ולפעול על פי אמות מידה אלו. הצדיק, איננו מעונין במבוקש הפרטי, וכל מעייניו נתונים לשבח ולהלל את השם יתברך: "דאצל הצדיקים גם התפילה שהם מתפללים נקרא תהילה". הצדיק איננו מבקש בקשות. הצדיק עסוק בתיקון העולמות ובהתקרבות מתמדת להשם יתברך. אולם ר' אלימלך מבקש לראות בכל אלו דוקא חסרון ולא יתרון.

ר' אלימלך מבקש לצייר מודל אחר בזיקה שבין העולמות העליונים לתחתונים וממילא בתנועה הנפשית הנדרשת מן הצדיק בתפילתו. 'על כל קרבנך תקריב מלח' - אומר ר' אלימלך, 'גם בהתקרבך זכור את המלח - את הלחם'. לדעת ר' אלימלך, המציאות הגשמית איננה יכולה להתקן עד שחסרונה יובע במלוא העוצמה ובמלוא הרצון. אם לא יהיה איש שירצה את מילויו של החסרון הקטן הגשמי, הוא לא יתמלא - צריך אתערותא דלתתא!

זכותו של הצדיק, צלילות דעתו, וקרבתו לד' יתברך לא תועיל לתיקון המציאות הגשמית. הזיקה בין העולמות העליונים לבין העולם הגשמי, איננה טריוויאלית אצל ר' אלימלך, כפי שהיא ברורה מאליה אצל ר' אפרים ואצל הרב קוק. ה'צדיק יסוד עולם' הוא הנתבע לקשר ביניהם.

הקישור מתחיל, קובע ר' אלימלך, דוקא בתודעתו של הצדיק. ביכולתו להתבונן לא רק השמימה אל תיקונם של העולמות העליונים, אלא גם בידיעת החסרון הגשמי ואף יותר מזה. תפקידו של הצדיק הוא דוקא להשפיל מבטו מטה אל החסרון הגשמי. גם   ר' אלימלך מדבר על 'דעת' הנדרשת למילוי החסרון, אולם ה'דעת' אצל ר' אלימלך היא דוקא היכולת להתנתק לרגע קט מן העולמות העליונים שבהם מצוי הצדיק לטובת התחברות, התבוננות ואפילו הזדהות עם המציאות הגשמית וחסרונה הפעוט, כביכול.

אף ר' אלימלך מתאר כיצד יצחק מתבונן באשתו העקרה ורואה לנגד עיניו את העולמות העליונים שצריך לתקן. רבקה, האשה, חפצה בזרע בזה העולם. היא מבקשת את מילויו של החסרון הגשמי המציאותי. יצחק הצדיק, לעומתה, מתבונן בעולמות העליונים וכל כולו נתון אליהם. חסרון הזרע איננו מדבר אליו, הוא איננו מסיח את דעתו של יצחק אף לרגע קט מן הדבקות העליונה, אולם לדעת ר' אלימלך כאן גם גלום החסרון.

ר' אפרים קרא לתנועה נפשית זו 'נוכח אשתו'. שמשמעותה חדירה לעומקה של המציאות וידיעת החסרון הרוחני הניצב מאחוריה. ה'נוכח' נושא משמעות של הבנה מעמיקה והתבוננות פנימית.

לא כן ר' אלימלך, שמזהה בביטוי זה עימות וניגוד. הניגוד בין יצחק לבין רבקה הוא הניגוד שבין היכולת להתיצב נוכח המציאות באמת ולקבלה כפי שהיא, לבין שקיעה בעולמות עליונים המבטלת את ערכה של המציאות הגשמית.

הראי"ה קוק דיבר על רצונו של הצדיק המתאחד באחדות גמורה עם רצון האלוקים. ר' אלימלך לעומתו, מדבר על הקב"ה העושה את רצונו של הצדיק במובן של מייצר ומעצב את רצונו. ה'עתר' ההופך, על פי ר' אלימלך, איננו ה'ויעתר' של יצחק אלא ה'ויעתר' של הקב"ה בסופו של הפסוק. הקב"ה 'מוריד' את רצונו הגבוה של הצדיק ומשווה אותו עם רצונה של רבקה, המבטא הזדהות והתמקדות בחסרון הגשמי שבעולם הזה.

אצל הראי"ה קוק עושה ד' את רצון יראיו, מפני שרצונם מתרומם עד למקום שבו הוא נפגש עם רצון ד'. אצל ר' אלימלך רצון יראיו נעשה בחסדי השם, המכוון את הצדיק אל המציאות, ומאפשר לו להביא את רצונו עד לאותו החסרון הגשמי. רק בשעה שרצונו של הצדיק ירד לדיוטא התחתונה של העולם הזה, יוכל להתמלא החסרון ויוכלו העולמות להתאחד.

אצל הראי"ה קוק הדרך למילוי החסרון היא העלאת רצון התפילה עד למקום שבו החסרון הפרטי הופך לזניח ביחס לשאיפה לתיקון העולם, בעוד שאצל ר' אלימלך הדרך למילויו היא על ידי הורדת הרצון עד למקום שבו החסרון הפרטי הופך לחזות הכל.[5]

דבקותו של הצדיק בהשם יתברך, קובע ר' אלימלך, מסיחה את דעתו מן החסרונות שבעולם הזה, והשם יתברך עוזר לו להפוך את רצונו ולשוב להזכר בחסרון. הקב"ה מסיע לו לדעת כי אמנם חוסר האחדות בין קוב"ה לשכינתיה ובין אריך אנפין לזעיר אנפין הוא חסרון גדול, אולם גם בעולם הזה ישנם חסרונות שחובה על הצדיק לחוש את כאבם - עקרות, מחלות, עניות. כל אלו אינם רק ביטוי לחסרון אלוקי, אלא מציאות מלאה, שרק ברדתו של הצדיק אליה, בידיעתו אותה, בכאבו על פגמיה, תוכל לשוב להתקן ולהתרומם.

במידה מסויימת, משיב ר' אלימלך מליז'נסק למציאות הגשמית את ערכה שנלקח ממנה על ידי ר' משה אפרים מסדילקוב.

יצחק אבינו זקוק לרבקה אשתו, כדי שתראה לו את חסרון העקרות שבעולם הזה, ואולי זוהי גם היכולת של רבקה לראות את חסרונו של עשו, כשיצחק איננו מצליח לראות. אולי גם יעקב אבינו זקוק לרחל, המזכירה לו במלוא עוצמת החיים "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל', א), וכך גם אברהם אבינו זקוק לשרה שתוכל לראות כיצד "לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כ"א, י).

אמותינו לימדו את אבותינו שראשם בשמים, להשפיל מבטם אל המציאות הגשמית, להכיר את ערכה, לראות את מגבלותיה, לחוש את כאב חסרונותיה ולרצות במילואם.

נקודת מבט זו בצירוף סיעתא דשמיא של 'רצון יראיו יעשה', מעניקה לאבות את ה'דעת', היא החיבור שבין העולם הזה לעולמות עליונים, והיא המעצבת את דמותו של ה'צדיק יסוד עולם', שאמנם ראשו בשמים, אולם רגליו ניצבות במלוא תודעתו, מחשבתו ורגשותיו עלי ארץ - "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי" (משלי י"ב, י) ומפרש רש"י: "יודע צדיק נפש בהמתו - מה בהמתו ובני ביתו צריכים".

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ה

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1] נציין כי האמא היחידה שנחסכה ממנה עקרות זו היתה לאה, אולם גם אז הכתוב מציין: "וַיַּרְא ד' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (בראשית כ"ט, לא), לשון 'פתיחת הרחם' לכאורה מרמזת על המצב האולטימטיבי של 'רחם סגור', ולולא רצונו של הקב"ה לפצות את לאה השנואה, היתה אף היא מצטרפת לשאר אמותינו העקרות.

[2] דברים דומים מבקש משה רבינו להדגיש לישראל פעמים רבות בספר דברים, בדברו על ההבדל שבין הנהגת המדבר, המסומלת במן היורד מן השמים, הנאכל דבר יום ביומו ומבטיח השענות מתמדת וצפיה קבועה לפתיחת ידו של ד', לבין הנהגת הארץ, שבה האדם נוטע כרמים, בונה בתים וזורע שדות, ומעתה רובצת הסכנה של "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח', יא-טז).

[3] אמנם נציין שבמקרה זה, הדברים מובנים יותר מפני שר' נחמן מדבר על חסרון ומניעה הנובעים מנפשו של האדם פנימה, וממילא מלמדנו ר' נחמן כי בעצם הפניה אל ד', האדם יכול להיחלץ מן המבוי הסתום הנפשי אליו הוא נכנס. אולם ההשוואה עדיין נכונה, כיון שר' נחמן איננו מתאר את הדברים במישור הפסיכולוגי - רוחני, אלא במישור של עתירה וההיעתרות.

[4] על תפקידה של התפילה כמכוונת את האדם אל עצמו עמד גם הרב סולובייצ'יק בראותו את התפילה כגואלת את האדם מן הניכור וחוסר ההבנה העצמי, וכך הוא כותב: "שורש כישלונו של האדם לעמוד על צרכיו האמיתיים והראויים מצוי ביכולתו לשגות בהבנת עצמו ובזיהוי עצמו, כלומר לאבד את עצמו. לעתים תכופות מאבד האדם את עצמו על ידי הזדהותו עם דמות כוזבת. בעקבות זיהוי מוטעה זה מאמץ האדם לוח כוזב של צרכים שסיפוקם נדמה לו כמחויב. האדם מגיב במהירות כלפי לחצים של צרכים מסוימים, מבלי שידע מיהו שאת צרכיו יצא לספק. כאן נולד החטא. מהי סיבת החטא אם לא מנהגו השטני של האדם לשגות בדבר זהותו העצמית" (גאולה, תפילה ותלמוד תורה, דברי הגות והערכה, עמ' 262).

התפילה לדעת הגרי"ד סולובייצ'יק היא בראש וראשונה בירור עצמי, הבנת הזהות העצמית, ומכאן סלולה הדרך לתיקונה. החסרון עליו האדם מתפלל הוא בסך הכל סימן ורמז אל החסרון האמיתי ואי השלמות, המאפיינים כל אדם באשר הוא אדם. הגרי"ד אף מתייחס בציניות כלפי האדם ש'לא חסר לו דבר' שהרי אדם זה דומה לחולה 'ללא סימפטומים', המסוכן לאין ערוך מחולה המודע לחסרונו.

[5] כשרחל אמנו מבקשת מיעקב אבינו בן היא פונה אליו בתביעה חריפה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל', א). הרב קוק יפרש בקשה זו כהכרה גבוהה של רחל בחסרון האלוקי שיש בהעדר בנים לבית רחל. ר' אלימלך, יפרש בקשה זו כיכולת לחוות עד כלות את הרצון למילוי החסרון הגשמי - עקרות ובקשת בן.